כבר תקופה שאני לא מסוגל לצפצף בכביש. פשוט לא יכול. בכל פעם שמישהו זוחל, או עוקף עצבני, וההיגיון הישראלי מחייב צפצוף, ועוד ממושך כזה, אני נזכר בצנחן שחר פרידמן. פגשתי אותו בשטח כינוס לפני שנכנס לעזה. הוא דיבר בכאב על העימות בתפילת יום כיפור האחרונה, ואז על מה שקורה בציבור אחרי 7 באוקטובר. אף שקרבות עזה באותו רגע היו לפניו, הוא הודיע שניצלנו. הסכנה למלחמת אחים מאחורינו. בשביל העם הזה אני מוכן למות, אמר, והוסיף: נראה מי יעז לצפצף עכשיו בכביש. ללוחמים לקחו את הניידים, הם היו מנותקים. אז הוא לא ידע שזה לא בדיוק כמו שהוא מתאר, ולי לא היה לב לומר לו שיש לנו עוד כברת דרך לעשות כעם. זמן לא רב לאחר מכן הוא נפל בעזה. לא לפני שהוא משאיר צוואה: שנהיה העם שמת בשבילו.
אחר כך פגשתי את טייס הקרב ר'. אחיו הקטן נרצח במסיבה ברעים. מיד כשקם מהשבעה ביקש להתראיין. מתוך המחיר הכואב שמשפחתו והוא שילמו היה מסר שבער בו להעביר: "ב-7 באוקטובר גילינו שאנחנו יחד, כל העם, בסיפור הזה. ועכשיו אנחנו בפני אתגר להישאר מאוחדים". ואז, בגבול לבנון, בשעת לילה, סא"ל רועי הורוביץ, מג"ד האיסוף הקרבי, עצר ואמר שיש משהו שחשוב לו לומר. הוא הפנה אליי פנים בתוך ערפל כבד. ותוך כדי, בשקט, דיבר על הלכידות המרגשת שבעם. "זו מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל", הוסיף. ואז, בדרך לתקיפה בעזה, בספינת דבורה, אל"מ איתן פז, מפקד בסיס אשדוד, אמר שאנחנו, תושבי ישראל, כמו נוסעי ספינה. וכשמפליגים יחד לעזה, חייבים לדעת להסתדר. אין ברירה אחרת.
אני מספר את כל זה גם כדי להעביר מעט מרוח הגיבורים. אלו שנלחמים, אלו שמקריבים את חייהם למעננו. כל בוקר אנחנו קמים לעוד ועוד כאלה. והלב מתרסק. ואני מספר את כל זה גם כדי לתאר את הפער הבלתי נסבל בין רוח הלכידות הכל כך מרגשת בחזית לבין זו של המנהיגים שלנו. ולא רק הרוח. גם הבנת המצב. תהום משתרעת בין ראיית המציאות המפוכחת מהחזית, כשהמוות מול העיניים, לבין זו שמנוהלת ונקבעת הרחק מהקרבות. במסדרונות הפוליטיקה.
משם, מהחזיתות בדרום, בצפון, באוויר, בים, הלוחמים שלנו מיטיבים לראות את האתגרים האמיתיים שלנו, ואת הסכנות. הצבאיות, אבל לא רק. דווקא אלו שרואים את האויב בעיניים, את המטענים והמלכודות, מבינים מה הביא אותנו לכאן, למלחמת העצמאות הזו. הם הרי פוגשים את המחיר שלה בשדה הקרב. לפעמים הם משלמים את המחיר הזה. והם אלו שמבינים מה הסכנה הגדולה ביותר גם עכשיו: המלחמה שעלולה להתלקח בתוכנו שוב. אפילו לפני זו שמולה הם מחרפים את נפשם וחייהם.
ליאור בן עמייובל חןלפעמים, אני חושב, טוב שמרבית הלוחמים מנותקים ממה שקורה בישראל. מה היו חושבים על הפוליטיקאים ששולחים אותם לקרב, ואז - במישרין ולא במישרין - מעזים לתקוף את מפקד הצבא שלהם. שמגששים באובססיביות אחרי אליבי בשעת אש. שעוד מעזים לעורר סכסוכים ישנים בינינו. שמנהלים קרבות פוליטיים. שפועלים בניגוד לרוח העם שלהם, בניגוד לרוח הלוחמים שלהם, שצועקים די, עכשיו ביחד. אז יש את לוחמי היום והמחר, שנאבקים למען עתידנו, ויש את פוליטיקאי האתמול, שבאטימות מעמם ומטובתו מנווטים את חיינו לאי שם. איזה פער בלתי נסבל.
אם הגעתם עד פה, ואתם מסכימים, קחו עליכם משהו. אל תצפצפו בכביש, אם לא ממש מוכרחים. מפה זה מתחיל. בשביל שחר פרידמן ז"ל ושאר הלוחמים. דווקא אלו שרואים את האויב בעיניים הם אלו שמבינים מה הסכנה הגדולה ביותר גם עכשיו: המלחמה שעלולה להתלקח בתוכנו שוב. אפילו לפני זו שמולה הם מחרפים את נפשם וחייהם.
- ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
