אליה וייס מקריאה שיר.
היא עושה את זה בהטעמה כזו. במעין ניגון. כאילו נותנת כבוד לכל מילה. ובאמת, לכל מילה מגיע הכבוד שלה.
"זה מה שאת עושה במילואים? הם מזדעזעים. ואני חושבת על כל החיילים שממשיכים להילחם בזמן שחבריהם לפלוגה בבתי העלמין נטמנים.
זה לא שובר לך את הלב? הם שואלים. ואני נזכרת באלמנה שלא תראה עוד את אהובה ואת אב הילדים.
איך את מחזיקה מעמד? הם מתעניינים, ואני מתפללת שהם מוחזקים בשלום ולחזרתם הביתה של כל החטופים.
וואו, צריך לזה המון כוחות, הם מחזקים. ואני חושבת על הצעירים שרצו על נפשם, הסתתרו תחת הגופות, עשו הכול בשביל להישאר בחיים.
תשמרי על הנפש שלך, הם מבקשים. ואני חושבת על כל אותם מפונים שמתקשים לעצום עין ולהרפות מן המראות הקשים.
אז את מאלה שדופקים בדלת? הם נחרדים. ואני נזכרת בכל אותן הדלתות שהוחזקו, נפרצו, נשרפו, ומאז כל לילה לפני השינה מוודאת שנעלתי לפחות שלוש פעמים.
בחיים לא היינו יכולים לעשות את זה, הם מצהירים. ואני מתבוננת בהורים, שלמען הילדים שעוד נותרו להם קמים כל בוקר מהשברים".
אחרי שהיא מסיימת, אין כפיים או משהו כזה. נהיה שקט. אפילו לציפורים בחלון של השלישות ברמת־גן אין חשק לצייץ. כולם בחדר מסתכלים. כאילו נותנים רגע למילים עוד להדהד בקירות הלבנים־ריקים.
אני מרגיש קצת דפוק. חלק מהשאלות בשיר הזה, שכתבה קצינת נפגעים בשם אלה תמרי מילס, הרגע שאלתי. "אין שאלה פה שלא נשאלתי עשרות פעמים", אליה מנסה לנחם. היא מקצועית בלנחם. בכל זאת, קצינת צבא, שמלווה כמה מהמשפחות שיקיריהן נחטפו בבוקר 7 באוקטובר. היא נחתה עליהן ברגע הסערה של חייהן. עבור חלקן הסערה עוד נמשכת. נציגת המדינה הראשונה, על מדי צה"ל, שמתייצבת אצלן. אותה מדינה שבבוקר אסונן ולעיתים גם אחר כך לא הייתה שם.
היא באה אליהן בלי תשובות. בלי בשורות. נטו היא. מה אומרים ברגע כזה?
4 צפייה בגלריה
''בכל פעם שאנחנו מצליחים להוציא חיוך ממשפחה, זה מטעין גם אותנו''. מימין: אליה וייס, יפה מור ומיכל תשובה
(צילום: יונתן בלום)
זאת הפעם הראשונה שאל"מ במיל’ יפה מור, מפקדת מערך הליווי של משפחות החטופים והנעדרים, ושתיים מהקצינות במערך, תא"ל במיל' מיכל תשובה ורס"ן במיל’ וייס, יושבות כדי לתאר איך זה נראה מהצד שלהן. מאחורי הקלעים של הימים הנוראים. שיחה כזאת שבה נדבר על משפחות החטופים. ועל החטופים. אלו שחזרו, ואלו שלא, ואלו שכבר לא יחזרו. על רגעי טרגדיה ותקווה בלתי נתפסים בתוך ימים בלתי מתקבלים על הדעת.
שיחה עם הרבה חללים ריקים, של שתיקות ואנחות. ובתוך זה הלב של כל מי שנמצא פה יישמר כפיקדון על השולחן. והנפש שלהן, כמו איזו חבילה, תונח בצד החדר. ובכל פעם שאשאל על זה, כלומר עליהן, על התחושות שלהן, אליה או מיכל או יפה כאילו יברחו.
"בכל פעם שאנחנו מצליחים להוציא חיוך ממשפחה, זה גם מטעין אותנו", מיכל תשיב. "יש שאומרים שהנתינה אגואיסטית, כי מקבלים המון", אליה תסכים ותוסיף שהן לא חשובות. יש את המשפחות.
עיניים רטובות תלויות באוויר, לב פועם על השולחן, נפש מונחת בפינה. כך תתנהל עכשיו השיחה.
אל"מ יפה מור, המפקדת, משמיעה הודעה מוקלטת. קולה של איריס חיים נשמע בה. זו אותה הודעה גדולה מהחיים שבה אמו של יותם ז"ל, החטוף שנורה בידי צה"ל, מבקשת לומר ליורים בבנה שהיא אוהבת אותם, ושהם לא אשמים.
“מדהימה”, יפה אומרת תוך כדי. בשקט כזה. ואז נשענת קדימה. ואז נאנחת. ואז מוחה דמעה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
את ההודעה העבירה איריס ליפה בזמן שביקרה בביתה בשבעה, כדי שתפיץ הלאה. יפה הייתה זו, שיחד עם קצינת הקשר, סא"ל במיל' חדווה בירן, הגיעה למשפחת חיים באותו שישי כדי לבשר על הטרגדיה. זו הייתה הפעם הראשונה במלחמה שבה הגיעה בעצמה למשפחה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
עוד קודם, נזכרת, היא עידכנה בשיחת טלפון את קצינת הקשר על הסוף הנורא של יותם. "חדווה כבר בת בית שם, חולמת איתם שיותם יחזור, וכשאני מספרת לה ‑ שתיקה ארוכה. 'את איתי?' אני שואלת. והיא לא מצליחה לדבר. לא מצליחה".
ואז המדרגות.
יפה זוכרת את הרגע שטיפסה במדרגות אל ביתה של איריס. היא לא זוכרת אם דפקה, או שאיריס פתחה קודם. "הלב פועם, הבטן מתהפכת, קשה לנשום. אתה יודע שאתה הולך להפוך להם את החיים, ואתה נכנס לבית, ופשוט אומר את זה. אומר ישר - שלצערנו הגענו להגיד שיותם לא בין החיים. רק אחר כך אתה נותן את הנסיבות".
את מגיעה בנסיבות טרגיות, הגוף שאת מייצגת הביא למות הבן, אני שואל, אין חשש מאיך יקבלו אותך? "אתה חושב רק על המשפחה. הלב יוצא אליהם. אתה לא הסיפור, גם אם יכעסו עליך. והם, ספציפית, לא".
4 צפייה בגלריה
''אתה יודע שאתה הולך להפוך להם את החיים''. איריס חיים ובנה יותם חיים ז''ל
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
יפה מור, בת 56 ממודיעין, הייתה עמוק באזרחות כשהחלה מתקפת 7 באוקטובר. בשנים האחרונות היא מנכ"לית התאגיד מת"ש, מרכזי תעסוקה שיקומיים לבעלי מוגבלויות. קודם לכן, יותר מ־20 שנה שירתה במערך הנפגעים של צה"ל, כשבתפקידה האחרון בצבא, בין השאר בימי מבצע צוק איתן, עמדה בראש המערך.
באותו בוקר, בכל אופן, הרימה טלפון לתא"ל במיל' איתן לוי, ראש חטיבת הנפגעים בחירום. "זה נכון שבשנים האחרונות לא עשיתי מילואים", אמרה לו, "אבל אם צריך, אני באה". עוד באותו הערב גויסה לצוות שמטפל בחטופים האזרחים. "באתי מעולם הנפגעים, זה משהו שלא הכרתי. אבל איפה שצריך הולכים".
מערך ליווי החטופים והנעדרים הוקם מהרגע להרגע, מיד אחרי ההחלטה שצה"ל ייקח על עצמו את הטיפול גם בחטופים ובנעדרים האזרחים. עוד באותו בערב יפה נוחתת אל אוקיינוס מנותקי קשר, ואל ניסיון לארגן רשימה, שלמחרת בבוקר תעמוד על כ־3,000 שמות. "הטיפול באזרחים שונה מהתורה הצבאית, שם אתה יודע מי נמצא איפה, גם אם לא ברור מה קורה איתו. פה אתה לא יודע מי מניר עוז לא נשאר בבית בלילה, או מי מתל־אביב ביקר בניר עוז. ותוך כדי את פותחת טלוויזיה, רואה משפחה שאומרת שלא הגיעו אליה, וחוזרת לרשימה".
במקביל הם החלו לבנות מערך, שמנה בשלב הראשון 120 קציני קשר, ואחרי חזרת חלק מהחטופים, כולל כ־80.
זה תפקיד שלא היה קיים קודם. גויסו אליו קצינים, בעיקר ממערך המילואים והפורשים. זמן למיון ולהכשרה, לא היה. רבים מקציני הקשר צורפו לפי המלצת המפקדים שלהם. "חיפשנו אנשים של אנשים", יפה מתארת, "דיברנו איתם, שאלנו 'מסוגלים?' היו שענו שכן, היו שאמרו שלא. בדיעבד לא יכולנו לבחור יותר טוב".
"ראשון בצהריים", היא ממשיכה, "אני מכנסת את 50 הקצינים הראשונים. אנחנו לא יודעים למה אנחנו הולכים, אבל הדבר הראשון הוא לגעת במשפחות, להגיד להן, 'תדעו שמדינת ישראל יודעת שהבן שלכן חטוף, ומרגע זה אנחנו מלווים אתכן'. הם הולכים לבתים וחוזרים עם עוד מידע. למשל הגענו למשפחה אחת, ושמענו על משפחה נוספת שנחטפה כולה".
לצד קציני הקשר, שעיקר אחריותם בתחום הצבאי והמודיעיני מול המשפחות, פועלים נציגי האלוף במיל' מאיר כליפי, מטעם גל הירש, שתפקידם לתת מענה למשפחות בכל הקשור למוסדות המדינה בתחום האזרחי.
ליפה יש עיניים כאלה שצועקות. גם כשהיא מדברת בשקט ובעדינות. עיניים שראו הרבה כאב לאורך שירותה באגף נפגעים, ורואות הרבה עכשיו.
אל זה מתווסף אתגר נוסף: עם תחילת המלחמה שלושת ילדיה ‑ עומר, עידו ויובל ‑ גויסו בצו 8. יובל, קצינה בחיל האוויר, הספיקה בינתיים להשתחרר. עומר לוחם חי"ר, ועידו, קצין בשריון, עכשיו בעזה.
שלושה ימים לפני המלחמה עידו חזר מחצי שנה בדרום אמריקה. "לא הספיק לפרוק את התיק, וכבר הוקפץ", יפה מתארת. ואז נזכרת איך בערב שישי עוד הספיקו כולם לשבת לארוחה משפחתית. יובל אמורה להתחתן בקרוב בגרמניה, אז הם הזמינו כרטיסי טיסה. חתונה, שלא ברור עכשיו אם האחים שלה יצליחו להגיע אליה. "זה נראה הערב הכי מאושר", יפה נזכרת ברגע לפני שהעולם התהפך. ואז, כמו במעבר חד, מתארת חמ"לים רועמים סביבה, המולה. "והכול מאוד־מאוד קרוב ונוגע, והדאגה להם גומרת אותך".
רס"ן אליה וייס הולכת לדבר עכשיו ברצף. לספר את סיפורה של עדן זכריה ז"ל. בסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. יש בו אמנם איזה שבב תקווה, אלא שהוא ייעלם באכזריות.
ותוך כדי שתדבר, יהיו כמה עצירות. כאלו שנזיל בהן דמעה. או נשתוק. וגם אז הדממה לא באמת תהיה דממה. להפך. היא תהיה מחרישת אוזניים.
אבל קודם, קצת על אליה. בת 34, מאילת, מדריכת טיולים. 7 באוקטובר תפס אותה עם קבוצה באנטליה, ביניהם כאלו שגילו שקרוביהם נעדרים. פתאום מצאה עצמה תומכת, מלווה. "וכשאני נוחתת בארץ, ומבינה שיש משפחות חטופים שלא נכנסו אליהן הביתה, כל מה שאני עושה בימים הבאים זה לחפש איך אני מצליחה להתגייס לסיפור הזה. וכשמתקשרים אליי, אני אומרת 'תודה. חיכיתי לשיחה הזאת'".
אל אורין וזוהר, הוריה של עדן זכריה, היא מגיעה רק עשרה ימים לאחר השבת ההיא. עדן, בת 28 מראשון־לציון, שנחטפה מהמסיבה ברעים, הוגדרה בהתחלה כנעדרת. האזרחים שנעדרו היו בשלב הראשון בטיפול המשטרה, ורק לאחר מכן הורחבה אחריות הצבא גם אליהם.
אליה: "ככל שהקשר מעמיק, את רוצה לבוא עם איזושהי אינפורמציה, ולו הקטנה ביותר. המשפחות תמיד ישאלו אם יש משהו חדש. יגידו, 'ראיתי בחדשות'. כמו בדיקת אמון של כמה אני יכול לסמוך עליכם, עד שאתה מייצר את הביטחון, שתביא את האינפורמציה הכי מהימנה"
"הם חיכו", אליה נזכרת בפעם הראשונה שבה היא וסרן במיל' אבנר שטרן, קצין קשר נוסף, הגיעו למשפחה, "הם באמת חיכו שמישהו ייכנס הביתה ויגיד 'אנחנו כאן'. הרבה משפחות הקימו כמו חמ"לים קטנים, אז הם שיתפו בכל מה שידעו. ואנחנו גם מנסים להבין מה המשפחה צריכה. ברמה האישית, וגם ברמות אחרות. לקרוא אותם מבלי שיגידו. ולתמוך.
"המשפחה נמצאת המון בכיכר, אז אנחנו שם. וגם אם אין לנו מידע לומר, אז זה לשמוע עוד קצת על עדן, כל מה שעובר להם בראש.
"ככל שהקשר מעמיק, את רוצה לבוא עם איזושהי אינפורמציה, ולו הקטנה ביותר. חוסר הוודאות מתסכל. המשפחות תמיד ישאלו אם יש משהו חדש. יגידו, 'ראיתי בחדשות'. כמו בדיקת אמון של כמה אני יכול לסמוך עליכם, עד שאתה מייצר את הביטחון, שאתה תביא את האינפורמציה הכי מהימנה.
"ויש את הכניסה ללב של המשפחה. העובדה שהם פותחים את הלב ומכניסים אותי ואת אבנר.
"אחד השבועות הכי מטלטלים היה שבוע הפעימות. בכל פעם תחושה שמחר זה קורה. המון תקווה. תקווה שנלקחת ברגע. והשיחה, לבשר שהיא לא ברשימה, היא לפעמים שיחה עם הבנה מהצד השני. ולפעמים שיחה של 'אוקיי, מתי אנחנו?' וזה להקשיב, להיות איתם. להגיד 'כן, אנחנו מתוסכלים, אבל יש את מחר. יש את התקווה'. מחזיקים את התקווה. חייבים. כי זה מה שיש.
"והרבה פעמים בשיחות, הם אומרים, 'ראיתי את החזרה הביתה של ההוא. איך זה מרגש'. זה מילא אותם בהרבה אנרגיות".
עוצרים. לוקחים אוויר. עכשיו בסיפור, וגם בחיי משפחתה של עדן, גם התקווה נגמרת. גופתה של הבת ואלה של ארבעה חטופים נוספים שנרצחו בשבי חמאס מחולצות ממנהרה בצפון רצועת עזה. זה קורה במהלך חנוכה.
מוקדם יותר אל"מ מור סיפרה לי איך התקשרה לאליה כדי לבשר לה. אליה וסרן אבנר שטרן ישבו עם המשפחה בראשון־לציון. תצאי למקום שבו נוכל לדבר, ביקשה ממנה. "האבא בדיוק סיפר על אירוע של הכנסת ספר תורה שהם תיכננו, אמרנו שאנחנו רעבים, אולי נזמין שווארמה", אליה נזכרת ברגע. "ואז אבנר ואני יוצאים לאוטו, מקבלים את השיחה. נשמתי נעתקת. אנחנו בשיא חנוכה, שזה חג של ניסים ונפלאות, שלושה ימים לפני יום ההולדת של עדן, וזו התחושה שהמשפחה נמצאת בה - שעד יום ההולדת היא חוזרת. ועכשיו, אוקיי".
שמעתי אותך בוכה, אומרת לה יפה. גם עכשיו אליה בוכה. וזה קצת מוזר, כי קודם הן דיסקסו ביניהן, קצינות הקשר, שקשה להן לבכות. משהו כאילו לא יוצא. אולי, העריכו, כי הן בתוך משימה.
ועכשיו, בהשתלשלות ההיא, צריך לבשר למשפחה. הם מחכים לצוות המודיעים. אליה מתדרכת אותם. זאת היא הרי עם המשפחה כבר חודשיים. "ותוך כדי הרופאה מניחה עליי יד. ואני מבינה כמה אני", היא מתנשפת כדי להדגים, "רועדת כזה. ואז אנחנו מתקדמים לכיוון הבית. אני מרגישה ששוב אני צריכה לקחת אוויר. כשאתה מתעסק ברגש ובאנשים, גם אם אתה מגיע עם צוות, זה עדיין משהו שצריך לקחת אוויר לפני שעושים. ואנחנו נכנסים לבית. לעדן היו שני כלבים סופר־אנרגטיים. פתאום נכנסים להם חמישה אנשים הביתה. אז רגע את מרגיעה את הכלבים, מכניסה אותם לחדר. והמילים יוצאות מהפה של השוטר. ועכשיו צריך שנייה רגע את השקט כדי להבין. רגע לתפוס את החלל".
עכשיו גם בשיחה שלנו יש חלל. וכשהוא מתמלא סוף־סוף במשהו, אליה עוברת ללוויה. היא לא רק קצינת קשר שם, ההגדרה ההיא שהמציאו מכורח המציאות; היא כבר בת משפחה. "התקווה שלהם היא גם שלי. כי אנחנו כל כך ביחד. זה בלתי נמנע. אנחנו מחזיקים את התקווה הזאת יחד", אליה אומרת. "והרגעים האלו הם של ההתמודדות עם אובדן של מישהי שלא הכרתי. בלוויה אני מסתכלת על גל הפרחים שעל הקבר של עדן, וממש מדברת איתה. כי כמה דקות קודם אבא שלה חיבק אותי ובכה, ואמר, 'כל כך רציתי שתכירי אותה'. ואני כל כך רציתי. ואני עומדת מולה. ושואלת אותה, את עצמי, איך אני נפרדת ממישהי שלא הכרתי? איך עושים את זה?"
הסיפור העצוב הזה יסתיים עם המילה יחסיות. "יש כל כך הרבה יחסיות במציאות הזאת שהיא בלתי נתפסת", אליה אומרת, "ויש איזושהי נחמה בזה שמביאים גופה שלמה הביתה להורים. שהם יכולים לראות, להיפרד, לעשות איזשהו קלוז'ר. ובתוך זה אני מקבלת אולי את אחת המשימות הכי חשובות מאמא של עדן. 'עדן צריכה להיקבר בטבע, כי היא ילדה של טבע'".
עוצרת. מסתכלת עלינו.
"והיא נקברת בפלמחים, מול הים, על המצוק, ביום ההולדת שלה. לאורך הימים שאחרי בכל מפגש עם המשפחה, הם אומרים: 'לנצח נזכור שהצלחת לקבור אותה בגן העדן הזה'. ואני אומרת שאני שמחה באופן יחסי, שזה מה שהם זוכרים לי, ולא את הרגע שנכנסתי אליהם הביתה. יחסיות".
מסתובבים בשלישות, בין מבני משרדים שפופי קומה, מסוידים בלבן צה"לי, שהוסבו עם תחילת המלחמה לטיפול בנעדרים ובחטופים.
קרני שמש בודדות, מתנשפות, מבקיעות מעלינו את הסגריריות של הבוקר. רבות מהדרמות שמחביא המקום הזה אירעו בשעות הקטנות. הכי קטנות וחשוכות.
הנה כאן, משמאל, משרדו של האלוף במיל' ליאור כרמלי, שבראש החמ"ל לנושא הנעדרים והחטופים. פה, בימי הפעימות, בשעות הלילה, התקבלו רשימות המיועדים לחזור. עם הרשימות, אל"מ מור מתארת, היא רצה 15 מטר, אל משרדי החמ"ל שתחת אחריותה. היא מוליכה אליהם. מספר קצינות קשר מקובצות שם. כל אחת מהן מיהרה להתקשר עם הבשורה, שמחה או לא, אל המשפחה שאליה הייתה מצוותת. "ואני לא מצליחה לשמוח", יפה נזכרת. "כי כשאת עושה טלפון לקצין הקשר של מיה ואיתי רגב, את חושבת גם על אלו שלא חוזרים".
מיכל: "אני מכירה את החטופות, אבל הן לא מכירות אותי. אין להן מושג מה אני עושה שם. מה אני קשורה, אבל זה בסדר. היה לי חשוב לשמור על מרחק. בוכה בצד. לגמרי בצד. שגם התמונות, הזיכרון מהרגע הזה של המפגש המחודש, יהיו לגמרי שלהן"
למשפחות החטופים ניתנה הבחירה אם להתקשר אליהן גם בשלוש לפנות בוקר. היו שהעדיפו שרק אם התשובה חיובית. כלומר, רק אם יקיריהן חוזרים. כי אם לא, והצליחו סוף־סוף להירדם, אולי עדיף לחכות לבוקר.
מיכל תשובה, שליוותה בין השאר את משפחות אלמוג־גולדשטיין וקוניו־אלוני, זוכרת כל אחת מהשיחות הליליות הללו. אבל קודם היא חוזרת אל ההתחלה. אל הרגע שבו פגשה את בני המשפחות.
היא בת 54 מסביון, אם לשלושה, שניים מהם בצו 8; ביום־יום מכהנת כיו"ר דירקטוריון מת"ש, התאגיד שבו יפה מנכ"לית. יפה היא זו שגייסה את הבוסית. שירתה 27 שנים בחיל הים, כולל כראש מספן כוח האדם, האישה הראשונה בתפקיד ראש מספן.
ובכל זאת, במלחמה הזו התא"ל במיל' בחרה לרדת לשטח, אל המשפחות. לא מובן מאליו, אני אומר לה. "בסוף הדרגה לא מעניינת, אלא מה שאתה יכול לעשות למען מישהו", היא אומרת, "ידעתי שהערך המוסף שלי כבן אדם יהיה מול המשפחות".
יום שלישי, 10 באוקטובר, הייתה הפעם הראשונה שבה מיכל התייצבה במלון דן פנורמה, כדי לפגוש את גיורא ושלומית אלמוג. הם בדיוק שבו מטיול בבולגריה, כדי לגלות שלא יחזרו אל ביתם בכפר עזה; ושלא ברור מה גורלם של בתם, חן אלמוג־גולדשטיין; חתנם נדב, ונכדיהם ים, אגם, טל וגל.
מיכל זוכרת שלפני הכול ביקשה רשות לחבק. קודם לחבק. "ומאותו רגע אתה מבין שאתה חלק. חלק מהמשפחה, מהיום־יום שלהם. פשוט חלק".
למחרת אותו מפגש ראשון, מיכל הייתה שם כשהודיעו לגיורא ולשלומית שהחתן שלהם נדב נרצח. וביום שלאחר מכן הייתה כשנציגי צה"ל הודיעו על הירצחה של ים, הנכדה הבכורה.
"כמה ימים אחר כך הגעתי כדי להודיע שחן, אגם, טל וגל חטופים", מיכל משחזרת, "ואז גיורא רואה אותי ובורח. פיזית בורח. הוא לא היה יכול להכיל יותר את הבשורות ממני. אומר 'די, אני לא יכול יותר'. ואני זוכרת שאני עומדת בדן פנורמה. אף פעם לא ברחו ממני. זה היה נורא. ואני ממש מתחננת: 'גיורא, בוא, יש לי בשורה טובה. יחסית'".
אלה יחסים קצת מוזרים, אני אומר למיכל. מישהי, יום אחד, ברגע שבר, כאילו מתפרצת לחיי אנשים. הופכת לחלק. "יצרנו עם המשפחות צוות שהוא הרבה מעבר לצוות משימה. כמעט כל יום היינו שם. להיות, לעזור, שבת שלום, ימי הולדת. לפעמים לחבק, לפעמים לטפל. זה לוויה, זה שבעה, זה לעזור בקבלת החלטות כי סערת הרגשות גדולה. היה צריך למשל לקבל החלטה לאן חן והילדים חוזרים מהשבי. יחד עם הנהלת המלון איפשרנו להם לחזור לסוויטה עם טרקלין. בלילה לא יכולתי להירדם כשידעתי שאין לזה פתרון".
קודם לכן, כאמור, היה את העניין של הפעימות, והרשימות. פעם ועוד פעם התקשרה למשפחת אלמוג־גולדשטיין כדי לבשר שיקיריהם לא חוזרים. איך נראה הלא, אני שואל. קשה, עונה. ואז שתיקה. קשה, קשה מאוד, מוסיפה.
ואז, לפני הפעימה השלישית, שתיים וחצי לפנות בוקר, סוף־סוף הייתה לה בשורה טובה. "בהתחלה גיורא לא ענה לי. לא הרפיתי, כמובן. בצלצול השני, כשענה, הוא כל כך שמח. 'וואו, וואו, וואו'. צעק משמחה, ישששש! דמיינתי אותו קופץ על המיטה".
מיכל עכשיו מתארת את השעות שלפני החזרה הביתה מהשבי. איך היא נוסעת מוקדם, בודקת את נתיבי ההגעה לבתי החולים רבין ושניידר, כדי שהכול יתקתק; ואיך, בשלבי החזרה, מחמאס - לצלב האדום - לידיים ישראליות, היא מעדכנת את המשפחות על כל צעד; ואיך היא מקשרת ביניהן לשיחת טלפון ראשונה.
ואז המפגש. והיא שם, מהצד. "אף עין לא יבשה", היא מתארת, "אני מכירה את החטופות, אבל הן לא מכירות אותי. אין להן מושג מה אני עושה שם. מה אני קשורה. אבל זה בסדר. לא תמצא אותי בתמונות אפילו. היה לי חשוב לשמור על מרחק. בוכה בצד. לגמרי בצד. שגם התמונות, הזיכרון מהרגע הזה, יהיה לגמרי שלהן. זה הרגע שלהן. ואני פשוט שם, אם הם צריכים, אני צצה".
רק למחרת יבוא הרגע שבו מיכל תפגוש את חן והילדים. האנשים שחיה 51 יום, בלי שהם יודעים. "הנה המלאכית שלנו", היא תיזכר כיצד יציג אותה אותו אבא שפעם, בלובי של מלון, ברח כשראה אותה.
יש עוד כמה רגעים אנושיים שכדאי לספר פה. רגעים כאלה בלתי אפשריים.
למשל על רמוס אלוני, אביהם של שרון ודניאל שנחטפו לעזה עם בנותיהן; ואיך מיכל הייתה צריכה להתקשר כדי לבשר שדניאל חוזרת עם הבת אמיליה, אבל לא שרון; ואחר כך כדי לבשר ששרון חוזרת עם התאומות אמה ויולי, אבל לא עם בעלה, דוד. "רגע, תני לי לנשום", היא משחזרת את תגובת האב.
או למשל על ראובן יבלונקה, שבנו חנן לא חזר עדיין מהמסיבה ברעים. ואיכשהו, בתוך הצער וההמתנה מהגיהינום, מצא את הרגע כדי להעניק לאליה דרגה; או כדי להתקשר לאחל לה מזל טוב; באותו יום היא הייתה בשבעה של עדן זכריה. "וזה היה כמו אור כזה, שכולם מחבקים אותי, גם אם זה באבסורד של השבעה", נזכרת.
צריכים לסיים. איך נעשה את זה, אני שואל את אלו שהתגייסו כדי לעזור ולהיות עם המשפחות, ומוצאות את עצמן איתן, בוכות. אני לא זוכר אם זו אליה או אולי כולן יחד שאומרות: בחיבוק.
אני שואל: מה יש בחיבוק? והן מסבירות: "לא מצאנו דרך אחרת לומר למשפחות, 'אנחנו פה ונעשה הכול, הכול, הכול כדי להקל עליכן'". והן מסבירות: "זה לומר אנחנו ביחד". והן מסבירות: "זה הדבר היחיד שנשאר כשנגמרות המילים".
ואז מתחבקים.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.24
