באחד הלילות, אחרי עוד יום לחימה קשה בעזה, לא הצליחה סמלת ע', לוחמת בצוות "קיצון" ביחידת עוקץ, להירדם. היא קמה מהמיטה, יצאה החוצה לנשום אוויר, וניסתה לקבל קצת אהדה מהפרטנר הצמוד בשנה וחצי האחרונות: הכלב רוּדִי. "בן הזוג שלי במילואים בעזה ולא היה זמין באותו לילה, וגם החברות שלי מהיחידה היו במשימות אחרות. לא היה לי מול מי לפרוק את העצב”, היא משחזרת. “אז ניגשתי לתא של רודי, הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אני יודעת שהיה קשה, אבל אל תדאג'. הוא בתגובה רק הסתכל עליי במבט של: 'מה את רוצה ממני? תני לישון', וחזר למקום".
קצת מעליב.
"לרודי יש אישיות קשה", ע' מסבירה בחיוך את מערכת היחסים המורכבת עם כלב הרועים הגרמני־בלגי. "אם מישהו בא ללטף אותו, הוא מסובב את הראש והולך לצד שני. לקח לי זמן להתחבר אליו. ובכל זאת, עצם העובדה שדיברתי איתו קצת, הקלה עליי".
היא בת 21, בכורה מתוך שלושה אחים, נולדה וגדלה בבית דתי במושב בעמק האלה ולמדה באולפנה בבית־שמש - לא המסלול הקלאסי של חיילת, בטח לא של לוחמת קרבית. אבל ע' מספרת שהצורך לשרת בצה"ל בער בה. "אחרי האולפנה עברתי למכינה צבאית ושם נכנס לי הרעיון להתגייס. אמרתי לעצמי שאם אני חיה פה, אני צריכה לתרום למדינה".
אפשר לתרום גם בעבודה משרדית, לא רק בלוחמה בשטח.
"הפחד שלי היה לעשות משהו שגרתי. רציתי תפקיד משמעותי, שיוציא ממני את המיץ. כשקראתי על יחידת עוקץ הבנתי שזה תפקיד שנותן לך עצמאות כלוחמת. את כל פעם חוברת עם הכלב לכוחות חדשים, באירועים שונים. שום דבר שאת עושה לא דומה למה שעשית קודם - אמרתי לעצמי: 'וואו, זה מטורף'".
ההורים פירגנו לבחירה שלך?
"מאוד".
הם יודעים שנכנסת לעזה?
"עכשיו הם יידעו".
מתוך מאה בנות שהגיעו לגיבוש, ע' נמנתה על העשר שהתקבלו ל"קיצון". היחידה עצמה לא מעורבת, והלוחמים והלוחמות עוברים הכשרה נפרדת, שבסופה מתאימים לכל אחד מהם כלב, בהתאם לאופיים ולצורכי היחידה. "הלוחמים עובדים עם כלבי תקיפה, וכלבי חנ"מ (לגילוי חומרי נפץ), והלוחמות ב'קיצון' עובדות עם כלבי הצלה וכלבי חללים. כלבי ההצלה יודעים לאתר נעדרים חיים בהריסות ובשטחים פתוחים לפי הבל פה. כלב חללים כמו רודי, מאתר גופות וחלקי חלקים, עד גודל של ציפורן ומעלה, גם אם הוא קבור מתחת להריסות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ב־7 באוקטובר נשארה ע' במקרה בבסיס. "קמנו בבוקר להמון אזעקות, ועוד לפני שהבנו את גודל האירוע, המפקדת שלי התקשרה ואמרה: 'תביאי את רודי ואת כל הציוד לרכב'. יחד עם הלוחם השני מעוקץ שנמצא איתי בצוות המיוחד יצאנו לכיוון העוטף. ככל שהדרמנו וראינו את גודל הזוועות, הבנו שאין טעם לחפש גופות ספציפיות, כי היה מדובר בכמות בלתי נתפסת, אז אמרו לי להשאיר את רודי בבסיס ולתפקד כלוחמת".
פחדת?
"רק בהתחלה, אחר כך, מרוב אדרנלין, כבר לא מרגישים את הפחד. התחלנו בקיבוץ חולית ומשם עברנו לסופה בחיפוש אחר מחבלים על אזרחי. ירינו הרבה לתוך מטעים וספגנו המון ירי. רק ב־23:00 חזרנו לבסיס.
"למחרת בבוקר עלינו לאזור המסיבה ברעים והתחלנו לסרוק אחרי גופות. לרודי לא היו מציאות, אבל עשינו יחד זיכויים של שטחים, שזה גם חלק מהתפקיד, ואמרנו לכוחות איפה בוודאות אין אף גופה. משם עברנו לקיבוצים ושם כבר מצאנו המון ממצאים וחלקי גופות שנשלחו לזיהוי במעבדות".
איך מתמודדים עם המשימה הקשה והמראות המחרידים?
"בהתחלה לא היה לי זמן לעכל, הייתי עסוקה מדי, אבל מדי פעם היו רגעים שבהם שאלתי את עצמי: מה קורה פה, איך הגעתי למצב הזה? ב־8.10 למשל עמדתי עם רודי באתר המסיבה ברעים, במקום שבו היה הבר. אפשר היה עוד להריח את האלכוהול באוויר, מסביב היו תלויים בדים צבעוניים מלאים בדם, כשבדיוק חברה התקשרה לבשר לי שאחד החברים שלנו נהרג במלחמה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'זה פשוט הזוי. אני אוהבת מסיבות ולבלות עם החברים, ופתאום אני בצד השני, מחפשת גופות'. גם בקיבוצים פחדתי מאוד למצוא אנשים שאני מכירה".
מלחיץ.
"במהלך הלחימה היו גם אירועים שבהם הייתי בכוננות. כלומר, התפקיד שלי היה לחכות בחוץ, כשהכוחות בתוך המבנה, למקרה של פיצוץ - והפחד הוא לנסות לחפש את החברים שלך. זה קטע שובר".
איך מצליחים להמשיך לתפקד?
"את לומדת להתנתק מהרגשות. אין ברירה אחרת. אני יוצאת למשימה, סורקת עם הכלב ולא מתייחסת למה שאני מוצאת. אבל בכל פעם שיש רגיעה בעבודה, זה מציף".
גם בלילות?
"כן, אני עסוקה במה שעשינו גם בחלומות. כולל על רודי. נראה לי שזה קורה לכל הלוחמים בעוקץ".
גם בחלומות הגרועים של ע' לא הופיעה סצנה שבה תמצא שתי גופות של חטופות בלב עזה. זה קרה מספר שבועות אחרי תחילת התמרון הקרקעי. "היה מידע לגבי מקום מסוים בצפון הרצועה שבו חושדים שהן נמצאות, ואמרו לנו להיות בהיכון", היא מספרת. "זה התאפשר מפני שככל שצה"ל התקדם, נוצרו עוד ועוד שטחים פנויים שבהם אפשר לחפש חללים".
תסבירי.
"העבודה שלנו מתבצעת רק אחרי שהכוחות מזכים את השטח, כלומר שאין בו חשש לקיומם של מחבלים, מטענים וכו'. מגיעים לשטח איקס, יש כוח מבצעי שתופס חיפוי ואז נכנס כלב חנ"מ, לוודא שאין שם חומרי נפץ או מטענים, ורק אז אנחנו".
פחדת להיכנס לעזה?
"בחיים לא פחדתי כמו בפעם הראשונה שנסענו לשם. כל הדרך. ישבתי מול המפקדת שלי בנמ"ר ואמרתי לה: 'אני מתה מפחד'. היא ענתה: 'גם אני, אבל זה בסדר'. ואז פשוט עשיתי נשימות, וזהו".
מה זאת אומרת וזהו?
"נכנסתי בשלב שבו כל החברים שלי כבר היו בפנים. גם בן הזוג שלי שלא דיברתי איתו המון זמן. אפילו קבענו שאם ייצא לנו להיפגש בעזה - אז נתחתן", היא צוחקת. "האמת? כשראיתי בעיניים איך עזה נראית מבפנים - כל הפחד נעלם. רק הדרך לשם הייתה מפחידה. ברגע שפרקנו מהרק"ם (המשוריין), מיד הכנתי את רודי ושלחתי אותו קדימה".
כמה את חוששת לו כשהוא רץ קדימה?
"לנו זה רלוונטי פחות. מי שבסכנה הם כלבי התקיפה וכלבי החנ"מ שנשלחים ראשונים ואם יש ירי, או מטען, עלולים להיפגע. הכלבים שלנו נכנסים למבנים אחרי שהם מזוכים. במהלך הפעילות הוא גם נמצא במרחק עשרה מטר ממני גג. אני תמיד עם רודי ומכווינה אותו. אם הוא עובד טוב ומסמן לי שמצא משהו - אני נותנת לו צ'ופר".
איזה צ'ופר?
"כדור. הוא מת עליו".
2 צפייה בגלריה
''אם הוא מסמן שמצא משהו - אני נותנת לו צ'ופר''. סמל ע' והכלב רודי
(צילום: אביגיל עוזי)
כעבור כשבוע וחצי, בעקבות מידע מודיעיני על מיקום אפשרי של גופות חטופים, זה קרה. "נכנסנו עם חוליה גדולה יחסית של לוחמי עוקץ ועם מפקד היחידה וכלב גופות נוסף מלבד רודי, לאזור בית חולים ברצועה", היא משחזרת. "מסביב יש ירי, ואנחנו מקבלים שני מבנים שונים, מרוחקים זה מזה, שהיה בהם חשד למציאת חללים. סרקנו את המבנה הראשון יום שלם - ושם נמצאה הגופה של אחת החטופות. ישנו בלילה באחד המבנים באזור ולמחרת נסענו בנמ"ר למבנה השני. סרקתי עם רודי את השטחים מסביב למבנה, ואני רואה שהוא קופץ לכיוון החלון, כלומר מתעניין בו. ואז המפקדת שלי נכנסה לתוך הבית ושם נמצאה הגופה של החטופה השנייה".
ידעתם באותו שלב את מי מצאתם?
"לא. רק למחרת, כשהאירוע פורסם, הבנו במי מדובר".
מה עובר עלייך כשהבנת שמצאתם גופות של שתי חטופות?
"הייתה לי מאית שנייה של שקט פנימי. לצד הכאב והצער העמוק על מותן הטרגי, יש תחושת סיפוק גדולה שהן נמצאו והובאו לקבר בישראל. לראות למחרת את החדשות ולדעת שהיה לך בזה חלק, שיכולת לתת ודאות, כואבת ככל שתהיה, למשפחות - גורם לסיפוק גדול. זאת עבודה מאוד רגישה וקשה, אבל יש לי בהחלט תחושה של שליחות".
ע' ורודי המשיכו את הסריקות בעזה, אבל בעיקר למטרות שלילה של אתרים שניתן למצוא בהם חללים. "וזה חשוב לא פחות", היא מדגישה.
תסבירי.
"יש הרבה שטחים שמעניינים את הצבא וצריך לדעת איפה להתמקד. השימוש בכלבים מכפיל את הכוח, כי הם יודעים לגלות איפה אין טעם לבזבז זמן בחיפושים. זה נכון גם כשמדובר במבנה שרוף או מבנה שקרס וחיילים לא יכולים להיכנס אליהם".
למרות השילוב המוצלח של לוחמות בשדה הקרב והמיומנות של ע’, חברותיה ליחידה ושל כלביהן באיתור חללים, יש עדיין אזורים בעזה שחסומים בפניהן. צה"ל, מטעמיו, אוסר עליהן להיכנס למנהרות.
זה מתסכל אותך?
"איפה שאומרים לי ללכת - אני שם".
זה נובע, מן הסתם, מהחשש שתיפלו בשבי. תרחיש אימים כזה עובר לך לפעמים בראש?
"אני חושבת על זה, ברור. מצד שני, אני זאת שהחלטתי להיכנס ללחימה ואני לוקחת בחשבון כל מה שעלול לקרות לי".
פרט להבדל הזה, ע' לא מרגישה חריגה בנוף הלוחמים בעזה, למרות שהם מצידם מרימים לפעמים גבה כשהם רואים מי נמצאת מתחת לקסדה. "בכל פעם שאני חוברת עם רודי לכוח חדש אני רואה עד כמה הם מופתעים לראות לוחמת. שואלים אותי: 'איך הגעת לכאן? 'מה את עושה פה?'"
יש גם מי שמתנשאים עלייך?
"פחדתי בהתחלה שארגיש זלזול מצידם, אבל שמעתי רק כמה הם מעריכים אותי. לא הפסיקו להגיד לי: 'איזו תותחית את', 'איזו חוויה שאת פה איתנו'".
הקושי האמיתי, היא מספרת, הוא בפרידה מהחברים הטובים ביחידה, שהולכים אמנם על ארבע, אבל נחשבים ללוחמים לכל דבר. מתחילת המלחמה נהרגו למעלה מ־20 כלבי עוקץ במהלך תפקידם, וע' הכירה את כולם. "היחידה שלנו היא כמו קומונה. כולם חברים של כולם. בכל פעם שכלב נפצע, או נהרג, זה כאב גדול. יש לנו בית קברות לכלבים ביחידה ולכל כלב שנהרג אנחנו עושים גם טקס קבורה".
הכרת את הכלב שצילם את החטופים במנהרה, שנורו אחר כך בשוגג?
"כן, השבוע עוד שני כלבים נהרגו. כל כלב הוא חד־משמעית לוחם קריטי ביחידה וכשהוא נופל, זה משפיע על כולנו".
מה החלום הגדול שלך במלחמה?
"להצליח לתת שמות ומיקומים לכל האנשים שלא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.12.23
