"התחילו לי מחשבות על מה יהיה פה אחרי שנצא והאם אפילו הילדים הקטנים בעזה הם רעים או שאחרי טיהור עזה אולי יהיה פה עתיד יותר טוב, אבל אני חושש שבגלל שאנשים נלחמים לשם נקמה זה לא יכול לקרות. דיברתי עם ב’ והוא המליץ לי לחכות עם המחשבות האלה. ‘כרגע תילחם בשביל שאתה והחברים שלך תחזרו בשלום’. הוא צודק"
- מתוך יומנו של רני תמיר, 7.11
כבר ביום הראשון לשבעה על בנם הבכור, סמל רני תמיר (20), לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, שנפל בקרב בצפון הרצועה, הבינה אמו, שרון, שעליה לפתור את בעיית הבוץ שמביאים המבקרים הביתה. היא ביקשה מבני הדודים של רני לקנות עבורם שטיחים לניגוב הנעליים ולא העלתה בדעתה שהם ימצאו דווקא שני שטיחים עם הכיתוב "אנחנו תמיד בשנ"צ". כל מי שמגיע, משפיל מבט וקורא, לא יכול שלא לחייך. בדיוק כמו שהיא הבטיחה לו בהספד שנשאה מעל קברו. יהיה זוועה, אבל נחזור להיות משפחה שמחה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
גם מוטיב השנ"צ הופיע בהספד. "בדרך כלל, אני זה שכותב את הברכות לימי ההולדת", מספר האב, אלדד (53), שלא סובל מפחד במה. בעברו היה שחקן, בעל מסעדה, מנהל מסעדות, שבנה גם את "פג'ויה", חדר חזרות ואולפן במושב גני עם. לאחרונה, ללא קשר למלחמה, הוא תפס בבית את תפקיד שר הפנים, "אני מבשל ומאכיל, ואילו שרון היא שרת החוץ, זו שמגדלת את הירקות והתרנגולות. הפעם, בהספד, פיניתי את המקום לאמא של רני, ששירבטה משהו מדם ליבה".
שירבטת?
"משהו כזה", מודה שרון (52), עובדת סוציאלית שמדריכה אנשי צוות בתחום שיקום בריאות הנפש. "ביום שבו רני נהרג הייתי בלוויה נורמלית, אבא של חברה טובה הלך לעולמו בגיל 96 ונקבר בחוקוק, ליד הכנרת. ואז אלדד התקשר".
והוא משחזר: "אמרתי לה: 'אני צריך אותך בבית, הגיעו שלושה קצינים'. היא אמרה: 'מה, מה, אני לא מבינה', אז אמרתי לה: 'את מבינה'. רציתי להיות זה שימסור לה את ההודעה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"התחלתי לכתוב את ההספד מהסוף כי חיפשתי משהו להיאחז בו", היא מספרת. "הבטחתי לרני שאנחנו נבכה את נשמתנו ואז נקום ולאט־לאט נחזור להיות משפחה שמחה, כמו קודם. יש הרבה צחוקים בבית שלנו, כולנו אוהבי חיים. אחר כך עברתי לתחילת ההספד, שאלתי איך כל כך הרבה חיים יכולים להיגמר כל כך מהר. ובסוף־בסוף אמרתי לרני: 'אנחנו מבטיחים לא לקרוא אף מרוץ על שמך – מקסימום שנ"צ' וכולם צחקו. זה קצת שיחרר. לא חשבתי שזה יקבל תהודה כה רחבה".
רני היה חובב שנ"צים?
"לא במיוחד, אבל הוא שנא לרוץ", היא מחייכת ומוסיפה שלא בראשה הבזיק רעיון השנ"צ שקרע את הרשת. "זה מה שרני אמר לנו לפני כחודש, כשהוציאו אותם להתרעננות של שלוש שעות בבא"ח ובאנו לבקר אותו בתל ערד. אלדד הכין לרני את הסלטים הביתיים שאהב ובורקס עם בשר, למרות שזו הייתה ארוחת בוקר, הבאנו לחמים טובים, והצ'ופר היה בייגלס עם גבינת שמנת וסלמון מעושן. לפני שנפרדנו רני חייך וזרק, כבדרך אגב, שאם יקרה לו משהו הוא לא רוצה שום מרוץ על שמו, מקסימום שנ"צ".
"או תחרות אוכל", מוסיף בעלה.
אמרת: "די, תפסיק, אני לא מוכנה לשמוע דיבורים כאלה"?
שרון: "למה? אלדד ואני צחקנו. זו הייתה בדיחה טובה. אני לא מאמינה בנבואות שעלולות להגשים את עצמן ואני לא מהאמהות שמתות מדאגה. מתחילת המלחמה הייתה לי תחושה פנימית – לא תחושה, ידיעה בסיסית – שרני יהיה בסדר. שברו לי את הקונספציה".
באותו מפגש בתל ערד רני מסר להוריו את יומנו האישי – מחברת שורה 72 דף, ועל כריכתה החומה, שכבר התרפטה כהוגן, כתב: “יומן מלחמה, רני תמיר”. כשהוא מסר להם אותה, ההורים לא התרגשו במיוחד. "רני כתב מלא, המגירות מלאות במחברות", אמו מעידה. "לפני שנהרג לא בער לי לקרוא איך הוא תיעד את עצמו ואת חייו, גם כיבדתי את הפרטיות שלו".
בבית משפחת תמיר נותרו עכשיו שלושה ילדים – אייל (19), יאיר (14) ודנה (11). גם עכשיו, בתום השבעה, שרון ואלדד עדיין לא הציצו ביומן המלחמה של בנם הבכור. "אנחנו עוד לא שם", מתנצל האב, אבל בני הדודים של רני ועשרות חברי המשפחה שעוטפים אותם כבר עובדים על הפענוח והתמלול. "אני בטוח שרני סיים את המחברת הזאת, חזר למלחמה והמשיך לכתוב במחברת חדשה. עוד לא קיבלנו מהצבא את הציוד האישי שלו, הוא בעזה”.
הוא מגיש לי ניילוניות עם צילומים של דפי המחברת. כתב היד של רני בלתי קריא בעליל, אולי בשל הפרעות הקשב שאובחנו אצלו בגיל צעיר והקשו עליו בלימודים וגם חברתית. רק בכיתה ה', כשגילה את חוג הסיירות של החברה להגנת הטבע, הוא התהפך. "חוג הסיירות התחיל כברית של הילדים הדחויים שלא השתלבו במסגרת הרגילה", מספר האב. "רני למד לעלות לאוטובוס עם כמה חברים, טונה ואורז על הגב, יורדים באיזה נחל, אין מסלול אז מתחילים לנווט ואחרי שלושה ימים חוזרים הביתה בריאים ושלמים". לפני גיוסו רני הפך למדריך סיירות וגם התאהב באחת המדריכות. רומן שנמשך שלוש שנים. "תודה לאל שהוא הספיק לאהוב", אלדד מחסל בשלוק אחד את כוס האוזו שחבריו דואגים למלא. "לאחרונה הוא התחיל קשר עם מישהי חדשה, מיוחדת, זה שימח אותו, אבל רק ארבעה דייטים היו להם, חבל שהם לא הספיקו יותר".
31.10 / אני כותב את השורות האלה כשאני בתוך עזה. לא חשבתי שאני אכתוב דבר כזה מתישהו. אני מוקף בטנקים שהופכים את האדמה. עכשיו יש יירוטים מעלינו. אני אשכרה במלחמה
ביומן המלחמה שניהל רני תמיר במשך כמעט חודשיים, מ־15.10.23 ("יש מלחמה אז חשבתי לחזור לתעד", זה משפט הפתיחה) ועד למשפט הסיום ב־27.11 ("הלכתי לישון ממש ממש מאוחר, אבל מבסוט"), הוא מביא את התשובות של חבריו לנשק על שאלה זהה שהציג לכולם: איך אתה מתמודד עם מה שקורה כאן, איך אתה שורד את המלחמה. ולא במקרה רני בחר לחקור דווקא את הנפש, הוא היה מודע להשלכות. "הייתה לנו שיחה עם קב"ן לגבי טיפול בטראומה", כתב ב־23.10, "והוא אמר שתכלס, אם אתה מאומן ומוקף באנשים שאתה סומך עליהם אתה עדיין יכול לחוות אירועים קשים ולא לצאת פוסט־טראומטי, שזה מרגיע".
היומן של רני תמיר ז"ל הוא עדות מהקרביים של עזה, מתוך העשן. מעבר להיותו יומן אישי ופרטי של מושבניק בן 20, קצת שטותניק, חובב חברים ואוכל משובח, הוא יומן מלחמה – מסמך מרתק ואמיץ שחושף את השאלות הפילוסופיות והמוסריות שעוברות בראשו של לוחם שהמצפון שלו מתחיל להרים ראש.
6 צפייה בגלריה
''הבטחתי לו שנחזור להיות משפחה שמחה''. מתוך האלבום של משפחת תמיר
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
"נסענו לקיבוץ רעים, ראינו את ההרס של המתקפה בשבת, מלא חורי ירי ושריפות, נכנסנו לבתים, ממש נראה כמו סצנה מסרט", כתב רני, "אני לא יודע, אין לי כעס, בעיקר תחושה שמה שקורה במדינה הזאת צריך להיגמר. הייתה לי שיחה מעניינת עם ש', הוא אמר שאסור לוותר ואני טוען שלפעמים צריך לדעת מתי לוותר בשביל לחיות יותר טוב. בקיצור, מורכב".
בעקבות תשובה של חבר רני כתב: "קיימת בי דילמה. אני לא מרגיש את הזעם והרצון לנקמה. להפך, אפילו יש לי סימפתיה קלה לעזה. בכל זאת, אנשים לא קמים בבוקר ורוצחים. אולי יש להם סיבות ואולי הן מוצדקות. אני פשוט מרגיש חלק ממעגל לא נגמר של דם. לכל אחד יש סיבה להרוג את השני. הדבר היחיד שעוזר לי זאת העובדה שאני הולך לשבור את המעגל, אולי בכוח הזרוע, אבל לשבור אותו".
2.11 / יריות. לא חושב שראיתי הרס כזה בחיי. הכול נראה כאילו עבר צונאמי, מלא עשן ורעשים של הפגזות… זה היה פחד מוות, אי אפשר לדעת מה יקרה בדילוג הבא… אני לא יודע כבר מה אני אכתוב בדפים הבאים אם בכלל, רק רוצה שכולם יחזרו בשלום הביתה
הברקת השנ"צ, מתברר מקריאת היומן, לא נולדה במפגש ההתרעננות בתל ערד, אלא הרבה קודם. ב־2.11, כשהוא כבר בתוך עזה, רני סטה מהכתיבה לעצמו בלבד ופנה ישירות להוריו. "אגב, שלא תעזו לעשות ריצה על שמי, מספיק סבלתם. אפשר ישיבה בסלון על שמי או גרבוץ על שמי. לא מעבר".
באישור המשפחה, ובלי לחשוף לוחמים אחרים, אנחנו מביאים קטעים מיומן המלחמה של רני תמיר ז"ל.
17.10 / "ירדנו סוף סוף לדרום. עברנו בדרך בג'וליס וראינו מלא מטענים. עכשיו אנחנו בבא"ח והדיבור הוא כניסה ודאית לעזה. זה יותר מרגיע, גם כי עזה הרוסה וגם כי חמאס זה אויב יותר פשוט מחיזבאללה.
18.10/ ש' מתמודד עם המצב בהשתדלות לא לחשוב על הבית. הוא חושב על הקיבוץ של סבתא שלו וזה מה שעושה לו רצון לנקום. נ' מתמודדת עם המצב בעשייה, יש מלא מטווחים. ה' מרגישה קצת מנותקת רגשית. אחד הקצינים אמר שהוא מתמודד עם המלחמה במחשבה על זה שהחיים שלו תותים. הוא פוגש לוחמים מלאי עוצמות. ע' מקיף את עצמו באנשים ופשוט לא נותן לרגשות מקום. אכלנו ארוחת ערב בחמגשיות, עוף וקבב מפגר. הייתה לי שיחה עם הפרמדיק שהסביר איך להתמודד עם פוסט טראומה ואיך למנוע אותה. אני בעיקר לא רוצה לראות דברים מזעזעים. ש' פשוט מזכיר לעצמו, שאם הוא לא היה לוחם הוא היה מתחרפן.
19.10 / האווירה קצת ירדה, הלחץ שאנחנו נמצאים בו מקריס אנשים. לא ישנים הכי טוב ולא אוכלים הכי טוב וכל הזמן אומרים לך שמחר נכנסים לעזה. מחר. פשוט נמאס.
עכשיו יש שיחה עם המח"ט, והרס"ר לא נותן לי להיכנס כי איחרתי, אז אני פשוט מקשיב מבחוץ.
הגענו לבריכה בעומר וקיבלנו זמן טלפון. בשבת בערב נכנסים וצריך להגיד שלום לאנשים. ל' נתן נאום חוצב להבות על כמה חזקים אנחנו ויאללה מלחמה! ישנו מלא מלא ואכלנו טוב. עכשיו מנקים את הציוד.
22.10 / קמנו ממש ממש מוקדם ונסענו לשטחי אש של צאלים. מתיש. ראינו טנקים סביבנו ואפילו יירוטים של כיפת ברזל. מלא סיגריות. שעות של לא עושים כלום.
23.10 / קמתי מלא זבובים ושמש ואכלנו סנדוויצ'ים של ארומה. הייתה לנו שיחה עם קצין חינוך בלי רגל על מחויבות לחיים שאחרי המלחמה. אמר דברים יפים, אבל תוך כדי אני חושב מה המדינה כבר עשתה למעני שאני צריך למות למענה. אני כנראה מפונק ולוקח את החיים שהיו לי כמובן מאליו.
א' ממיר את הכעס והאבל בלטרגט את הבני זונות.
בינתיים התפתח ויכוח מעניין ביני לבין פ' לגבי פערים בחברה הישראלית. הוא טוען שהם בקושי קיימים ושכולנו רקמה אנושית אחת, ואני טוען שההצלחה היא ללכת עם דגל הגאווה במאה שערים.
קיבלנו טלפונים. אני וי' ירדנו לבריכה הריקה ועישנו סיגריה. היה אקו טוב ואור אדום יפה. נחמד גם למצוא מישהו לשתוק איתו.
27.10 / אני כותב עכשיו מתחת לשמיים יפים נורא עם עננים וירח.
28.10 / וואלה, קמתי אחרי תשע שעות שינה. עדיין על המזרן שלי. דרך מוזרה להתחיל מלחמה. היה נוהל קרב רציני עם המפקדים, ממש עם מפה של עזה. זה נהיה אמיתי.
ברוך אתה השם אלוקינו מלך אשר ברא את סמבוסק הפיצה וביצה קשה!
30.10 / בום! הוקפצנו. אנחנו מתארגנים לכניסה לעזה.
ש' אמר משהו יפה בשיחת מחלקה. גיבור הוא לא אחד שלא מפחד, הוא אחד שמתגבר על הפחד. בכללי, אני חווה מגוון רגשות ותחושות עם האנשים ומן הסתם לא מספיק לכתוב הכול. אז רני, שתדע, זה שזה לא כתוב לא אומר שזה לא קרה.
31.10 / אני כותב את השורות האלה כשאני בתוך עזה. לא חשבתי שאני אכתוב דבר כזה מתישהו. אני מוקף בטנקים שהופכים את האדמה. עכשיו יש יירוטים מעלינו. אני אשכרה במלחמה.
מחר על הבוקר אנחנו תוקפים ואני בחוד המחלקה. אולי אהרוג מישהו, אולי יקרה לי משהו בעצמי. אין לדעת.
1.11 / יצאנו למתקפה על כמה איתורים שחשבו שיש שם אויב. הטנק פוצץ לנו את הבית וההנדסה פוצצו פירים של חמאס. ראינו טילים שיורים מעלינו והכול היה ממש סרט מלחמה. הבית עלה באש, אז יצאנו לחצר ואכלנו מלא קלמנטינות ופומלות וקני סוכר, ואני יושב כמו דוב פנדה עם וסט ונגב ואוכל קני סוכר. לך תדע. התחילה לי שכפצת מגעילה. מקווה שיעבור.
ניסיתי לחשב כמה אנשים מאוכלוסיית העולם השתתפו במלחמה הזאת. כנראה שלא הרבה. רק שנצא ממנה לספר לילדים.
2.11 / יריות. לא חושב שראיתי הרס כזה בחיי. הכול נראה כאילו עבר צונאמי, מלא עשן ורעשים של הפגזות. אלה הפנים של מלחמה. בסוף נסוגנו לאחור. זה היה פחד מוות, אי אפשר לדעת מה יקרה בדילוג הבא. חזרנו די מהר לשמחתי כי בכלל לא הרגשתי בטוח. עכשיו אנחנו במבנה עם חיפויים ומנסים לעכל את הרעש והבכי והפצועים. אני לא יודע כבר מה אני אכתוב בדפים הבאים אם בכלל, רק רוצה שכולם יחזרו בשלום הביתה.
היינו במבנה איזה ארבע שעות, מלא פצצות תאורה, מראה סוריאליסטי ממש. הכול נהיה כתום וכל ההריסות נשטפו באור. ירדנו למקומות חשוכים כמו בוואלס עם באשיר.
3.11 / ישנתי איזה ארבע שעות שזה היה אחלה ממש… בקרוב יוצאים למתקפה. דחו אותה, מה שמשאיר זמן לסתלבט וקצת צחוקים. בדיחות שחורות על נוער בסיכון בעזה כדי להרגיש ביחד. ביקשתי מאיזה מילואימניק שיוצא הביתה שיעביר ד"ש להורים. וואו, איזה סיפורים יהיו לי כשאחזור.
4.11 / עכשיו קמתי באמת ומתארגנים להתקפה. יש לי חלומות מוזרים בלילה. הוא מתחלק לחלקים בגלל השמירות אז יש לי כמה חלומות. בחלום ראיתי מישהו מאיזו יחידה מובחרת שעומד ומסביר לנו שצה"ל שלנו מטופש וכולנו הולכים למות. בחלום אחר חלמתי שאני ליד בריכה ופתאום צף קיטבג.
עוד מחשבה שעברה לי זה כמה אני מוכן להקריב את עצמי למען אחרים. בהתקלה, אני וש' תפסנו זוג וקראו לנגביסט להתקדם ולהמשיך. באינסטינקט צעקתי לש' שימשיך. בסוף לא היו צריכים נגביסט, אבל הבנתי כמה מהר שלחתי את ש' לסכנה במקומי. זה מרגיש רע. מקווה שלא אמשיך בהתנהגות הזאת.
5.11 / נכנסנו לבית והתחיל סיוט. היה חשוך וחם ונורא והיינו צריכים להזיז מלא רהיטים. מצאתי דף מחברת עם ציור של ילדה. תכלס, חמאס ישראל, גם פה וגם פה יש ילדים וזה מבאס שזה המצב. אבל מעדיף שהילדה הזאת תהיה בסיכון מאשר אחותי.
בטח חושבים שכולם רציניים במלחמה, אבל כל שנייה יש צחוקים וכותבים דברים על הקירות.
נסענו לבית וקראתי יומנו של חנון באנגלית שמצאתי בחדר שנראה כמו חדר של נערה, רק הרוס לגמרי. בכללי, אני לא סגור על כמה זה בסדר לקחת מזכרות מבית נטוש. בכל זאת, חפצים אישיים ובכל זאת, הבית שלהם הרוס.
7.11 / עשיתי שיחה עם ב' על כל עניין הכבוד, על לחטט להם בחפצים ולכתוב שטויות על הקיר ולקחת מזכרות. הוא חושב שאני בסדר עם זה בגלל שאני נמצא במקום של המצחיק של המחלקה. הוא צודק, אבל אני מוכן לחטוא בקטנה בשביל מזכרת קטנה מעזה. אני לא באמת יודע כמה מעורבים האנשים כאן במה שקשור לחמאס, אבל יש משהו בתחושת הכוח של להיכנס לבית ולעשות מה שאתה רוצה ואיפה שאתה רוצה. הכוח הזה באמת משחית. אני אשתדל להשתפר בהמשך.
10.11 / נהיה לי קשה נורא עם פיצוצים ואני מקווה שזה לא ירדוף אותי.
יצאנו למתקפה של 36 שעות. הגענו למקום שהתברר שהוא בית משפט. היה פיצוץ והכיתה שלי ירדה לקומה הראשונה. רציתי לתת חיפוי בציר מהצד ואני רואה את הבית עולה באש וכולם קופצים מהחלון. התפללתי שכולם ייצאו בשלום. רק במלחמה היו לי סיטואציות שבהן אני לא יכול להיות בטוח שאני בסדר וכולם ייצאו בשלום. כולם יצאו בשלום ועם מלא סיפורים וזה מעורר קנאה, עד כמה שזה נשמע מוזר.
ש' הכי רוצה לחמנייה עם חביתה של אבא. ד' הכי רוצה קובייה של שוקולד מריר אמיתי. ר' הכי רוצה רביולי בטטה.
נתתי שנ"צ מעולה ועליתי לסמטה.
ישבנו במרפסת ודיברנו על העתיד של המדינה. אני מנסה לצייר תמונה אופטימית יותר, שאולי יש תקווה, המלחמה הזאת צריכה לעורר אנשים שזה חרא של דבר ועדיף להיות חכמים ולא צודקים. מישהו דיבר על ההתרבות של המוסלמים ואיך שזה ישפיע על העולם. אני נותן להיסטוריה צ'אנס להפתיע אותי.
18.11 / קמתי לשמירה שאחריה כבר נשארתי ער. מתברר שירו עלינו פצמ"רים בלילה וזה היה הבומים ששמענו. גיליתי שהמקום הזה הוא בית יתומים. אני לא מתייפייף, יש דברים שהמלחמה גורמת לך לעשות וחלקם צודקים ונכונים, אבל לדבר על הפצת אור בעולם בזמן שאתה בבית יתומים שהפצצת זאת אירוניה.
מבחינתי, המלחמה הזאת זה הצ'אנס האחרון שאני נותן למדינה הזאת. הצורה שממנה נצא מפה ומה נעשה בהמשך, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה וישבור את מעגל היהירות והרחמים העצמיים ויבין שאם נמשיך להתעלם מהעם שיושב בקרבנו זה רק יביא עלינו אומללות. אם נמשיך בדרך החשוכה והגזענית שצעדנו בה לפני המלחמה כל ההרג וההרס לא יזיזו כלום. לי, בתור אדם שוחר שלום, שלא רוצה שהילדים ילבשו את אותו וסט שלו, כבר לא יהיה מה לחפש פה. אבל עכשיו שומעים מוזיקה מהרדיו וזה נחמד. איזה רגע יפה. חבורה של לוחמים יושבים בחדר בבית הרוס ועוצמים עיניים ושואפים כל צליל לקרביים. כמה חשוב הרגע הזה בשביל להזכיר לך שאתה בן אדם.
יש פה חדר של ילדים קטנים והרגשתי לא נעים אז כתבתי התנצלות על הקיר, אבל זה הרגיש לי צבוע. אז מחקתי.
הייתי מפקד חוליה והאמת שנהניתי ואפילו א' אמר שמתאים לי מפקד. היה כיף לשמוע את זה.
22.11 / הייתה קימה נוראית. ישר עלינו על הציוד ויצאנו לאבטח את הפיצוץ של הפיר. אין כמו לדלג מעל הריסות על הבוקר. לקחתי את תפקיד הרס"פ ונתתי בראש ובניתי פינת מעשנים לפנתיאון.
27.11 / יצאנו! האמרים לקחו אותי למעבר הגבול והתרגשתי. איזה כיף לחזור לארץ. כולם מחבקים ומנשקים. עלינו לאוטובוס ושמנו שירים.
אני מתבאס על עצמי. ברצינות. נרדמתי אתמול בשמירה בלי קסדה וא' תפס אותי וכעסו עליי. אני מקנא באנשים על הסיפורים שלהם. זה קצת ילדותי, אבל עכשיו ראיתי את הגופה של המחבל ואמרתי לפחות אפשר להגיד שראיתי גופה. סתם כוסאממק נמאס מכל מה שקורה פה".
× × ×
רני תמיר נפל בהיתקלות עם מחבלים בצפון רצועת עזה, ב־24 בדצמבר. בקרב נפצע באורח קשה לוחם נוסף. "הכוח שלהם היה בסיור וארבעה מחבלים יצאו מפיר לא מוכר", מספר האב אלדד. ושרון מוסיפה: "לפחות המוות של רני היה מהיר".
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.24
