רגע לפני שהיא מתיישבת להתראיין, חוה פלאי מקבלת שיחת טלפון מעזה. על הקו קצינה מטעמו של מח"ט גולני אלוף משנה יאיר פלאי, שכרגע בתפקיד הבעל שמתעניין בנושאי השיחה שלנו. חוה, אישה שמסתובבת עם בייגלה של מלאכים מעל הראש, צוחקת. "מסרי לו כאפה", היא אומרת לסמארטפון בחיוך, העיניים בורקות מגעגוע. "למה אני מתעצבנת שהוא מתערב? כי אני מכירה אותו, אנחנו ביחד בסיפור הזה, אנחנו אחד", היא מודה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בפי נשות לוחמים מהחטיבה היא מכונה "המח"טית של העורף". זו שיודעת להחזיק ולחזק את אלה שכבר כמעט שלושה חודשים נמצאות במציאות הזויה שבכל בוקר מייצרת תסריטים חדשים, כואבים, בלתי הגיוניים. גיבורות על אזרחי. יש כאן ארבע כאלה: לצד פלאי יושבות גם שני פאולה צורי, אשתו של מח"ט 7 אל"מ אלעד צורי; אפרת קלפר, אשתו של תא"ל שי קלפר, מפקד עוצבת הגליל; ויארה חוסיין, ארוסתו של מג"ד קדם בחטיבת החילוץ סא"ל ביאני ח'יר. "אנחנו רגילות לחיות בחוסר נוכחות, אבל חוסר הנוכחות הטוטאלי שאני חווה כרגע, זה משהו שאי־אפשר להתכונן אליו", מודה צורי, פיזיותרפיסטית ואמא לשלושה - התאומים בני ה־12 תומר ואלון, ובארי בן השמונה. "אלעד ואני יחד 20 שנה. עברנו את צוק איתן ומלחמת לבנון השנייה. הרבה שואלים אותי 'איך הוא אפילו לא שולח הודעה?' אבל זה משהו שהוא הישרדותי בקשר שלנו".
תסבירי.
צורי: "יש לנו הסכם של 20 שנה שבמצבי חירום אנחנו בניתוק תפקודי שבו אני יודעת שאני לא בקשר איתו. יש לי גם אינטרס בזה, אני יודעת שהוא צריך להיות חד וממוקד, שככה הוא שומר על עצמו ועל החיילים שלו. זה לא קל. לא לאשת קבע, לא לאשת מילואים, לא לאשת מ"פ, לא לאשת מג"ד. הגעגוע אותו געגוע. אבל אני יודעת שיהיה לנו זמן אחר כך להתפרק ולהתרפק ולבנות את התא שלנו מחדש. כרגע אנחנו צריכות להיות תפקודיות. אני במקור ממועצה אזורית אשכול, וב־7 באוקטובר ראיתי איך הבית שלי נחרב. ה'למה' מאוד ברור לי פה. למה אני לא מדברת עם אלעד, למה אנחנו נלחמים שם - זה מאוד־מאוד ברור לי".
מתי ראית אותו לאחרונה?
צורי: "וואו, לא בא לי להתחיל לבכות", היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות. "נפגשנו לשלוש שעות בהפסקת האש, זו הייתה פגישה משפחתית, גם ההורים שלו באו, וזה קרה בבית של חברים כי זה היה או זה או להפגש בבסיס. זה היה הכול וזה היה כלום. אז נפגשנו פעם אחת ודיברנו בטלפון שלוש פעמים, כשבאחת הוא התקשר לברך אותי ליום הולדת 40, כפרה עליו".
קשוח.
צורי: "כן, אבל אנחנו חזקים וביחד והוא יודע מה אנחנו, הנשים, עושות בחוץ. אלעד נכנס לתפקיד ביולי, וכשידענו שהוא הולך להגשים את החלום שלו להית מח"ט 7 פתחנו את "פורום 7 ברכות", שזו קבוצת חיזוק לנשות המפקדים. הספקנו להיפגש פעם ראשונה ארבעה ימים לפני המלחמה. זה נותן לי המון כוח להיות שם בשבילן, להתפרק יחד ולאסוף את השברים יחד וגם לאפשר לעצמנו רגע להיות חלשות ולאוורר את הקושי. אני יודעת שהוא מודע לפרויקט שהתרחב, מנשות מג"דים לתמיכה בנשות מילואימניקים. בתחילת המלחמה הבנו שאנחנו חייבות לתת מקום להיבט הרגשי של הדבר הזה, שיש מקום לשים את הזרקור גם על הלב של האישה ולתת לה את המקום לפרוק ולהיות יחד באתגר הזה. עשינו כמה פגישות זום עם נשות מקצוע, וגם הזמנתי את כולן אליי הביתה, הבנים שלי עשו על האש".
מעולה, תסלילי אותם לתפקיד טבחים צבאיים.
צורי: (צוחקת) "בואי נגיד שכל עוד הוא בפנים אני יכולה לתת להם איזה תפקיד שהם רוצים. אחד כבר המציא תפקיד, הוא רוצה להיות גולש צבאי".
"אבל את יודעת", היא ממשיכה, והדמעות זולגות, "אני מרגישה שאני לא הסיפור כאן. יש לי זכות לראות את האנשים האלה מהצד, אנשים ש־20 שנה נלחמו על כל תפקיד ליבה כדי להיות לטובת עם ישראל ברגעים האלה. איזו זכות יש לי לתת לו יד בדבר הזה! אנחנו חלק מדף בהיסטוריה של עם ישראל. בחנוכה למשל חשבתי על אשתו של מתתיהו. היא לא ידעה שהיא כזו תותחית, היא פשוט חיה את החיים שלה. זו תרומתי הצנועה והקטנה לטובת הדבר הזה שנקרא עם ישראל. אני לא רואה בזה משהו גדול".
פלאי: "בתקופה הזו אני חושבת על אסתר המלכה, שמרדכי אומר לה 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. מי יודע מה נדרש מאיתנו עכשיו ולמה כל אחד נבחר דווקא לתפקיד שהוא נבחר? אנחנו חייבות להיות פה חזקות ביחד".
במידה רבה הן בהחלט הסיפור. הן ונשים רבות כל כך שבני זוגן בקבע ובמילואים נמצאים בשדה הקרב, רחוק מהעין ומהסמארטפון; שצריכות להמשיך לתפקד בתוך מרחבי האי־ודאות הפראיים כנשות קריירה, כבנות זוג, כאמהות. לוחמות עם נשק מסוג אחר: לב. "זה קשה, את לא תשמעי ממני האפי־האפי ג'וי־ג'וי", אומרת קלפר, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית וגם אמא לארבעה; "כולנו בוכות".
פלאי: "אנחנו לא סופרוומן. קשה לנו מאוד. אני בקבוצת ווטסאפ עם נשות גולני ואנחנו בוכות יחד, והדבר שהכי חשוב לי להדגיש לנשים זה שגם לי קשה, אני לא שונה מהן. אני בוכה בלילות, לא מצליחה לישון ובבוקר קמה עם חיוך להתחיל יום חדש, ששת הילדים הם החמ"ל שלי, הגדולה בת 21 והקטן בן שש. בעופרת יצוקה ילדתי כשיאיר היה בפנים, שלחתי לו סמס. בלבנון השנייה ילדתי יומיים לפני שנהרגו חברים טובים, בנג'י (בנימין־אהרון הילמן ז"ל – ר"א) ורועי קליין ז"ל, אז קראנו לבן שלנו אדר, להאדיר כוח לעם ישראל".
כמה לידות מתוך השש הוא פיספס?
פלאי: "רק אחת".
אפשר להתרגל לחיים האלה?
פלאי: "אף אחד לא רגיל להתגעגע ולהתרגל לקושי אבל אני רגילה לתפקד לבד, אני מנהלת הכול לבד, הבן אדם לא יודע את חשבון הבנק שלו. הוא לא יודע באיזה כיתה הילד".
צורי: "אלעד שאל אותי פעם על הבן שלנו, 'באיזו פלוגה אלון?' אמרתי לו, 'איזו פלוגה, כיתה!'"
פלאי: "חטיבת גולני ספגה רק בשמחת תורה 72 הרוגים, יש לנו אלמנות בקבוצה, בנות זוג ששכלו את האהובים שלהן. זה מה שאני עושה עכשיו, נוסעת ממשפחה למשפחה, לביקורי פצועים, הולכת להלוויות. החטיבה זה חלק מאיתנו. קשה לנו בכל המישורים, אבל אני מרגישה שאנחנו משפחה מאוד חזקה. לפני שבועיים, לפני האירוע הקשה של גולני, היינו אמורות לעשות אירוע משפחות. יום לפני קיבלנו הודעה שצריך לבטל, ומאותו רגע 120 נשים רעדו מי תקבל דפיקה בדלת. ואנחנו כולנו יחד עם כל הנשים שלנו ששכלו את אהוביהן".
זה נורא מפחיד. יש רגע שאתן מתנתקות מתפקיד המחזקות ופשוט מפחדות?
פלאי: "ברגע שבחרנו בחיים האלה זה איפשהו יושב לך בראש. זה חייל קרבי. אני פוחדת ודואגת מזה כמו כולן, אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי לא לחשוב על זה. יש לילות, יש רגעים, אף אחת לא עשויה מברזל".
צורי: "המנגנונים עובדים אצל כולנו, הדחקה, הכחשה. אין אחת שלא עברה את כל השלבים".
קלפר: "אחת מנשות המג"דים סיפרה לי שהיא מצאה את עצמה מספידה את בעלה בראש כל הזמן. אז היא התחילה לרשום לעצמה את הדברים ומדי פעם היא שולחת לו. היא מצאה דרך לפרגן לו, מדי פעם הוא פותח, הוא רואה כמה מילים טובות, כמה היא אוהבת אותו".
7 צפייה בגלריה
''אנחנו חלק ממשהו גדול''. שני צורי ובעלה, תא”ל אלעד צורי, בטקס הענקת דרגות
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"אני עושה את זה כל לילה, כותבת לו את מה שאני עוברת במהלך היום ובסוף נותנת לו כמה מילות חיזוק. אבל לא הכול אני שולחת, אני בעיקר סופגת. יש לי תיקייה באייפון", מודה יארה חוסיין, שעובדת בחווה טיפולית עם ילדים עם צרכים מיוחדים. היא וביאני בזוגיות שנתיים ומתכוננים להינשא בעוד שמונה חודשים. עד אז היא מתגוררת בבית הוריה במועצה המקומית ראמה. "כל המשפחה שלי בצבא", היא מספרת, "אבא שלי אלוף משנה במילואים, כל הדודים בצבא. חלק בשב"ס, חלק במשטרה. כל המשפחה מגויסת, אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו חווים את זה שמישהו במלחמה".
פלאי: "את בשלב הכי קשה, ההתחלה הכי קשה כי את הכי צריכה אותו איתך".
חוסיין: "אני כל הזמן מעסיקה את עצמי וצריכה להיות חזקה גם עבור המשפחה שלו. אז את צריכה לתמוך בהם ובסוף את שוכחת את עצמך. לא דמיינתי את עצמי ככה בשלב הזה".
קלפר: "את נורא מזכירה לי את ההתחלה. לכל שלב הקושי שלו. בהתחלה אלה הבדידות והדאגות, אחר כך לגדל את הילדים והאינטנסיביות של פיתוח קריירה במקביל".
חוסיין: "אחרי כל הדבר הזה אני לא רוצה חתונה גדולה, רק המשפחה וזהו".
מתי ראית אותו פעם אחרונה?
חוסיין: "לפני שלושה שבועות טסתי לבקר את אחותי בחו"ל, והוא לקח אותי מנתב"ג הביתה ונסע בחזרה לעזה".
פלאי: "כולנו מגלות במלחמה הזו כמה אנחנו חזקות. אני אומרת להן, 'בנות, אתן הרבה יותר חזקות ממה שחשבתן. אתן תותחיות'. כשבעלי מתקשר אני אומרת, 'אנחנו על הכיפאק. בעננים'".
קלפר: "אני לא בגישה הזו. בשבועיים הראשונים מאוד הייתי ככה, ואז, כשאת מבינה שזה מרתון ולא ספרינט, את מארגנת את הכוחות אחרת. התחלנו יותר לשתף. כשלא מדברים - מתרחקים, ובשביל לשמור על קרבה בתוך המרחק הזה צריך לדבר ולשתף. הוא מספיק חזק לשמוע את הקושי שלך".
פלאי: "יש זוגות שחייבים את השיתוף וזוגות שטוב להם לא לדבר. אין מתכון לזה".
קלפר: "אני מרגישה שלי יותר קל מלנשות המילואים, כי החיים שלהן השתנו מקצה לקצה. אני אומרת להן את זה, אני רגילה לתפקד לבד. הוא לא יודע את מספר חשבון הבנק".
אה, גם אצלך?
קלפר: (צוחקת) "כן. התפקיד היחיד שלו בבית זה לדאוג לארוחת צהריים בשישי".
פלאי: "שיאיר ישמע את זה!"
קלפר: "שי איש מדהים, אחד הדברים שעוזרים לנו לצלוח את החיים האלה זה שהוא אבא סופר־מעורב, מכיר את כל החברים של הילדים, מעודכן בחיים שלהם, מתעניין גם כשהוא לא בבית. אני קוראת לזה נפקד־נוכח. הוא מבשל לשבת עם הילדים, וזה קשה לי שפתאום התפקידים שלו חזרו אליי. אגב, כשהוא שוטף כלים הוא עומד על רגל אחת או מחליף רגליים, עושה תרגילים. אין מצב רק לבשל או רק לשטוף כלים. בשישי כשהילדים קמים יש רשימת משימות, יש נוהל".
קלפר: "שואלים אם הילדים מפסידים מזה, אני מרגישה שהם מרוויחים. אנחנו נייר הצלופן על המנורה, ואיך שנתווך את המציאות לילדים - ככה הם יתפסו אותה"
המשפחה כפלוגה?
קלפר: "ברור. אנחנו לוקחים מהתפקיד שלו לתוך הבית".
צורי: "אצלי הילדים מבקשים גימ"לים".
חוה: "אצלנו הוא עשה שיחה, חילק תפקידים. לאחד הילדים הוא אמר, 'אתה שם גלילי נייר בתאים שלהם בשירותים'. זו המשימה שלו, 'גלילים בתאים'. הם עשו לו סרטון עכשיו, הילד אמר לו, 'אבא, אני שם גלילים בתאים!'"
אבל אותי תופס ה"נפקד־נוכח" הזה. יש פה ויתורים לא מעטים שאתן עושות.
פלאי: "אני לא מרגישה שום ויתור, אני לגמרי שלמה עם החיים האלה, זו שליחות זוגית ומשפחתית. חז”ל אמרו, 'שלוחי מצווה אינן ניזוקין'. אני מאמינה בזה בהיבט הרוחני - כשאתה נותן אתה רק מקבל. אנחנו עכשיו שליחים של עם ישראל ונצא מחוזקים. אנחנו גם משתדלים להראות את זה לילדים".
קלפר: "אני ממש מסכימה איתך, כי תמיד שואלים אותי אם אני מרגישה שהילדים מפסידים מזה. אני מרגישה שהם מרוויחים. אני תמיד אומרת, 'אנחנו נייר הצלופן הצבעוני שעל המנורה'. כלומר איך שנתווך את המציאות לילדים, ככה הם יתפסו את המציאות".
זה גובה מחיר?
קלפר: "יש מחירים".
פלאי: "אני קוראת לזה אתגרים. זה שקשה לנו לא מערער אותנו. בחרתי חיים של שליחות, ובסדר, עם הקושי נתמודד. לא באנו לפיקניק".
צורי: "לפני שנתיים הילה לוי ואני כתבנו את הספר 'משפחה בצבא', וזו המטרה, לתת לילדים את התחושה שהם לא קורבנות ולא מסכנים. אנחנו חלק ממשהו מאוד גדול וחשוב וזו המהות. ככה אני מחנכת את הילדים שלי, ואני רואה שזה עובד".
קלפר: "באיזשהו שלב התחלנו לעשות שיחות לזוגות לקראת תפקיד מג"ד כי הבנו שזה תפקיד מאוד קשה, עם פיק מאוד רציני שאם לא נערכים אליו אפשר מאוד ליפול בו. מבחינתי זה היה השפל של החיים כי קרסתי נפשית. זה תפקיד מאוד תובעני, שיא הקריירה שלי, משפחה מתרחבת, ילדים שתלויים בי וזה מתנגש. וכל פעם שעשינו שיחה לזוג, האישה שאלה, 'אבל מה עם הילדים? זה לא מחיר כבד מדי?' ואז אמרנו רגע, הם גדולים, אפשר לשאול אותם. שאלנו אותם אחד־אחד - אתם מרגישים ששילמתם מחיר של אבא בצבא? כולם ענו אותן תשובות - אנחנו לא מכירים משהו אחר, ואנחנו כל כך גאים באבא שזו לא שאלה בכלל".
פלאי: "לילדים שלי אין שום חסך. זו המציאות שהם גדלו אליה. מאז שהם קטנים שידרנו להם רק עוצמה וכוח".
צורי: "שהם חלק ממשהו גדול".
קלפר: "אני קוראת לזה עמוד האש, לאורו אנחנו הולכים. אין שאלות, אין ספקות. הילדה שלי למדה עם חברה לבגרויות, ויום אחד היא חזרה הביתה נרעשת ואמרה, 'אמא, את קולטת שאבא שלה חוזר כל יום הביתה?'"
ואיך אתן מתווכות לילדים את המלחמה, שכרגע מנוהלת גם בזירות של רשתות חברתיות ותקשורת?
פלאי: "הילדים שלי פחות חשופים. אנחנו חממה ושום דבר לא יכול להיכנס פנימה".
צורי: "אנחנו חשופים ואני משתדלת לעבור על מה שהם רואים לפני, לראות שזה תוכן שמותאם לגיל 12. בתחילת המלחמה שמעתי מאלעד רק דרך התקשורת, לילדים שלי אין עדיין אינסטגרם אבל דברים רצים ברשתות, פתאום כל המושב עוקב אחרי האינסטגרם של חטיבה 7 ואני לא רוצה שהילדים יראו את זה לפני שאני עוברת על זה ויודעת שזה מתאים".
פלאי: "אני רוצה להיות זו שמדברת איתם, שמסבירה להם, אני לא מנסה להסתיר. יחד עם זה אגיד להם - אנחנו חזקים, אנחנו נשרוד את זה".
חוסיין: "כל לילה אני כותבת לו מה עברתי היום, עם כמה מילות חיזוק. לא הכול אני שולחת, בעיקר סופגת ולא משתפת חברות. לא כולן דרוזיות, חלק מוסלמיות ונוצריות, אז לא כולן מבינות"
עולות שאלות מהילדים?
קלפר: "אצלי הקטנה שואלת. אני אומרת לה, 'אל תיכנסי לכל מה שהוא לא אתרי החדשות הרשמיים'. שם זה נגמר".
צורי: "פעם עוד יכולתי להסביר לבארי שאבא נמצא בדרום במקום מאוד מוגן. היום אני לא באותו מקום, אני אוספת אותם ומסבירה להם. הם יודעים שהוא בעזה".
קלפר: "לי התווסף גם החשש עלינו, כי אנחנו גרים בשומרון וגם בבתים לא מרגישים מוגנים כמו פעם. חשבתי להוציא רישיון נשק".
אפרת, את הבן אדם לשאול מתי אנחנו צריכות להתכונן למלחמה עם חיזבאללה, כי למעשה בעלך הוא זה שיודע באמת מה קורה בצפון.
קלפר: "האמת שלא. בטלפון הוא לא יכול לספר לי, אבל אנשים שואלים אותי מלא שאלות ברחוב. אז כשאני פוגשת אותו, וזה קרה פעמיים, אני באה כמו עיתונאית עם מלא שאלות".
7 צפייה בגלריה
''חזקה גם עבור המשפחה שלו''. יארה חוסיין וארוסה סא”ל ביאני ח’יר
(צילום: מהאלבום הפרטי)
כמה באמת אתן מעורבות במה שקורה? כמה הם משתפים?
חוסיין: "אין לנו זמן, הוא מגיע, יושב עם המשפחה ומה שנשאר לנו זה חצי שעה יחד".
יארה, את מרגישה שיש לך מעגלי תמיכה?
חוסיין: "יש את ההורים, אבל אני לא משתפת".
וחברות?
חוסיין: "לא כולן דרוזיות, יש נוצריות ומוסלמיות ואני מעדיפה לשמור את זה לעצמי כי יש כל מיני דעות. ולא כולן מבינות".
קלפר: "נורא מעניין אותי מה נותן לכם את המוטיבציה לשרת בצבא ולהיות חלק מהדבר הזה בצורה כל כך מחוברת?"
חוסיין: "נולדנו פה. זו הארץ שלנו. לאן נלך? כולנו יחד".
פלאי: "זה מאוד מרגש מה שאת אומרת".
קלפר: "מאוד".
חוסיין: "אני מאמינה שאחרי כל החושך הזה בסוף נראה את האור".
ויש להן טיפ נוסף לנשות לוחמים, כזה שאולי יחסוך כמה חבילות טישו. "יש לפעמים ציפייה שכשהבעל חוזר לאפטר או לסוף שבוע הזוגיות תחזור למה שהייתה, וצריך להבין שזו זוגיות אחרת שצריך לנהל אחרת", מודה אפרת קלפר, "מה שהיה זורם ורגיל בשגרה לא יקרה באפטר".
כלומר?
פלאי: "לפעמים הזמנים שהוא מגיע הביתה הם יותר קשים מהזמנים שהוא נמצא. כי כשהוא לא נמצא את חזקה ובשנייה שהוא פותח את הדלת הכול מתפרץ. וכשהוא מגיע ללילה אחד את לא יכולה לאפשר את זה. אני אומרת לנשים - תקבלו את זה, הכול לגיטימי עכשיו. אנחנו במצב לא נורמלי אז הכול נורמלי. רק תזכירי לעצמך כמה אתם אוהבים והזוגיות שלכם יותר חזקה מזה. וזה בסדר אם המפגש היה נוראי. זה קורה".
צורי: "לי יש חברות ששומעות אותי אומרת, 'אלעד בא לאפטר' ומתקרקרות עליי מצחוק. כאילו, מתי לאחרונה שמעת את המושג הזה?"
פלאי: "אצלי מישהי נכנסה הביתה ואמרה, 'וואו, לא מרגישים שאין פה אבא'. אמרתי לה, 'זו המחמאה הכי גדולה שיכולת לתת לי'. הוא מאוד שותף. הזוגיות שלנו היא נטו איכותית ולא כמותית".
קלפר: "אבל אני חייבת לתת קרדיט למשפחות שלנו. בלי ההורים של שנינו לא היינו פה".
צורי: "ברור, בלי ההורים של אלעד אני חצי בן אדם. לא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלעדיהם. כל ההתפתחות המקצועית שלי התאפשרה בזכות חמותי. המלחמה הזו לימדה אותנו להיעזר. זו פעם ראשונה שלמדתי להגיד, 'כן, אשמח לעזרה'. יש לי כמה נשות אלופים שלקחו אותי תחת חסותן. זו שרשרת נשית שעוברת מלמעלה למטה וזה כוחה של אישה".
אחרי שכל הדבר הזה ייגמר, כמה זמן חסד יש להם עד שהפנקס שקיים בין בני זוג ייפתח?
פלאי: "זה לא שם, כשהוא יחזור נהיה רק סביב המשפחות השכולות".
קלפר: "אני רק חושבת על השיקום הרגשי שלו, כשהוא יתחיל לעבד את מה שלא מדברים עליו עכשיו. זו תהיה המשימה, להתחבר לאובדנים שהם חוו. הסוף של הלחימה לא יהיה הסוף של הדבר הזה".
צורי: "המשפחות השכולות והפצועים הופכים להיות חלק מהמשפחה הפרטית שלנו. בהתחלה נסעתי להלוויות ולביקורי פצועים, כי ידעתי שזו היד שאלעד היה רוצה שאניח".
אז אתן לא חושבות מהמקום הקטן שלכן על מתי תצאו לדייט, למשל?
פלאי: "אני לא יכולה לחשוב על זה כשחברה כל כך טובה שלי איבדה את היקר שלה".
צורי: "העבודה שהם עושים להחזיר את החטופים נותנת לנו כוח. הם שם ולא איתנו כדי להחזיר את כולם הביתה".
יש איזה רגע שאתן אומרות, "מה זה? זה תסריט לא נורמלי"?
פלאי: "אני כל יום אומרת, 'מה זה הסרט הזה?'"
קלפר: "אני מנסה להיזכר מה היה קודם, ולא מצליחה להיזכר בשגרה".
צורי: "בשבוע שעבר פתאום ראיתי אותו בחדשות, בסלון שהוא לא דרך בו שלושה חודשים. צילמתי אותו. העליתי סטורי וכתבתי - 'מתגעגאים' (השיבוש במכוון ־ ר"א). אני חושבת שהמילה הזו מתמצתת את מה שאני מרגישה".
אם הם קוראים את הכתבה לפני שהם מתקשרים הביתה, איזה מסר יש לכן?
פלאי: "אני גאה וסומכת עליך".
צורי: "אני רוצה איתך קפה בטרנינג במרפסת".
קלפר: "התקווה שלי היא שהוא יחזור ונצליח להיפגש באישי, שהוא יצליח לעשות את המעבר הזה בחזרה, להתחבר מחדש. הוא האיש הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון".
אבל בכל זאת, תתקשרו רגע.
קלפר: "את יודעת, פעם ראיתי שבטלפון אני רשומה לו 'אפרת' והתעצבנתי. שיניתי לו ל'המפקדת'".
