בינואר 1904 הפציר בנימין זאב הרצל באפיפיור פיוס העשירי להביע רצון טוב כלפי התנועה הציונית ולתמוך בהגעתם של יהודים ממזרח אירופה, הנתונים לרדיפות ולפוגרומים, למקלט בארץ ישראל. האפיפיור סירב נחרצות: היהודים לא הכירו בישו ובבשורתו, ועל כן אינו יכול בשום פנים להכיר בתנועה הציונית. חלחלה ממש אחזה בו, שמא יהיו המקומות הקדושים לנצרות בידיים יהודיות, וזה למרות הבטחתו של הרצל שירושלים תזכה למעמד בינלאומי.
אולם לפני 30 שנה, בסוף דצמבר 1993, נחתם הסכם יסוד בין הוותיקן לבין מדינת ישראל, שהוא ציון דרך היסטורי: אחרי כ-1,500 שנים שבהן מעמדם הנחות של היהודים, הנרדפים והמושפלים, היווה הוכחה לעליונותה של הנצרות, הכיר הוותיקן בזכות קיומו של העם היהודי בארצו, ובמדינתו העצמאית. ההתנגדות לשאיפות הציונות בשל הכחשת אלוהותו של ישו ירדה מן הפרק, וסעיפי ההסכם כללו מינוי שגרירים, חופש דת, פולחן וצליינות בארץ הקודש, והמשך הסטטוס-קוו במקומות הקדושים. ואכן, מאז היחסים מתנהלים למישרין, ועדות משותפות פועלות באופן מסודר, שלושה אפיפיורים הגיעו ארצה לביקור ממלכתי בירושלים הבירה, ולביקוריהם ביד ושם, כמו גם לזרים שהניחו בביקוריהם באושוויץ, נודעת חשיבות גדולה במאבק בהכחשת השואה.
עד כאן טוב ויפה, אומרים הקרדינל פיירבטיסטה פיצבאללה (הפטריארך הלטיני, האחראי על הקהילות הנוצריות-קתוליות בישראל, ברשות הפלסטינית, בירדן ובקפריסין) והרב דוד רוזן, שמאחוריו עשרות שנים של פעילות להידוק הקשרים בין נוצרים ליהודים (היום הוא יועץ מיוחד ל"בית המשפחה האברהמית" באבו-דאבי, מתחם מרהיב ובו מסגד, בית כנסת וכנסייה). אולם, וזאת מדגישים שניהם, למרות חשיבותו ההיסטורית והמדינית המיוחדת של ההסכם, טרם הסתיים הדיון בכמה סעיפים, כמו מעמדם המשפטי והכלכלי של נכסיה הרבים של הכנסייה בארץ - כך שלמעשה הוא טרם אושר סופית על ידי הרשויות בישראל.
ואולם, לא רק הרצון לתקן עוולות היסטוריות ותיאולוגיות הניע את הוותיקן לחתום על ההסכם ב-1993, אלא גם שיקול מדיני: כמה חודשים לפני כן נחתמו הסכמי אוסלו, והכנסייה שאפה להיות מעורבת בדיונים על עתידה של ירושלים - תמיד ירושלים ותמיד המקומות הקדושים - ונזקקה לקשרים דיפלומטיים עם ישראל.
הסעיף השני בהסכם הוא הנוגע ביותר לימים אלו: לפיו, "הכס הקדוש ומדינת ישראל מחויבים לשיתוף פעולה הולם במאבק נגד האנטישמיות לכל צורותיה ונגד כל סוגי הגזענות ואי-הסובלנות הדתית”. הכס הקדוש חוזר ומגנה "את הרדיפה ואת כל הגילויים האחרים של האנטישמיות המכוונים נגד העם היהודי ונגד יהודים כיחידים", ובייחוד הוא מגנה מעשים המחללים את זכרם של קורבנות השואה.
חוזר ומגנה, משום שהוותיקן פרסם עוד לפני חתימת ההסכם שורה של מסמכים ונאומים שבהם גינה את האנטישמיות גינוי נחרץ ודיבר בשבח הדיאלוג שיש לטפח עם היהודים, הזכיר שישו, משפחתו ותלמידיו נולדו לעם היהודי, ולא נמנע מאזכור חלקה של הכנסייה בטיפוח האנטישמיות במאות השנים שקדמו לשואה. הגדיל לעשות האפיפיור הנוכחי, המתבטא מדי פעם באופן הנחרץ ביותר נגד אנטישמיות: נוצרי אינו יכול להיות אנטישמי, אמר, משום שהנצרות הורתה ולידתה מן היהדות.
ואולם סעיף מפורש זה לא מומש, משני הצדדים, ושיתוף פעולה במאבק נגד האנטישמיות לא התקיים עד כה. ישראל יכלה, אומר הרב רוזן, לפעול נגד האנטישמיות יחד עם שגרירויות הוותיקן בעולם; ואפשר היה להפיץ את מסמכי הוותיקן ואת נאומי האפיפיורים שהועלו על הכתב לפני ההסכם ולאחריו. הכנסייה יכולה לפעול עכשיו, כשהאנטישמיות בעולם גואה, ולהשמיע את קולה, אומר הקרדינל פיצבאללה, בייחוד כמנהיגות דתית עולמית.
פרופ' דינה פורתצילום: אורן אגמון, "ידיעות אחרונות"המסמכים וההסכם בין ישראל לוותיקן תורגמו לעברית, הוא מדגיש, והפצתם בציבור בארץ, ובייחוד בקרב הנוער, תביא למודעות לשינויים שחלו בכנסייה כלפי העם היהודי ומדינתו, ולפעולה משותפת נגד האנטישמיות. אין ספק שמכלול הפעולות שעליהן מצביעים הרב והקרדינל נחוץ מאוד היום לחיזוק המאבק באנטישמיות, לפחות בעולם הנוצרי, המונה היום כמיליארד וחצי נפש.
ולסיום, שתי דוגמאות המעידות על יחסם המיוחד של אישים בכנסייה ליהדות ולישראל: במהלך המשא ומתן לקראת חתימת ההסכם ב-1993 התקבלו שגריר ישראל באיטליה אבי פזנר ורעייתו מרטי לביקור אצל האפיפיור יוחנן פאולוס השני. הוא קיבל אותם בחום ובלבביות, ובצאתם ליווה אותם אל הדלת - מחווה נדירה - וביקש מהם לזכור שהם מייצגים לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את העם הנבחר - לא פחות. ומחווה מרגשת ונוגעת, מימינו אלה, היא הצעתו של הקרדינל פיצבאללה, מיד לאחר 7 באוקטובר, להיות שבוי בידי חמאס תמורת החזרת הילדים החטופים.
- פרופ' דינה פורת היא היועצת האקדמית של "יד ושם" ופרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
