אחת התופעות המרגשות של המלחמה היא רוח ההתגייסות: כולם התייצבו לצו 8 ולא עזבו את קו החזית במשך שבועות ארוכים, עד שהיו בטוחים שאפשר גם בלעדיהם. אך גם בין כולם, אורית אוחנה היא סיפור מיוחד. היא בת 53, מושבניקית משדמות מחולה, אם לשבעה וסבתא לשניים. בימים רגילים היא מורה לביולוגיה ומדעים בבית הספר שק"ד דרכא בשדה אליהו. בשעות הפנאי היא מתנדבת כפרמדיקית בסניף מד"א בבית שאן. "לפני חמש שנים החלטתי שאני מתנדבת למילואים", היא סיפרה. "סופחתי לפיקוד העורף, ומאז יצא לי לעשות בערך 15 ימי מילואים בשנה. בבוקר של ה-7 באוקטובר קיבלתי טלפון ממנהל תחנת מד"א בבית שאן.
"למרות שאני אישה דתייה, אני זמינה כל הזמן בגלל הכוננות שלי. הוא ביקש ממני לקחת ניידת טיפול נמרץ ולרדת לדרום, ותוך חמש דקות הייתי בתחנה ונסעתי", הוסיפה. "אמרו לי להגיע לאופקים, אבל כבר בדרך שלחו אותנו לאסוף פצועים מהמסיבה ברעים. טיפלנו במספר גדול של פצועים ופינינו רבים מהם לסורוקה ובילינסון, לפעמים בעזרת מסוקים. זה היה האתגר המקצועי הגדול בחיים שלי. סיכנתי את החיים שלי שם, אבל רציתי להציל כמה שיותר אנשים. עוד באותו יום קצינת הקישור שלי חיילה אותי בצו 8".
ביום ראשון בלילה היא קיבלה הוראה לעבור לגבול הצפון. "הייתי שם חודשיים וחצי, צמוד לגבול לבנון", היא סיפרה. "טיפלתי במספר תקריות ירי שבהן נפגעו חיילים שלנו, אבל לשמחתי כולם בחיים. זה היה מאוד אינטנסיבי וגם מסוכן. גם למשפחה שלי היה לא קל. בכל התקופה הזו יצאתי רק לשתי שבתות. הילדים אמרו לי 'אמא, מה את צריכה את זה? יש צעירים', אבל כיבדו את ההחלטה שלי. בלעדיהם לא הייתי יכולה לעשות את זה, וגם במקום העבודה תמכו, עודדו אותי כל הזמן להמשיך ודאגו לי למחליפים".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.24
