רגע לפני שהוא נכנס ללחימה בחאן־יונס עם אנשיו, קיבל סגן אלוף ד' הזדמנות נדירה להתרענן בבית, ולראות סוף־סוף את בתו התינוקת, שנולדה במלחמה, ואותה בקושי פגש. אבל לפני זה, היו לו שני חובות של כבוד לסגור. שניהם בכפר עזה, המקום שאליו קפץ עם לוחמיו בבוקר 7 באוקטובר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
החוב הראשון היה להחזיר מטען לטלפון סלולרי, שאותו נטל ד' מבית משפחה בקיבוץ, ללא רשותה. בשבת השחורה, ד' הגיע בסביבות 8:30 לכפר עזה, יחד עם פלגת לוחמי דובדבן, שבכלל היו בכוננות באיו"ש. בהחלטה שהצילה בוודאי חיים רבים, ד' הורה להם להגיע עם הג'יפים הממוגנים של היחידה, ועם מקסימום אמל"ח. במשך 60 שעות רצופות הוא ואנשיו נלחמו במאות מחבלי נוח'בה. בשעות הראשונות, ד', שגם הוא הוקפץ במפתיע למקום, היה ללא אמצעי קשר, מלבד הסלולרי האישי שלו. בלית ברירה, הוא השתמש בו כדי להכווין כוחות, לשלוח פלגה נוספת של דובדבן לבארי, להזמין סיוע אווירי ואפילו לסמן מטרות בתוך הקיבוץ. "תוך שעות אחדות של קרבות אזלה לי הסוללה", משחזר ד'. "אז בין ההסתערויות עם הלוחמים שלי, הגענו לבית של משפחה בקיבוץ, וראיתי שם מַטעֵן. לקחתי אותו איתי, כדי להטעין את הטלפון באיתור הבא בקיבוץ, וכך המשכנו להילחם. וכשיצאתי להפוגה, היה לי חשוב למצוא את אותה משפחה, ולהחזיר לה את המטען".
יואב זיתון עם יחידת דובדבן בחאן יונס
(צילום: יואב זיתון, דו"צ | עריכת תוכן ווידאו: קורל קוט)
החוב השני היה קצת יותר אישי. אחרי שהחזיר את המטען, סא"ל ד' תר ברחבי הקיבוץ אחר בית ספציפי אחד. בסוף הוא מצא אותו, נטוש כמו מרבית הבתים בכפר עזה, ונשאר לבהות בו דקות ארוכות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בשבת ההיא, סא"ל ד' ואנשיו נלחמו גם בשבילים סביב הבית הזה, והצליחו לטהר את האזור ממחבלים. ואז, הוא ואנשיו נכנסו לבית אחר בית, וחיפשו ניצולים כדי לחלצם לג'יפים הממגונים והחוצה מהקיבוץ. בבית הספציפי הזה, הוא פגש אישה, אם לילדה עם צרכים מיוחדים. האם סיפרה בהתרגשות לד' כי בתה, ששמעה את היריות והפיצוצים, נבהלה, נמלטה מהבית, ומסתתרת כרגע בבית סמוך. אבל האמא חששה כי אם הילדה תצא ממחבואה ותראה את גופות המחבלים שעדיין היו פזורות על הדשא ואת מראות ההרס – היא עלולה ללקות בטראומה נוספת.
לא רחוק מהם, היו עדיין חילופי ירי מול מחבלי נוח'בה. אף אחד לא ידע אם כמה מהם מסתתרים ואורבים בסביבה. במקרה הזה, הדבר ה"צבאי" הכי נכון לעשות היה לומר לאמא, "גברת, למען בטיחותך, קחי עכשיו את בתך ועלי לרכב, כי אני חייב לפנות אתכן ולהמשיך להילחם כאן". אבל ד' בחר אחרת.
הוא קרא לעשרה לוחמי דובדבן, שהגיעו עם שני ג'יפים ממוגנים. שני הג'יפים הוחנו כך ששימשו כפרגוד ליד דלת הבית שבו הסתתרה הילדה עם הצרכים המיוחדים. לוחמים נוספים חיפו עליהם מהגגות. ואז ד' נכנס לבית, הרים את הילדה בעדינות בזרועותיו, כאשר הכדורים ממשיכים לשרוק באוויר בקרבת מקום. הילדה חולצה כך לאחור על ידי לוחמי דובדבן, מבלי שראתה את הגופות ואת החורבן שחוללו המחבלים במה שהיו ביתה וחצר ילדותה עד לאותו בוקר מחריד.
כאשר האם ובתה היו במקום מבטחים, ד' התפנה לחלץ גם את לוחמיו, כולל קצין שנפצע קשה לידו. המחבלים ירו לעברם רקטת אר־פי־ג'י, שאמנם במזל חלפה ביניהם, אבל זנבון המתכת שלה שיסף את גרונו של הקצין. ד' החזיק את הפצע ביד אחת כדי לעצור את שטף הדם, ובתוך כך השיב אש ליורי האר־פי־ג'י בידו השנייה. חייו של אותו קצין ניצלו, אבל דובדבן שילמה באותו יום מחיר כבד.
כשיצא מהלחימה בעוטף, אחרי יומיים וחצי, התקשרה השלישה של ד'. "יש לי בשורה רעה ובשורה טובה", אמרה לו.
ד' המותש ביקש להתחיל מהרעה. "חמישה מהפצועים מהיחידה שחילצת לאחור – נהרגו", אמרה לו השלישה. ד' היה המום, כואב וכועס. כל אחד מהם היה יותר מחבר. "אז איזו בשורה טובה כבר יכולה להיות לך?" תהה. השלישה השיבה מיד: "בשיא הקרבות נולדה לך בת בריאה".
זו בתו השביעית. כעבור כמה ימים ד' ואשתו קראו לה אורי, על שם אחד מנופלי היחידה בכפר עזה, חברו הטוב רס"ן אור יוסף רן ז"ל. עד 7 באוקטובר, בארבעה עשורים של לחימה אינטנסיבית, בעיקר באיו"ש, איבדה דובדבן 19 לוחמים. מאז, בשלושה חודשים, נהרגו עוד עשרה: שבעה בשבת השחורה, ועוד שלושה במהלך התמרון הקרקעי.
ועכשיו הוא שוב בפנים, עם לוחמי דובדבן, ואנחנו מיטלטלים בתוך קרביה המשוריינים של הנמר"ה, בדרך לאחת מזירות הלחימה המסוכנות ביותר כרגע: חאן־יונס.
ביציאה לדרך, מפקד הנמר"ה דואג לתיאום ציפיות: הציר שבו ניסע לחאן־יונס הוא "בגדול" בשליטת צה"ל, אבל יש בו מקטעים שלא טוהרו לחלוטין. "אז אל תתרגשו אם נשחרר פגז ליד ציר טאנצ'ר", הוא מחייך. בגלל הסיכון, התנועה כאן היא רק במשוריינים: אנחנו בנמר"ה, ואיתנו טנק מרכבה של חטיבה 7, על כל צרה שלא תבוא. לפני כשלושה שבועות נהרג על הציר הזה לוחם צה"ל, במארב שאליו נקלע כוח שחילץ לישראל משוריין תקול. בדרך אנחנו מצליחים להבחין שהצבא הציב כבר שלטי הכוונה בעברית על גבי בטונדות. זה ממש לא המקום לקחת בו פנייה לא נכונה.
גל סירחון אופף את כולנו כשהדלת המשוריינת נפתחת, ואנחנו יורדים למה שהיה פעם כביש. מפעילי הדי־9 חשפו פה הכל בחיפוש אחרי פירים ומלכודות, וזה כולל את מערכת הביוב העירונית. "מתרגלים לזה", מפטירים לי לוחמי דובדבן, והם צודקים. ברוכים הבאים לחאן־יונס סיטי. היא פחות או יותר בהיקף של תל־אביב, אבל אנחנו מוזהרים שלא בכל שטחי העיר הושגה שליטה, וחמאס עדיין מפגין פה יכולות מוגבלות. ההרס העצום ניכר בכל. כאמור, אין כבישים, רק דרכי עפר, כל בית שני חרב, הררים של חלקי בניין בכל פינה.
בחודש האחרון סא"ל ד' ואנשי דובדבן יושבים כאן, על שטח של פחות או יותר קילומטר מרובע. על המשימה שלהם אי־אפשר לפרט, אבל אפשר לומר שהם מאבטחים פעילות של יחידות עילית אחרות, "כדי שיוכלו לעבוד ללא הפרעה", לדברי סא"ל ד'. לא כולם בדובדבן אוהבים את המשימה הזו, וחלק מהקצינים כאן "רבים" לצאת לעוד פשיטה, לסרוק עוד יעד, למצוא עוד פיר במרחב הגזרה הקטן יחסית של היחידה. אולי בימים הקרובים היא תגדל, כפי שהקצינים כאן דורשים ומקווים.
בינתיים, מסביבם, המון פעילות: התמרון הצה"לי בחאן־יונס כולל שבע חטיבות שלמות, כולן תחת אוגדה אחת (98). אופי הלוחמה שונה מהתמרון בצפון: ממוקדת יותר, איטית, כירורגית. אף אחד פה כבר לא מדבר במושגים של חיסול מלא של חמאס, אבל כן על מטרות הרבה יותר נקודתיות: לפרק את העיר התחתית המסועפת של חאן־יונס, להגיע למטה הכללי של צבא חמאס, לחסל כמה שיותר מבכיריו – ובראש וראשונה, להגיע לכמה שיותר חטופים מבין ה־133, שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין בעזה.
אנחנו מגיעים לבמ"ק של דובדבן. הבמ"ק - בסיס לוגיסטי מבצעי קדמי - הוא הלב של פעילות דובדבן כאן. ד' ואנשיו התמקמו פה לפני כמה שבועות. זה בניין בן כמה קומות, מפואר יחסית לסטנדרט של חאן־יונס – פה זה לא רימאל – ועם חצר שבה חונים דחפורי הדי־9 שבשימוש היחידה. על כף של אחד מהם, איש חימוש או לוחם צמ"ה דאג להעביר מסר לעמיתו, וריסס את הגרפיטי "טסמה, אתה שם עלי זין". גרפיטי אחר, על קיר במבנה, מכריז כי "פה תוקם המספרה של דניאל האגדי, להזמנות 052----". על לוחות האבן הירושלמית שמעטרים את הבניין יש גם כתובות מסודרות יותר בערבית, באדום ובשחור, שצה"ל ריסס, ולצידן מגן דוד, "נפש תמורת נפש" נכתב שם, וגם עוד פסוקים מהקוראן משולבים במסרים כפולים, בקרבות התודעה שהאוגדה מנהלת פה מול האוכלוסייה. בהפסקת האש שבמהלכה התקיימה עסקת השבויים, דרשו קצינים מאוגדה אחרת מהלוחמים לנקות את כתובות הגרפיטי הרבות, לצבוע אותן, כי זה "ונדליזם לא ערכי". אחרי שחשפנו זאת בטוויטר, נוצרה סערה זוטא, מחאה על מה בצה"ל מתעסקים, והקצינים ויתרו. כאן בחאן־יונס, כאמור, הגרפיטי התמסד, ומופיע בכל פינה שלא נחרבה.
רס"ן י', מפקד אחת הפלגות בדובדבן, לוקח אותנו לבית שמשקיף על מבנה בית מפקד היחידה. המדרגות בקומות הראשונות מלאות בשברי זכוכית ומראות. "זה מכוון", הוא מסביר, "כדי לעשות רעש שנשמע אם מחבל יעלה פה בלילה, וזה כבר קרה לפני שבועיים במבנה סמוך".
בקומה השלישית אנחנו נעצרים. בחדר ריק שמשקיף דרומה, לכיוון רפיח, יושב רס"ל מ', צלף של היחידה. הוא ממוקם על במה גבוהה, מרובעת, כדי שזווית הירי שלו תהיה רחבה, מול הבניינים שמולו. נשק "הרקטן" החדיש מוצב היטב על דורגלים מתוחים, ומתחת לכיסא צלחת עם פתיתים ברוטב אדמדם לארוחת הצהריים. וילון עם חורים זעירים מסתיר לצד העזתי את מ' והרובה הגדול שלו. "אתמול חגגתי שנה של זוגיות עם ליקה, אני בחאן־יונס והיא בבית", מ' מנצל את ההזדמנות למסור ד"ש לאהובתו. "אני מאחל לה ולי הרבה מזל טוב, ולכולם שנה אזרחית טובה ושתבוא עלינו לטובה".
לידו, מימין, מישהו הדביק על הקיר כתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", על החטופים והנרצחים בניר עוז. מעליה שירבט אחד מקציני היחידה: "מי ששאל את עצמו למה – זו הסיבה!!! למענם ובשבילם".
"כמה־כמה?" אנחנו שואלים את סא"ל ד' לפני סקירה שייתן לנו בחדר המרכזי של "ביתו" החדש, "200־אפס", הוא משיב בחיוך, רמז למספר היחידה בצה"ל, וכנראה גם לכמות המחבלים שהוא מקווה לפחות לחסל בסופו של דבר, כאן בחאן־יונס.
ד' נולד לפני 36 שנים, התגייס לצה"ל בשלהי האינתיפאדה השנייה כבוגר ישיבה מוכרת בשומרון, דילג בין תפקידי פיקוד ולוחמה ביחידת הקומנדו מגלן לגדודי חטיבת הצנחנים. ממדיו הקטנים וחזותו הצנומה יכולים להטעות: עם השנים קיבל שם של קצין אמיץ בצורה יוצאת דופן. ד' הפך לאחד מנסיכי הציונות הדתית, ומקור גאווה לרבים בחוגי ההתנחלויות, שמקווים שיקודם הלאה. "כעסתי עליך בכתבה הקודמת שעשית איתי בתחילת המלחמה, כי התמקדת יותר בסיפור שלי בכפר עזה ופחות באלה של הלוחמים שלי. הם הגיבורים, גם חיילי המפקדה שלנו קיבלו ממני סיכה מיוחדת בטקס שעשינו בכפר עזה", הוא נוזף בי בכניסה לחדר הישיבות בבית בחאן־יונס, שהפך כעת למעוזו שלו. זה בית מידות מרשים, עם ג'קוזי (שכעת משמש כמשתנה לחיילים) ועיטורי שיש שמפארים את התקרה מעל לשולחן העץ הכבד שסביבו אנו יושבים.
אחרי צוק איתן, סא"ל ד' יצא ללימודים אקדמיים, בעיקר כדי להחלים במקביל מהפציעה הקשה שספג כמפקד פלוגה, זו שבה איבד את עינו, ומאז הוא לא רואה בה. זו העין החזקה שלו, דרכה הוא מכוון את כוונת רובה ה־M4 עתיר השפצורים וסַמָּני הלייזר שלו. זה דרש תרגולים, להתחיל לכוון ביד הנגדית, הוא מספר, אבל ד' קיבל סיוע גם מאחת מהתעשיות הביטחוניות, שפיתחה עבורו במיוחד מתאם לכוונת שמאפשר לו לירות תוך כדי שימוש בעינו השנייה. "ותאמין לי שאני פוגע לא פחות טוב והורג מחבלים גם עם עין אחת, כולל פה בעזה", הוא מדגיש.
לפתע אנחנו שומעים פיצוץ עמום. הרצפה רועדת, והחלונות, שמכוסים בווילונות מושחרים, רוטטים. אחד מאנשי התקשורת הפעיל בטעות רימון הלם שמולכד לצורך זיהוי מחבל, אם איכשהו יצליח להיכנס למעוז של דובדבן. ד' לא מאוד מתרגש. "אנחנו מומחים בהִשתַנות, בפיתוח טכניקות שהמצאנו כאן גם לאיתור פירים נסתרים", הוא ממשיך. "לפני חודשיים בערך נשלחנו בכלל למבצע במחנה פליטים ג'נין, שמכיר אותנו היטב משנתיים של לחימה רציפה ביו"ש, שהיחידה הובילה. תוך 24 שעות מצאנו את עצמנו מועברים למחנה פליטים שאטי בעזה, בנוהל קרב מזורז ובגמישות, שבה היחידה מצטיינת".
ד' מוציא אותנו לסיבוב רגלי בשכונה הקטנה שכבש, אבל מסרב להגיד לנו את שמה. הכול כאן חשאי, העבודה בשיאה, בעיקר במקומות שלא נראים לעין. "תקרא לזה רחוב דובדבן פינת מגלן", הוא מציע, כאשר אנחנו יורדים לשיחה קלה על הברכיים, להימנע מחשיפת יתר לחוליית חמאס שאולי עוד מסתובבת כאן. "האוזן שלנו מיומנת כבר להבחין בין הירי שאתה שומע עכשיו 80 מטרים מאיתנו, של צוות שלנו שמטהר מבנים חשודים, לבין ירי של אויב", מסביר לי קצין האג"ם של היחידה, רס"ן ח'.
מה ההבדל?
"רעש כדורים של קלצ'ניקוב הוא חד יותר, עם שריקה בסיום, ואז אתה יודע שיש בעיות במרחב".
בחודש אוגוסט האחרון החליטו רס"ן ח' ומפקדו סא"ל ד', לשנות משהו בדפוסי היחידה, שבדיעבד התברר כנבואי כמעט. סא"ל ד': "אנחנו בלחימה כבר שנתיים במחנות הפליטים בשומרון, כמעט ללא הפסקה. אז חודשיים לפני המלחמה קיבלנו הפוגה לאימון בצאלים. אמרתי: בואו נכניס גם טנקים לתרגולות איתנו בלש"ביית 'שיקגו' בצאלים (לש"בייה הוא כינוי למתקן אימון ללוחמה בשטח בנוי – י"ז), שמדמה התקדמות ברחוב הרוס בעזה. זה נדיר מאוד ליחידה מובחרת להתאמן עם שריון, אבל עשינו את זה מבלי לדעת שנשתמש ביכולת הזו ונשכלל אותה בתוך עזה בחלוף שלושה חודשים".
אנחנו ממשיכים להשקיף אל מה שפעם היה רחוב הומה, ועכשיו עומד בחורבנו. יש לומר: לא כל מבנה צה"ל הורסים פה, גם אם נמצאו בו אמצעי לחימה או מחבלים. "יש מושג מקצועי שקוראים לו ארגון מרחב לחימה", מסביר לי אחד הקצינים. "יש כאן מבנים שאנחנו צריכים שיישארו, כי הם חוסמים לאויב קווי ירי, ומעניקים לנו מסתור או הגנה. לא חכם לשטח הכל בלי שכל".
מה לגבי היתקלויות?
"פעילי חמאס מאוד פחדנים פה, כמעט ולא יוצאים. בג'נין הרגנו 16 מחבלים בלילה אחד, זו כמות שאם נמצא פה בשבועיים נגיד תודה, רק שייצאו אלינו להילחם. אתה רואה את הקומפלקס הגדול הזה, של מסגד, בית ספר, גן ילדים, ובית חולים דיר אל־סלאם? על כולו פשטנו בשבוע האחרון במשך 24 שעות של לחימה. כולו הפך למתחם טרור מלא של חמאס. רק בתוכו מצאנו 300 פצצות מרגמה ועוד מאות אמצעי לחימה".
כששואלים אותם על ליל הכניסה לחאן־יונס, עיניהם של אנשי הקומנדו מתחילות לנצוץ. "כמו בסרטים", הם אומרים: עשרות טנקים של חטיבה 7 דהרו דרומה בכל העוצמה הרועשת שלהם על ציר טאנצ'ר, היישר ללב העיר, כדי שאיש לא יפספס. במקביל צעדו ברגל בחשאיות, לאורך תשעה קילומטרים, מאות לוחמי מגלן, דובדבן ואגוז, בנתיב מקביל ונסתר. את ההתנגשות של חמאס עם הטנקים דאגו פקודיו של סא"ל ד' לנצל כדי לאגף מאחור את המחבלים, רבים מהם נפרדו מהעולם בטרם בכלל הצליחו להבין מאיפה יורים עליהם. "עוד ידובר רבות על אותו לילה", אומר ד'. "בינתיים אני יוכל להגיד שאני גאה מאוד שהלוחמים שלי עשו את זה עם כל ציוד הלחימה על הגב שלהם, כמו חי"רניקים שצועדים ללב שטח האויב ומחסלים אותו בהפתעה שלא ציפה לה – ועוד הגענו לשם שעה וחצי לפני שעת השי"ן שנקבעה לנו בתוכניות. תוך שלוש שעות נעצנו במרכז העצבים של חמאס לא פחות מ־450 מלוחמי דובדבן. הם הרגישו טוב את החוטר שהכנסנו, יחד עם המון חיל אוויר וטנקים, למעוזים שלהם".
אבל מאז כאמור, מרבית העבודה שלהם כאן היא הרבה יותר סיזיפית, בעיקר כי מאות אלפי עזתים לא התפנו מחאן־יונס, ובמרחק של קילומטרים אחדים מלוחמי דובדבן שגרת חייהם של הפלסטינים נמשכת. פשוט אין כבר לאן לפנות את העקורים. המצב הזה, מכניס לא אחת את הלוחמים לדילמה מבצעית: מצד אחד, הם לא יירו על מי שמרים ידיים או נושא דגל לבן, בוודאי שלא אחרי הירי הטרגי שגרם להרג שלושת החטופים. מצד שני, חמאס משתמש בחאן־יונס בנשים כתצפיתניות על הכוחות, וגם ב"אזרחים" שחולפים ליד הלוחמים באופנוע שעליו יש ילד בן חמש רק כדי לדקור בפלאפון שלהם לרגע אחד את המיקום בג'י־פי־אס, ולברוח. נקודת הציון שיחלצו אותם תצפיתנים תשמש בתוך זמן קצר את חוליות הפצמ"רים של חמאס, והירי בכלל יבוצע ממקומות כמו ערי האוהלים של מיליון העקורים במואסי, ממערב לחאן־יונס. "כך נפלו פה בשבוע האחרון פצמ"רים, 70 מטר מאיפה שאתה עומד", מסביר לי רס"ן י'. "אבל יש לנו יכולות לזהות שיגורים כאלה, ובמקרה הזה גם סגרנו מעגל תוך דקות ותקפנו את אותה חוליית פצמ"רים".
אבל מה אתה יכול לעשות עם התצפיתנים?
"מול התצפיתנים של חמאס אנו מפעילים נוהל מעצר חשוד מזורז, כי הם לא חמושים ולא מהווים סיכון מיידי עלינו. עדיף שנעצור אותם או נירה להם ברגל או בתחת אם ינסו לברוח. המודיעין שיוצא מהחקירות הזריזות שאנו עושים להם עם יחידה 504 עוזר לנו למפות את העיר התת־קרקעית של חאן־יונס, מקרב אותנו לבכירים, מסמן לנו פירי לחימה, מיקומי אמל"ח. המון מודיעין מבצעי יצרנו בעצמנו מהשבויים האלה. חלק מאותם מחבלים מסתתרים כאזרחים בתוך משפחות. היו בתים שסרקנו וראינו 20־30 נפש מסתתרים ולא ירינו עליהם, אך די מהר זיהינו את הגברים שבהם כפעילי חמאס שמיד הוצאו לחקירה. הם משתמשים בערכים שלנו".
לוחמי דובדבן משוועים, כמובן, להיתקלויות ולאקשן, אבל זה ממש לא אומר שכל זיהוי של חוליית מחבלי חמאס יסתיים בלוחמת פנים אל פנים. כשאפשר, בוחרים גם הם להניח לטכנולוגיה העדיפה של צה"ל לנצח. יש להם ג'יפים עם יכולות אלקטרוניות מתקדמות, ואמצעי לוחמה וגילוי אלקטרוניים אחרים פרוסים על גגות מבנים שבהם אוגדה 98 שולטת. לוחמי דובדבן כבר חיסלו עשרות מחבלים בחאן־יונס עם רחפני המעוז המתאבדים שלהם, ואיפה שאפשר להטיל פצמ"ר מדויק מסוג "עוקץ פלדה" או לשגר טיל יבשתי ובטח צליפה מרחוק – הם יעשו זאת. "האויב במקום פה, לא זז", מסביר לנו סגן מפקד אוגדה 98, אלוף משנה אבירן לרר. "אנחנו תוקפים אותו ונעים אליו, כדי להשמיד אותו".
אבל גם לד' ולכל חבריו, הקצינים בדרגי הביניים ומעלה, ברור שמתישהו, התקופה בעזה תסתיים, או תשנה פאזה. ואז גם תרעיד את צמרת הצבא טלטלת 7 באוקטובר. אף אחד לא מתעסק בזה עכשיו, כולם, כאמור מרוכזים בלחימה, ולכולם גם ברור שתקופת התחקירים הצבאיים שתגיע אחר כך תהיה לא נעימה, מלאה האשמות ולכלוכים. בשוליים, זה כבר מתחיל לקרות. תחקיר הניו יורק טיימס" כבר נטען כי חברו של סא"ל ד', תת־אלוף ברק חירם, מפקד אוגדה 99, הורה על ירי פגז טנק שהרג 14 אזרחים בחדר האוכל של קיבוץ בארי, שבו התבצרו מחבלי נוח'בה עם חטופים. "אני מאוד מעריך ואוהב את ברק, הוא גדל ופיקד בגולני, אני בצנחנים", אומר סא"ל ד', שבעצמו קיבל החלטות קשות מאוד ובתנאי לחץ בלתי אנושיים, כולל הפעלת דחפורי די־9 לגילוח הממ"דים שבהם התבצרו מחבלים בכפר עזה. "לי ולברק יש גם משהו משותף: הוא איבד עין בקרב קשה במלחמת לבנון השנייה, אני איבדתי עין בפציעה אנושה בקרב בצוק איתן, לא רחוק מפה. אבל מאז 7 באוקטובר לא חיכיתי לתחקירים שיגיעו. התחלנו ביחידה לתחקר, לאסוף את העובדות, שהתרחשו בשטח, את לוחות הזמנים המדויקים, מרשומון שניהלתי בין לבין. הבאתי אנשי מילואים שלנו כדי שיראו מה יכולנו לעשות טוב יותר, למרות שהלוחמים שלי נלחמו כמו אריות בתוך קיבוץ, אחרי חודשים ארוכים שהם בכלל היו בהובלת הלחימה במחנות הפליטים בשומרון. חלפו כבר שלושה חודשים, בינתיים עוד אירועים מורכבים הצטרפו בלחימה בעזה. אז כדי שלא נשכח, פיזית, את אירועי 7 באוקטובר והימים שאחרי, חשוב כבר לתחקר. זה חשוב מאוד גם למשפחות השכולות, שנדע לספר להם מה קרה שם".
ואכן, סא"ל ד' יודע שהמשקולת הזו יושבת עליו, למרות מאות רגעי גבורה ותושייה שהפגין עם פקודיו. באחד הלילות האחרונים, כאשר קיבל סיכום קצר של קרבות 7 באוקטובר מהתחקיר ביחידה, הוא עלה לגג המבנה שבו אנו נמצאים כעת, לחפש קליטה במכשיר הסלולר ה"טיפש" שקיבל מצה"ל, כזה שלחמאס קשה לעקוב אחריו. "התקשרתי למשפחות של החיילים שלי שאיבדתי באותה שבת, וסיפרתי להם שאנחנו מבינים כעת יותר טוב כיצד הבן שלהם נפל".
מפקד פלגה אחר, רס"ן ג', שהחליף בחודשיים האחרונים את חברו שנפל בתחילת המלחמה, מבקש ממני לנצל את הרגע כדי להעביר מסר לעם שנקרע מחדש: "מפה בחאן־יונס אני אומר לכולם: זה זמן האחדות, זמנם של הלוחמים, של המשפחות בבית, של אנשי הסדיר והקבע והמילואים. אנו נהיה פה כמה זמן שנצטרך עד שנשלים את המשימה. יש פה מגוון ואחדות שחשוב שיהיו בכל מקום".
עם דמדומים אנחנו חוזרים לבמ"ק של דובדבן, ולריח תבשיל ביתי שמצליח לגבור אפילו על צחנת חאן־יונס הרגילה. שני לוחמי דובדבן צעירים הם הבשלנים. בתפריט לארוחת הערב: סיר גדול ומהביל עם אורז בסמטי על בצל מטוגן, לצד קוביות קטנטנות של נקניקיות, שפורס במקצוענות הלוחם השני. עוד רגע הם הן יתובלו ברוטב מאולתר. הלוחמים פה אוכלים טוב, כבר לא רק מקופסאות שימורים במנות הקרב.
סא"ל ד' מזמין אותנו להישאר לארוחה, ומוריד במקביל ליד המטבח פקודה לכמה צוותים לקראת פשיטה לילית נוספת. "אחת לכמה ימים אנחנו מקבלים 'ערכת חוצה גבול', וזה מרגש פה את כולם ומחוסל די מהר – ממתקים, סיגריות, מגבונים", אומר סא"ל ד'. "אני מאשר אישית כל מזון שנכנס, כי אני לא רוצה שיחטפו לי פה קלקול קיבה (כמו שקרה ממאכלי תרומות שקיבלו לוחמים בתחילת התמרון – י"ז). לא יאכלו לי פה סושי".
רגע לפני היציאה לארץ אני מעיף מבט בקיר החשוך שבין חדר התדריכים, ששימש עד לפני שלושה חודשים כסלון של משפחה עזתית, לחדר הג'קוזי. DAYS IN GAZA, ריסס בגדול אחד מלוחמי דובדבן את טבלת הייאוש, ומתח קו על סימונו של היום ה־20 בחאן־יונס.
