חודשים ספורים לפני שפרצה המלחמה, התמנה סא"ל זיו בואניש לאחד מהתפקידים החשובים והמרכזיים בימים אלה: מפקד סיירת גבעתי. הוא לא דמיין אז אילו אתגרים מבצעיים יעמדו בפניו, ועם איזה אובדן הסיירת שלו הולכת להתמודד, אחרי ש-11 מלוחמיה נפלו בקרבות.
ב-7 באוקטובר הוא היה בכלל באימון ברמת הגולן, אבל כבר באזעקות הראשונות הבין שמשהו גדול קורה. "בשמונה בבוקר הקפצתי פלוגה ראשונה לשדרות. תוך כדי שנכנסנו למצב מלחמה הבנו שיש אירוע גדול בקיבוצי העוטף. מח"ט הצפונית עלה מולי ואמר: 'סע ותכבוש את נחל עוז'. אמרתי, 'מה?'"
הוא סיפר כי ממש לפני אותה שבת, בתרגיל סודי, המח"ט שלו הציג לו תרחיש דומה: "זה היה אמנם מול חיזבאללה, אבל התאמנו על לכבוש בחזרה קיבוץ בצפון. כשראיתי בעיניים את המצב בדרום, התייחסתי לקיבוץ כמו לכפר ערבי שצריך לכבוש. בכניסה פגשנו את אלוף (מיל') נועם תיבון, שביקש סיוע לחילוץ הבן והנכדים שלו.
"בהתחלה הייתה התנגדות, הפעלנו אש בכל הכוח ומרגמות בשטח ישראל. כשסיימנו לכבוש את הקיבוץ היו חיילים הרוגים ופצועים, ואחד ממפקדי הצוותים אמר שהוא חושב שיש אירוע חטיפה. פגענו במחבלים עד הגדר והצלחנו להחזיר גופות, כדי שהמשפחות יוכלו להביא אותן לקבורה. הצלנו 359 תושבים, אבל לצערי יש גם הרבה שלא".
אחרי ארבעה ימי לחימה אינטנסיביים, הוא עבר לשלב הבא: הכנת הלוחמים לכניסה הקרקעית. סיירת גבעתי הייתה בכוח הראשון שנכנס לעזה, ומאז הם שם, במשימות המורכבות והנועזות ביותר. אחת הפלוגות אפילו סיימה מסלול בתוך הרצועה.
אחת המשימות החשובות שלו היא לשמור על רוח הלחימה של חייליו, שכאמור איבדו 11 חברים לנשק. "הם עושים לי את החיים קלים, כי הם אריות", אמר, "יש להם רוח לחימה שאני לא חושב שהייתה כזאת משנת 1948. באירוע האחרון בחאן יונס ראיתי דברים שלא ראיתי בחיים, לוחמים שנפרדים מחבר שלהם וממשיכים בהתקפה עם דמעות בעיניים".
האנשים שלו, סיפר, הם גם נקודת האור שלו בתוך הקושי: "יש לא מעט משימות שקשורות לחטופים והחיילים לא חושבים פעמיים, גם אם זה אומר לסכן 50 לוחמים בשביל זה. יש לנו לוחמים פשוט טובים".
בבית, בעורף, נמצאת אשתו, טל. הם הורים לשלושה ילדים: יונתן, מיכאל וישי, רק בן חצי שנה. היא דוקטורנטית לגנטיקה, ולצד הדאגה למשפחתה - טל מגיעה בשבועות האחרונים לשבעות של חללי הסיירת ומנחמת את המשפחות השכולות.
"כבר לפני המלחמה זיו הציע שאני אצטרף אליו לביקורים אצל משפחות שכולות של חברים ופקודים", סיפרה. "לרוב נמנעתי, בגלל הקושי הנפשי, יש לי שלושה בנים והמחשבה שאלה יכולים להיות הילדים של כל אחד מאיתנו הייתה קשה לי. ואז פרצה המלחמה ולוחמים מהסיירת נהרגו. אשתו של המח"ט פתחה קבוצת וואטסאפ של הנשים של המפקדים וסיפרה שהיא רוצה ללכת לבקר משפחות שכולות ופצועים. אמרתי לעצמי שאם היא עושה את זה, גם אני יכולה".
לחלק מהמשפחות היא גם הצליחה להעביר דברים שכתב זיו על בנם, והצליח לשלוח לה מעזה. "בדרך כלל המשפחות רגילות להיות עטופות במפקדים ובחברים, אבל הן לגמרי מבינות שהם בפנים עכשיו ולא יכולים להגיע. ישבתי אצלן ומיררתי בבכי, אני מרגישה שפגשתי את המשפחות הכי טובות במדינה".
"ברור לי שהתפקיד הזה שהוא לקח הוא של שנינו, זה לא עובד אחרת", קבעה. "הפקודים שלו, האחריות שלו, הם גם על כתפיי. אמנם זה מתבטא אחרת בשטח, אבל הסיירת, החיילים והמשפחות הם גם חלק בלתי נפרד ממני. וכשקורה משהו, שמח או עצוב, אני שם בשבילו ובשבילנו".
זיו הוסיף: "טל יודעת כמה זה חשוב לי ומעסיק אותי, היא עושה את כל הדברים הקשים והיא מדהימה. אני יודע על מה ובשביל מי אני נלחם".
יש לו אח נוסף שנלחם בעזה, קצין במילואים בחטיבה 7, ואחות קצינת נפגעים במילואים. "המשפחה מגויסת והאמת שאין לנו הרבה ברירה", אמר. "אבא שלי היה חייל בודד מצרפת, המדינה והצבא בשבילו זה הכל וזה מה שהוא העביר לנו מילדות".
גם לטל ברור שעל אף הקושי, אין ברירה אחרת: "זה לא פשוט בכלל. הכי קשה זה בשבתות, הזמן הכי יקר לנו יחד. אבל אני מבינה את גודל השעה ומאוד גאה בו".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.01.24
