שעת לילה מאוחרת באחד מלילות נובמבר האחרון. עוד פעימת שחרור חטופים הייתה אמורה כבר להסתיים, אבל היא אפילו לא החלה. בינתיים, משפחות המשוחררים ברשימה מתהפכות מדאגה וציפייה, ומדינה שלמה דבוקה למסכים. "עיכוב טכני", אומרים בישראל. "וגם טרור פסיכולוגי של חמאס", מוסיפים המומחים. המתח בשיא: האם עסקת השחרור בסכנה?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רק כמה אנשים יודעים באמת מה קורה באותן דקות קריטיות. כל הפעימות בעסקה, כידוע, כללו גם הכנסת משאיות עם סיוע הומניטרי לרצועה. הפעם המשאיות אמנם נכנסו, אבל אז הטלפון של אל"מ משה טטרו (42), ראש מינהלת תיאום קישור עזה – היחידה הצבאית שאחראית על כל ההיבטים האזרחיים של הרצועה – צילצל. "זה היה קצין שלי", חושף אל"מ טטרו לראשונה את הדרמה שהתחוללה שם. "והוא אומר: 'טטרו, אל תשאל מה קרה'. אני שואל אותו, 'מה?' והוא מספר: 'ממש עכשיו, משאית אחת עם ציוד הומניטרי החליקה בשלולית, ונתקעה במשאית שלפניה על ציר סאלח א־דין בלב עזה. שתיהן תקועות. אי־אפשר לנסוע, מה עושים?' אני אומר לעצמי, יא אללה איזה ברוך. זה יכול לדפוק את כל הפעימה. יש פה נשים וילדים שעוד רגע צריכים לצאת לחופשי אחרי שהיו בשבי חמאס. אתה בתוך עזה, לילה, הכול בוץ, המון כוחות בשטח, והחטופים ממתינים. אי־אפשר בכלל להסביר מה עובר בגוף באותם רגעים".
אז מה עושים?
"אנחנו מנסים להבין איזה כלים של צה"ל הכי קרובים למקום התאונה, ואם אפשר להשתמש באחד מהם לחילוץ המשאיות. התחלנו לאלתר: מצאנו כלי הנדסה שהיה שם במקרה ליד, חיברנו אותו עם כבל למשאית, והתחלנו לגרור אותה החוצה מהבוץ. פתחנו את הציר כדי לתת למשאיות האחרות לעבור, ניקינו את הבוץ, משכנו את מי שנתקע ושיחררנו. היה עיכוב, אבל המשאיות הגיעו ליעדן בצפון הרצועה, והחטופים נכנסו לישראל. אלה רגעים שקשה להסביר".
תנסה בכל זאת.
"החזרת חטופים זה אירוע מטלטל. רגשית, מבצעית, מקצועית. הכול. זה בכמה רמות אצלי. את שתי החטופות הראשונות (יהודית ונטלי רענן – אב"ק) אני קיבלתי פה (בכרם שלום) ממש. ויש רמה של התרגשות מאוד גדולה בהחזרת אזרחים חזרה הביתה לישראל. משימה לאומית. צריך לוודא שהכול דופק כמו שצריך, שהכול על המילימטר כדי שלא תהיה איזו טעות שיכולה לעלות בחיי אדם. זה תיאום מאוד מורכב".
אל"מ טטרו: "כשהתקשרתי למנהל שיפא להודיע לו שאנחנו נכנסים והוא צריך לפנות את החולים, הוא היה בהלם מהסיטואציה. אני לא חושב שהוא האמין שבאמת ניכנס לשם. הוא ניסה להתנגד מילולית, אמר, 'אתם לא יכולים לעשות את זה' וכו', אבל הסברתי לו שלפי המידע שברשותנו יש שם פעילות אויב"
מה מורכב בתיאום?
"אני לא יכול להיכנס לכל הפרטים, כמובן. אבל בגדול, נגיד שמדובר בתיאום שכולל הרבה גורמים ואופרציות. צריך לדעת מה קורה בתוך הרצועה באותו זמן, איך מתקיים תהליך המסירה של החטופים, לאן משחררים את האסירים הביטחוניים. כמובן שלא הכול באחריותי, ויש פה עוד הרבה יחידות אחרות. התפקיד הצנוע שלי הוא התיאום בין כל מה שקורה במתווה. למשל המשאיות האלו, חלקן היו צריכות להגיע עד לב העיר עזה, היכן שיש כוחות לוחמים, מבלי שחלילה יירו עליהם. או האסירים, שחלקם שוחררו ליו"ש, חלקם למזרח ירושלים ואחד מהאסירים אפילו הוחזר לעזה. זה מורכב. באותן דקות שמתבצעת החבירה, הלב דופק. זו ההבנה הכי עמוקה שאומרת שכישלון שלך, כמו פנצ'ר באיזו משאית שלא מגיעה בזמן לצפון הרצועה, יכול לעכב שחרור של ילדים בני ארבע. זו תחושת אחריות אדירה. מצד אחד, אנחנו רואים את תמונות החטופים שחמאס מוציא מתוך הרצועה, שדופקים להם על הרכבים ואז נשבר לך הלב, ואתה חושב על הילדים הקטנים שלך".
ומצד שני?
"ומצד שני, כשהם פה אתה אומר: וואלה, היום עשיתי משהו חשוב".
הפעימה ההיא שהתעכבה יצאה לפועל, כמו גם כל שאר הפעימות, עד לקריסת המתווה. בכל הפעמים האלו, אל"מ טטרו ואנשיו היה מעורבים מאוד. יחידת התיאום והקישור (מת"ק) שבפיקודו, בעצם אחראית על כל הנושא האזרחי של עזה: מהכנסת הסיוע ההומניטרי והפיקוח עליו, דרך מניעת מחלות ואסונות הומניטריים ברצועה, תיאום כניסה ופיקוח של ארגוני סיוע בינלאומיים, שינוע פצועים פלסטינים, ומה לא. תחת פיקוחו נמצאים מעבר כרם שלום, מעבר ארז, מעבר ניצנה ומרכז שליטה שנקרא "המכלול", שממנו מנוהלים נושאים כמו בריאות, כלכלה וארגונים בינלאומיים ברצועה, מחמ"לים מיוחדים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל זה מורכב מאוד בשגרה, אבל בעת מלחמה הופך גם ליותר קשה, וגם ליותר משמעותי. קחו, למשל, את הפגייה של בית החולים שיפא: צה"ל מבקש להיכנס לשטח בית החולים ולטהר את המחבלים והתשתיות שם. הדבר האחרון שהצבא וכל מדינת ישראל צריכים, אלה תמונות של תינוקות פגים מתים, כי נפגעו מאש, או כי אין חשמל לאינקובטורים שלהם. זה לא נכון מוסרית, ולא נכון טקטית. עכשיו לך תארגן, תוך כדי מלחמה ותחת אש, קשר עם הרופאים של שיפא, ואחר כך מקום בטוח לפגים, כולל אמבולנסים שיעבירו אותם לשם. "אני אישית דיברתי עם מנהל בית החולים שיפא", מספר אל"מ טטרו, "והסברתי לו שעליו לפנות את כל האנשים מבית החולים, כי אנחנו מתכוונים להגיע לשם. במקביל, יש עשרות שיחות של תיאום של המחלקות השונות. כמו פינוי חולים או פגייה. אנחנו במקביל ייצרנו להם בית חולים בדרום שאליו הם יוכלו לעבור".
איך מנהל שיפא הגיב לשיחה שלך?
"הוא היה בהתחלה בהלם מהסיטואציה, אני לא חושב שהוא האמין שבאמת ניכנס לשם. היו לי איתו שיחות שבהן הוא ניסה להתנגד במובן המילולי, אמר, 'אתם לא יכולים לעשות את זה, יש לי פה חולים' וכו', אבל מהר מאוד הסברתי לו שלפי המידע שברשותנו יש שם פעילות אויב. בסוף הוצאנו משיפא פצועים וחולים בטיפול נמרץ והעברנו אותם לבתי חולים, רובם בתוך הרצועה. חלק מהפגים העברנו אפילו למצרים. בסך הכול העברנו מעל 100 פצועים למקומות מתאימים. עשינו את זה באמבולנסים של הסהר האדום ובעזרת ארגונים בינלאומיים. פינוי ושינוע אוכלוסייה זה משהו שאנחנו עושים כמעט כל רגע. ממש עכשיו אנחנו מטפלים באירוע כזה".
מה קרה?
"אתמול יצרה איתנו קשר משפחה שנותרה בצפון הרצועה, בשכונת דרג' תופאח, וסיפרה שמסביבה יש קרבות של אוגדה 162 והיא רוצה להתפנות דרומה. הם רואים טנקים בחצר. הצוותים שלנו מבינים איפה הם, מדברים עם כוחות האוגדה ומתאמים צירי פינוי. המקרה הזה תוכנן בלילה ובוצע ממש לפני כמה דקות".
אל"מ טטרו, מפקד המת"ק: "ברור שחמאס זה חמאס, אבל לא דמיינתי בכלל את מה שקרה. ההתקפה על הבסיס הזה שהם הכירו, זה ממש לגדוע את היד שממנה הם אוכלים, מתפרנסים וחיים. החיילים שלי שנהרגו פה, העבודה שלהם הייתה לאפשר כניסה של מזון לתוך רצועת עזה ולטפל באירועים רפואיים. ואת זה הם תקפו"
הוא נכנס למת"ק קצת אחרי מבצע שומר החומות, כשבצבא ובממשלה רבים היו משוכנעים שחמאס מתעדף עכשיו את רווחת אזרחי הרצועה, וככל שהכלכלה, הבריאות והתשתיות של עזה ישתפרו, כך תרד המוטיבציה של ארגון הטרור לתקוף. בצה"ל קראו לזה "מחיר הפסד": לייצר מצב שבו ישראל מיטיבה עם אזרחי הרצועה, כדי שחמאס יימנע מפעולות צבאיות. היום, אגב, קוראים לזה פשוט "קונספציה". "הרעיון היה לייצר מדיניות אזרחית שמתכתבת עם אוכלוסייה, ולא עם חמאס", מסביר טטרו. "לכל אורך המדיניות הזו לא חשבתי שהדבר הזה שנקרא חמאס ישנה את עורו, ולא הייתה לנו אספירציה שזה יהפוך אותו לרודף שלום".
לא ממש עבד, ה"מחיר הפסד" הזה.
"ברור שחמאס זה חמאס, וגם היה ברור לי שכשתהיה לו הזדמנות הוא יעשה משהו. אבל לא דמיינתי בכלל את מה שקרה. אגב, גם למול האוכלוסייה. כמובן שיש דברים שאני עם עצמי עוד אברר אחרי המלחמה. מה שרצינו לעשות זה לנסות לייצר דינמיקות שיאפשרו להפריד טרור מאוכלוסייה. חמאס משתמש באוכלוסייה ככלי שרת בידו, זה לב האסטרטגיה שלו. כל אירוע אזרחי, חמאס עמוק בתוכו. ולכן זה עסק מורכב מאוד. הבסיס שלנו הוא היד שממנה תושבי רצועת עזה אכלו. ההתקפה על הבסיס הזה שהם הכירו, זה ממש לגדוע את היד שממנה הם אוכלים, מתפרנסים וחיים. החיילים שלי שנהרגו פה, העבודה שלהם הייתה לאפשר כניסה של מזון לתוך רצועת עזה ולטפל באירועים רפואיים. ואת זה הם תקפו".
אז אתה מכה על חטא, אתה אומר שאי־אפשר להפריד טרור מאוכלוסייה ברצועת עזה?
"תראה, בסוף אנחנו מימשנו מדיניות של הממשלה. חשבנו שנוכל לעשות את זה. אבל חמאס הוא רעיון של התנגדות, ורעיון אי־אפשר להרוג וגם אי־אפשר להוציא מראשו של אדם. ובמובן הזה, האמירה של להפריד טרור מאוכלוסייה היא פשטנית מדי. אני לא חושב שכל האוכלוסייה בעזה היא פעילי חמאס, אני לא יודע כמה מהם כן, אבל המשימה כרגע היא להרוג ולהשמיד את היכולות הצבאיות שלו ולמוטט אותו. את זה אפשר לעשות.
"לגבי האוכלוסייה, צריך להבין: אנחנו חיים בעולם מורכב, והמלחמה הזו מאוד קשה ומורכבת מהמון מתחים. אחד מהם הוא הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה. אחד מהמרכיבים לאפשר את זה, הוא לעשות מאמץ אזרחי תוך כדי לחימה. זה אירוע שהוא לא 'נייס טו האב', אלא 'מאסט האב'. וכמובן שכאן נכנסים לרזולוציות של באיזה עוצמות עושים את זה. אפשר לתת סיוע הומניטרי בדרך אחת, ואפשר בדרך אחרת. כאן אנחנו מדברים על הרף ההומניטרי המינימלי הנדרש, שזה אוכל, מים, תרופות וציוד למחסות".
לא מעט פרשנים טוענים כי יש להפסיק את הסיוע ההומניטרי, להפעיל עליהם לחץ גדול יותר, בדומה למה שעשתה גולדה מאיר ביום כיפור עם הארמייה השלישית המצרית.
"אני לא גולדה מאיר. יש מדינה, ויש ממשלה, ואנחנו מיישמים את ההחלטות שמקבל הקבינט. אני לא קובע את חוקי המלחמה, אבל צריך לעמוד בדיני המלחמה הבינלאומיים. צה"ל הוא לא פושע מלחמה, ואני, ברמה האישית והכי עמוקה, גאה בזה. אנחנו נלחמים בארגון טרור שליבת האסטרטגיה שלו זה להילחם מתוך האוכלוסייה, וצה"ל מפעיל עוצמות אש חסרות תקדים בתמרון ברצועה. בשביל זה צריכים להתקיים תנאים אזרחיים. אז הנענו את האזרחים דרומה, כדי שצה"ל לא יילחם בילדים ובסבתות, וזה דווקא מאפשר להילחם ולא פוגע בלחימה. איפשרנו להכניס אוהלים כדי שיקימו אותם במואסי, וזה איפשר לנו להניע אוכלוסייה מחאן־יונס כדי להילחם שם. הזזנו מיליון וחצי איש מהמקום שלהם, ואם אתה לא נותן להם מענה אזרחי זה יכול להתהפך עליך בשנייה. אני מעריך שהמלחמה תיעצר די מהר אם יתפתחו ברצועה תופעות של רעב, מגפות ומשבר הומניטרי חריף".
4 צפייה בגלריה
''קרה פה דבר ענק''. אל''מ משה טטרו, מפקד המת''ק, באחד החדרים שהותקפו בבסיס
(צילום: גדי קבלו)
הוא אב לשלוש בנות ומתגורר באשקלון. בבוקר השבת השחורה קיבל טלפון שהודיע לו כי מחבלים חדרו לבסיס. מת"ק עזה נמצא ממש בסמוך למעבר ארז, דקות מנתיב העשרה. הבסיס הותקף בשני מקומות על ידי עשרות מחבלי נוח'בה. טטרו שעט מביתו לעבר הבסיס, אך נעצר בצומת יד מרדכי. "נתקלנו שם בעשרות מחבלים, ויחד עם כוחות צה"ל ומשטרה ניהלנו מולם אש", הוא משחזר. "מהר מאוד הבנתי שאני לא אוכל להגיע לבסיס".
במת"ק מוצבים חיילים רבים שאינם לוחמים בהכשרתם. מי שאמור לתת מענה מבצעי לחדירת מחבלים לבסיס הוא כוח חי"ר, שנמצא שם קבוע. באותו בוקר היו שם לוחמי גולני. המחבלים פוצצו את שער הכניסה ונכנסו פנימה תוך כדי ירי כבד. באותה עת החיילים של טטרו התעוררו מהאזעקות ורצו למיגוניות, חלקם בלבוש חסר. "המחבלים הכירו את הבסיס, ידעו בדיוק לאן להגיע", אומר טטרו. "הם נכנסו למשרד שלי ולא השאירו ממנו כלום".
הבסיס נכבש לחלוטין, והמחבלים צעדו בו בנינוחות. רוב החיילים בבסיס נמלטו לחמ"ל הממוגן. בשלב הזה טטרו כבר איבד קשר עם חייליו. "הייתי בטוח שכולם כבר לא בחיים", הוא אומר. בשלב מסוים הוא ראה בין סרטוני חמאס שניים מחייליו, רון שרמן וניק בייזר, נלקחים לשבי חמאס בעודם בחיים.
רק אחרי כעשר שעות שבהן הבסיס היה בשליטת מחבלי חמאס, הגיעו למקום לוחמי הצנחנים ויחידות מיוחדות של הנדסה קרבית וכבשו אותו מחדש. התוצאות קשות. שלושה מחיילי המת"ק נהרגו במתקפה, ועוד שלושה נחטפו לרצועה. לפני כשבועיים החזיר צה"ל את גופותיהם של ניק בייזר ורון שרמן ז"ל במבצע מורכב בלב הרצועה.
ואחרי כל זה, אתה חוזר לתפקיד שבו אתה דואג להכניס לרצועה אוכל, תרופות ועוד מוצרים.
טטרו: "זה מאוד מורכב. זו משימה כאילו לא צבאית במהות, כאילו מנוגדת לַוֶּקטור של הלחימה. זה פוגש אותנו גם ברמה הכי אישית: רון שרמן ז"ל דאג בשגרה להכניס משאיות לרצועה, לאנשים שם, והוא נחטף ונרצח ברצועה, וחברים שלו ביחידה צריכים לעשות את זה. ויונתן, שהתחיל את המלחמה בתוך ממ"ד, עכשיו עושה תיאומים לאנשים ברצועה. ואני, שנהרגו ונחטפו לי חיילים, ואני גר באשקלון והבנות שלי בממ"ד, אחראי על הסיוע ההומניטרי הזה. אבל במצפן הכללי, לי ברור מאוד למה אני עושה את המאמץ האזרחי ההומניטרי הזה. חשוב שיבינו שבלי זה – אי־אפשר להפעיל עוצמת אש בסדר גודל כזה, ולקבל את המטרייה המדינית האמריקאית. אני חייל בצה"ל שנלחם מול אויב ומנצח בשיא הקטלניות – אבל על פי דיני המלחמה".
אנחנו יוצאים מבסיס מת"ק עזה בארז ונוסעים לבסיס שדה תימן. פה, בין שלל מחנות היחידות, מסתתרת גם הממלכה של טטרו, "מפקדת התיאום והקישור עזה", או במילים אחרות "המכלול". כאן מרוכזים כמה חמ"לים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר. במרכז המידע וההערכה למשל עובדים לקבל מידע עדכני על השלטון האזרחי בעזה. המסכים מקרינים את רשת אל־ג'זירה. אחרים משדרים מידע של עיריית עזה, ועמודי רשתות חברתיות של גורמים מרכזיים בעיר. החיילים בחמ"ל הזה גם משוחחים אישית ויומיומית עם בעלי עסקים, ראשי ארגונים ועורכי דין, כדי ללמוד מקרוב על מה שקורה בשטח.
אני רואה פה מסכים עם קבוצות וואטסאפ וטלגרם.
"אנחנו עוקבים אחרי הדמויות המרכזיות שם", מסביר לי רס"ם ח', חוקר ב"מכלול". "מנסים להבין כל מיני נושאים מהם, כמו הלך רוח או משילות".
כך אפשר להבין אם חמאס איבד שליטה והיכן?
"בטח. אנחנו, למשל, בודקים מה קורה ברשויות המקומיות. הם מבחינתנו נדבך משילותי. משרדי הממשלה שלהם, הסדר הציבורי, ומנגנוני הביטחון של חמאס - עד כמה הם בשטח וכמה הם שולטים, כאשר מעל כל זה יש את הסיפור של הלגיטימציה הציבורית, כלומר להבין האם הממשלה של חמאס עדיין לא איבדה את האחיזה הציבורית שלה. בנוסף משלבים את המסרים שעולים מהשיחות שאנחנו מקיימים עם העזתים. את כל המידע הזה אנחנו מעבדים ומנסים לראות מה מצב המשילות".
רס"מ ח' מנתח מהנתונים שזורמים ל"מכלול" את מידת המשילות של חמאס. "בצפון המצב ממש קטסטרופלי. כמעט ואין משילות. יש שכונות שלא מפנים בהן זבל ואין שירותים. זה מאוד שונה מהדרום, שם רואים פעילי חמאס עם ג'יפים וצ'קלקות. למרות כל הסיפורים, צריך להגיד: יש עדיין רתיעה ציבורית מחמאס"
אז מה קורה ברצועה עכשיו נכון לשיחה שלנו? כמה משילות יש לחמאס?
"בצפון, כלומר ג'באליה והעיר עזה, המצב ממש קטסטרופלי. שם כמעט ואין משילות. זה אומר בפועל שיש שכונות שלא מפנים בהן זבל ואין שירותים, ועיריית עזה הודיעה שכל המערכים שלה קרסו. דברים כאלה פוגעים באחיזה האזרחית של חמאס בשטח. ועובדה, חמאס מוציא תמונה של פעילי הארגון מסתובבים ברחובות, כאילו להראות משילות. לנו ברור שזו הצגה. זה עניין תודעתי להגיד, הנה, אני קיים בשטח".
איך אתם יודעים להגיד שזו הצגה?
"אין שום ביטוי למשילות בצפון. תושבים שעוד נמצאים בצפון פורצים לבתים לא שלהם ולוקחים משם אוכל. אין שום שירות. ולכן אין משילות. זה מאוד שונה מהדרום. שם אתה רואה כל הזמן פעילי חמאס מסתובבים עם ג'יפים וצ'קלקות באופן מופגן, כולל ירי באוויר, מאבטחים את שיירות הסיוע. זה ביטוי למשילות. אנחנו רואים גם שם ביטויי בזיזה, אבל חמאס אוחז בדרום. מי שמכיר יודע שמשפחות הבוזזים הן לא משפחות רגילות, אלא משפחות עברייניות מוכרות וחזקות מאוד".
ואחרי כל זה, מה אתם שומעים דווקא מהאוכלוסייה?
"למרות כל הסיפורים שמנסים לספר, צריך להגיד את האמת לשלב זה: יש עדיין רתיעה ציבורית מחמאס. התושב להבנתנו כרגע עדיין לא מפנים שחמאס הולך בזמן הקרוב. ובגלל זה הוא חושש מהיום שאחרי".
יצאנו החוצה ונכנסנו לחמ"ל המרכז האזרחי, המכיל בתוכו מספר "תאים": תא ארב"לים (ארגונים בינלאומיים), תא תיאום תשתיות, תא כלכלה ותא בריאות. למעשה, כל האופרציה האזרחית. גם כאן מדובר בקרוואן קטן עם כמות אנשים מועטה, שמדברים עם כל העולם. "תפקידנו פה הוא לגבש תמונת מצב עדכנית לגבי מצב הבריאות ברצועת עזה", מסביר סרן דביר ליפשיץ, מפקד תא בריאות. "בגדול, בצפון הרצועה יש 35 בתי חולים, כולל גם קליניקות למיניהן, ועוד 24 בדרום. נכון להיום בצפון פועלים פחות מארבעה ובדרום כעשרה. אבל זה יכול להשתנות ברגע ותלוי במאמץ הצבאי, כי ברגע שהפללנו בית חולים, אי־אפשר לעבוד בו, וכשסיימנו, המצב משתנה".
אז מה עושים?
"יש לנו תמונת מצב עדכנית איזה בית חולים פעיל ואיזה לא, כמה חולים יש, אילו טיפולים הם צריכים, ומה כל בית חולים יודע לתת. למשל, טיפול לחולי סרטן, שבזה מתמחה בית החולים הטורקי, או טיפולי דיאליזה בבית־חאנון. ואז אנחנו משנעים אנשים שיקבלו את הטיפול הרפואי הראוי. בגלל שיש בתי חולים שהפכו למפקדות טרור, אנחנו מעתיקים יכולות רפואיות מהצפון לדרום. על מנת לנוע משיפא לאירופי באמבולנסים, בין אוגדות מתמרנות, צריך לתאם".
בתא ארבל"ים פגשנו את סמל יונתן שמעונוביץ (21), במקור מגרמניה, שכבר חודשיים מדלג בין שלל שפות בשיח מול הארגונים השונים. שמעונוביץ הוא תושב נתיב העשרה, וניצול 7 באוקטובר. "הייתי במושב באותו בוקר, ויחד עם אבא שלי הסתגרנו בממ"ד כמעט 12 שעות", הוא משחזר. "אלינו הגיעו המחבלים שבאו עם רחפנים. הם ממש נחתו ליד הבית שלנו. כל הזמן הזה הקפדנו להחזיק את דלת הממ"ד חזק, כדי שאף אחד לא ייכנס. המזל שלנו היה שהמחבלים דילגו עלינו. בשלב מסוים, סביבות 17:30, הצלחנו לקחת את הרכב ופשוט נמלטנו משם וכך ניצלנו חיינו".
ועכשיו אתה פה.
"כן. אני מדבר אנגלית עם הארגונים השונים, מדבר גם גרמנית כשפת אם, צרפתית ואיטלקית אני מצליח להבין ולתקשר", הוא מסביר. "כשמדברים עם אירופאים צריך להיות מאוד נחמדים, צריך להבין איך הם מעבירים את המסרים שלהם, באילו ביטויים הם משתמשים, ולמה הם מתכוונים. זה לא מובן להרבה אנשים. אני חייב לומר שאירופאים וגם אמריקאים חושבים שאנחנו ערסים. אבל בסוף, את המסר צריך להעביר ושיקלטו אותו בצד השני. ויותר חשוב מזה אפילו הוא להבין את המסר שהם מנסים להעביר לך".
אנחנו עוזבים את "המכלול" בשדה תימן, ונוסעים למעבר כרם שלום. פה מתבצע, בין השאר, אותו בידוק מפורסם למשאיות שנכנסות ממצרים, לפני שהן מגיעות לרצועה, ושם – לפחות בחלק מהמקרים – נבזזות על ידי אנשי חמאס.
המפקדת כאן היא סגן ליאל יצחקוב (22), שמסבירה לנו כי המשאיות ממצרים מגיעות להאנגר בידוק סטרילי פה, ולעוד אחד במעבר ניצנה, והיא ואנשיה מוודאים שכל המטען שלהן אכן מאושר לכניסה לעזה. "היו כמה דברים חריגים שלא היו צריכים להגיע לפה", היא מספרת. "לא מדובר בניסיונות הברחה או משהו, פשוט בעיות תיאום, כנראה. במעבר ניצנה, למשל, ראינו רחפנים שהגיעו כתרומה. זיהינו אותם, ומיד הורדנו. במקרה אחר, הגיעה לפה לפני כמה ימים משאית עם קונדומים. זיהינו את זה כחריג וזה לא נכנס. צריך להבין שמלבד מה שהאו"ם מעביר, יש גם המון תרומות מהעולם לעזה. אנחנו עוברים על זה ואומרים מה כן ומה לא".
בניצנה בודקים כ־120 משאיות ביום, בכרם שלום עוד כ־80. החיילים, רובם צעירים, זוכרים היטב מה קרה בבסיס שלהם ובכלל ב־7 באוקטובר, והנה, עכשיו הם מאשרים כניסת מזון ותרופות לעזה. "יש המון שאלות ששואלים אותנו והמון דילמות בעבודה שלי", מודה סגן יצחקוב. "הרבה מהכוחות שפועלים פה ועוברים במעבר שואלים, 'איך את מסוגלת לעשות את זה כל יום?’"
ובאמת, איך?
"ברור שזה לא הדבר הכי מושלם לעשות. אבל בסוף, בקצה, אתה מסתכל על משאית ואתה רואה את המשך הלחימה או את היכולת להגיע לעוד חטוף שחוזר הביתה. לא שמחתי והתלהבתי מהמשימה הזו, אבל אתה חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממך. אני עוד אסביר לילדים שלי מה עשיתי במלחמה הזו".
גם המפקד טטרו עצמו מתמודד עם הדיסוננס הזה. עד 6 באוקטובר היחידה שלו איפשרה מעבר סחורות מישראל לעזה, וחולים קשים לטיפול מעזה לישראל. ב־7 באוקטובר, האנשים שייתכן כי אכלו מאותן משאיות ושחיי קרוביהם ניצלו בבתי החולים בארץ – יצאו לטבוח בדרום. "אני עוד לא סגור על המשמעותיות", הוא אומר בכנות. "קרה פה דבר ענק שהוא הרבה יותר גדול מהתפיסה שלי את עזה. אנחנו נדרשים פה לשאלות נוקבות ועמוקות בכל הדרגים ועמוקים. ברמה שלי מול החיילים, אני מרגיש כישלון ענק שלא הצלחתי לשמור על החיים שלהם. זה גורם לי לשאול את עצמי מה יכולתי לעשות יותר טוב”.
זה גורם לך לחשוב על מה שעשית פה בשנים האחרונות?
"מה שעשיתי פה זה לייצר מדיניות ששירתה תפיסה ביטחונית. אני לא חיפשתי להאכיל את חמאס, זה הדבר האחרון שרציתי, אבל אי־אפשר להתעלם מכך שבסוף, תושבי רצועת עזה התפרנסו מעבודה בישראל והצילו את חייהם בבתי חולים בישראל, שאנשי עסקים ברצועה עשו את הונם מיצוא לישראל, שעבר דרך המעבר הזה (כרם שלום), ובסוף חמאס בא וחתך את היד הזאת. אני חושב שאם יש משהו שיכול לקצר את המלחמה באופן משמעותי - אני לא יודע אם זה יקרה, ואני גם לא אופטימי מדי שזה יקרה - אלה רק אנשי עזה. הם צריכים להבין שמשהו יהרוג את חמאס, וזה או אנחנו - או הם. אני חושב שהם יכולים לעשות את זה יותר מהר".
ואם לא?
"ואם לא, זה אנחנו. ואנחנו בדרך".
