אתמול חזרתי אל הבסיס שבו ישנו בשבועות הראשונים למלחמה. על דלת החדר עוד תלוי המכתב שקיבלנו מילדי בית ספר בירושלים. "מאחלים לכם שהשגרה תשוב במהרה", הם כתבו, אבל אל השגרה נתגעגע עוד תקופה ארוכה. עכשיו הגיע השחרור, בטפטוף. הוא מרגיש אחרת. המתח יורד. הפלוגה מתפזרת. המציאות חוזרת בבת אחת.
את הטור הזה אני כותב אחרי שיצאנו מעזה, תוך כדי קיפול הפלוגה באחד מבסיסי הדרום. אנחנו מאפסנים את כל ציוד הלחימה במכולה. "בקרוב יקראו לנו שוב", אומר המח"ט בשיחת הסיכום, "לאן? אנחנו עוד לא יודעים". אז אנחנו שומרים את הציוד, כולל כלי נשק מאופסים, כדי לפגוש אותו שוב בקרוב מאוד. אולי בצפון הארץ, אולי בלבנון.
שלושה חודשים עברו מאז אותה שיחת טלפון, שבה נשמעה ההודעה המוקלטת המבשרת על צו 8. אותה הודעה המדקלמת את מספרי האישי, שאותו כמעט שכחתי במהלך השנים, ואת המיקום שבו אני צריך להתייצב כדי להיות שוב חייל, הפעם בגיל 36.
מאז הפעם הקודמת שחבשתי קסדה על ראשי, סחבתי תיק לאו על גבי, אחזתי בנשק ונכנסתי לרצועת עזה, עברו 16 שנים. לא דמיינתי אז, כחייל סדיר, שאחצה שוב את הגדר מערבה כאדם בוגר, כאיש משפחה שמשאיר אחריו אישה ושתי בנות.
בעזה ובעוטף ראינו הכל. מבני קיבוץ שרופים, גופות מחבלים, עיר חרבה שהתושבים בה כלל לא יזהו את בתיהם. ראיתי גם חיילים אמיצים, צבא חזק, ואפילו שתי כלניות שצצו בעוטף טרם העונה.
גלעד כהןזו זכות בכלל לחזור הביתה בתקופה כזאת. כל כך הרבה משפחות עקורות מבתיהן, בצפון ובדרום. כולל אחותי הגדולה. הוריי, שגרים בעוטף, חזרו לביתם במושב תקומה למרות המצב. בחודשיים האחרונים, כשהם לא היו שם, הוא שימש לנו כמעין בסיס צבאי. ישנו, התקלחנו וגרנו במשק של ההורים שלי. ממנו יצאנו למשימות בעזה ואליו חזרנו.
עכשיו צפונה, לירושלים, אל משימת החיים. אל הבית ואל העבודה. אחרי שלושה חודשים שבהם אשתי החזיקה את הבית שלנו על גבה ודאגה לבנותינו לבד, ישנה איתן בממ"ד, הגיע הזמן שלי להתגייס ולחזור להיות חלק מהמשפחה. בתקווה גם לתת לה קצת שקט ומנוחה.
גלעד כהן הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 02.01.24
