אני לא בטוח שאנחנו ראויים להם. לדור שלא קם כאן כמוהו מעולם. דור חזק ושמח, דור חסון ורגיש, דור מפונק וקשוח, דור שמכור לחיים ולמסכים, דור מכיל ופתוח, דור שלא רואה בעיניים.
אני לא בטוח כלל שאנחנו ראויים להם. בעוד הם מסתערים קדימה ונופלים, אנחנו עומדים מאחור וסופרים: תל אביב או עפרה? ימני או שמאלני? מאין עלו הוריו? מה היה חוק לימודיו? יש לו כיפה, ובאיזה גודל וצבע? הוא מאלה שקוראים לו ז"ל או שאפשר לקרוא לו הי"ד?
אני לא בטוח שאנחנו ראויים להם, לדור הזה, שאשכרה הולך ונמחק. "הפסקתי לספור כמה חברים איבדתי", סיפר לי סרן רועי קליין, מ"פ בבית ספר לקצינים. "במסיבה בנובה, בקרבות בקיבוצים, ועכשיו בכל בוקר בעזה, אני קם ונפרד מאוד חבר, חברה, מעוד זיכרון ילדות מאושר". זה דור שבחודשיים וחצי איבד כבר יותר מאלף אחים.
את סרן קליין פגשתי גם לפני המלחמה, בקיץ של שיא המחאה. הוא נושא שם עם מטען, ייתכן שיש בשם הזה, רועי קליין, משהו שורשי, שרגליו נטועות בקרקע אבל העיניים רואות רחוק. "הדור הזה חי עמוק בטלפונים שלהם", הוא סיפר אז, "הם כאילו לא מתעניינים. מתקשים לדבר זה עם זה באופן ישיר, עוברים מזהות לזהות, מקליפה לקליפה, מחפשים משמעות. אבל אני בטוח שהם ימצאו משמעות. הם דור ששואל שאלות, הם לא פוחדים מדבר. זה דור שלא נרתע ממורכבות. הם ימצאו משמעות אני יודע, הם יוציאו אותנו מהבוץ של השנאה הזאת. הם לא אוהבים לריב".
עברו ארבעה חודשים מהשיחה ההיא, והדור הזה אכן מצא משמעות. רועי אומר שבשנייה אחת התחלפה הקליפה במהות, ברצון לשרת, לתת, בברק בעיניים. "הם הבינו בחצי דקה מה משמעות הקיום כאן, הם הבינו שאין טעם לשאול זהות של אחרים, להתחפש בפילטרים בטיקטוק. הם הבינו שהם ישראלים. שהם יהודים. ושאנחנו מתים כשאנחנו לחוד".
אבל אני פותח רדיו, ואני לא חושב שאנחנו ראויים להם. אנחנו רבים והדור הזה מחפש את הטוב, את המחבר, דור שחי ורואה את הדרך היחידה לניצחון. אנחנו צועקים והדור הזה אוטם את אוזניו אל מול יושבי אולפני הטלוויזיה, מול צמדי המתגוששים בגלי האתר. אנחנו מקישים בעצבים ובקול במקלדת, והדור הזה מדלג במהירות בלי לקרוא, מעל סימני הקריאה ברשתות החברתיות, שממקשים להם את הדרך.
אלון גולדשטייןאנחנו לא ראויים להם. כי בזמן שהם מוסרים את חייהם, הפיזיים והרוחניים, בזמן שהם ברגעים אלה ממש כותבים לעצמם עתיד שונה מכל מה שדמיינו שיכול לקרות עד שמחת תורה, מפזרים יושבי העורף את הרעל שלהם, כרגיל. אדוות הסירחון הולכות ומתפשטות דרומה אל עבר ענני הפודרה של מערב הנגב והעוטף, ופנימה, אל הקרביים ההומים.
אנחנו לא ראויים לדור הזה. אבל הדור הזה ראוי לעצמו. הוא לא יוותר לנו, כמו שלא ויתר לעצמו. הוא ילחם וינצח. הוא ישתחרר ויבעט בנו לאלף עזאזל. יבעטו בצודקים תמיד, בפוליטיקאים השבים אל קיאם המילולי, באנשי הפיד המזהמים, באנשי הפגישות הליליות והתקציבים שמטרתם לסכסך, להפריד. הדור הזה ישתחרר, יבנה, יאחה וינהיג. ואם נשארה בנו, באנשי הדור המקלקל, טיפת יושרה, נפנה לרועי וחבריו את הדרך. נציע עזרה, אבל ניקח צעד אחורה, ובעיקר ננסה לשמור על דממה. כי אפילו בשיא ימי הדמעות החונקות האלה, אנחנו שוב מוכיחים: הדור שלנו לא למד דבר.
אלון גולדשטיין הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet
פורסם לראשונה: 00:00, 27.12.23
