738 עמודים אוחז פסק הדין שמבטל את תיקון סעיף הסבירות ב"חוק יסוד: השפיטה". 738 עמודים עמוסים בציטוטים, קטעי פסיקות שונות והפניות למאמרים. אני קורא פסקי דין לפרנסתי זה 31 שנים ואיני נחשב לאיטי, ובכל זאת לא הצלחתי עד עתה, יממה לאחר פרסומו, אלא לקרוא קריאה ראשונית אחת בלבד. אני מתקנא בכל הפרשנים הרבים שהספיקו בשעות ספורות להעמיק בפסק הדין, לזקק מתוכו תובנות ולקבוע לגביו מסמרות.
אפשר שאיטיותי נבעה מכך שבכל פעם שהגיעו חדשות מעזה נדרכתי ועצרתי מלקרוא. יש כאלה בקהילייה המשפטית הישראלית שרואים בכך חוסר מקצוענות וסבורים שעלינו להתעלם ממה שקורה בחזית ולהמשיך בשגרת המשפט שקדמה ל-7 באוקטובר. איני נמנה עליהם. כך או כך, כל שניתן לעשות לאחר קריאה יחידה, הוא לתת בפסק הדין סימנים שיבהירו מדוע בלי קשר להסכמה עם תוצאתו הסופית, ברור שהוא הוצא מתנור בית המשפט העליון מוקדם מדי, כשהוא לא אפוי.
1 צפייה בגלריה
(צילום: שלו שלום, עמית שאבי, עמית שעל, אוהד צויגנברג, תומר יעקבסון, אתר בתי המשפט, הרשות השופטת)
הסימן הראשון הוא ההנמקה השיפוטית - אבן הראשה של השפיטה. נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, אהב לומר ש"אני כותב באריכות כשאין לי זמן לכתוב פסק דין קצר". האידיאל הוא שפסק דין יהיה קצר ככל האפשר ויתמקד בעיקר. בפסק שלפנינו השופטים כותבים נימוקים שונים ומשונים שכמו נאספו מן הגורן ומן היקב של עולם המשפט. העובדה שאנו נדרשים למחשבון סטטיסטי כדי להבין מה השורה התחתונה של הפסיקה, מלמדת עד כמה הכתיבה לא טובה.
אסופת הנימוקים הלא מסודרים מזכירה את פסק הדין של העליון בפרשת הביציות המופרות של נחמני. שם נאלצו 11 שופטי העליון להתמודד עם קושיה מוסרית קשה, שנבעה מהתנגדות האב שהאם תשתמש בביציות אף שזה היה סיכויה היחידי להיות אם. גם פה, כל שופט אסף נימוקים משדה אחר, כתב החלטה מפורטת ולא הסתפק בדברי הסכמה או מחלוקת קצרים לחבריו.
בפסק הדין נכתב בהגינות ש"יש הכרעות שיפוטיות שאין לנו בהן כלים מנחים, אלא רק אותו פנס קטן שאיתו נלך באפלה, רק מה שאנו חשים בתוך ליבנו". זו התחושה שעולה מקריאת החלטות 15 השופטים. לב כל אחד מהם הוליך אותם למסקנה שאליה הגיעו, ואז הם מצאו דרכים לנמקה. במקום שהטיעונים יובילו להכרעה, ההכרעה הובילה לאיסוף הטיעונים. אלא שיש הבדל קריטי: בפרשת נחמני עסקו בזכות אדם שהיו חייבים להכריע בה משום השעון הביולוגי המתקתק, בניגוד לפסק הנוכחי שבו העליון לא נתן סעד לאדם ספציפי, אלא במובן מסוים לעצמו.
הסימן השני הוא היעדר יושרה שיפוטית. לפני תפיסת העולם הפוליטית והאידיאולוגיה השיפוטית שמנחות כל שופט, הוא נדרש לשמור על הרמוניה בפסיקותיו. שופט לא יכול לקבוע פעם שהשחור שחור ופעם שהשחור לבן, בלי להסביר את ההבדל. כאן זה קורה יותר מדי פעמים. למשל בשאלה אם ניתן לפרש את חוק היסוד פרשנות מצמצמת שתאפשר להימנע מביטולו (שזה נשק יום הדין). שופטים שתמיד (חלקם רק לאחרונה בעניין טבריה) התעלמו מכוונת המחוקק הסובייקטיבית ופרשו את החוק בצורה "אובייקטיבית", קבעו לפתע שלא ניתן לעשות זאת, משום התכלית הסובייקטיבית של מחוקקיו.
בזהירות אעיר שהדבר דומה לפסיקת שופט בית המשפט העליון האמריקני, אנטונין סקאליה, בפרשת ספירת הקולות בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2000. אף שתמיד קבע שאסור להתערב בענייני המדינות, הוא החליט להתערב בהחלטת פלורידה, ובדרך זו העניק את הנשיאות למקורבו ג'ורג' וו בוש, על פני אל גור הדמוקרט. למה? כי הוא יכול היה. אלא שכידוע "כי הוא יכול" אינו לעשות משפט.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'הסימן השלישי הוא בעיות בלוגיקה הפנימית של הפסק. ניכר שתפירת פסקי הדין של השופטים זה לזה נעשתה בצורה פזיזה. גסות התפרים מתגלה כבר בעמוד הראשון של הסיכום שהפיץ העליון. שורה אחת סותרת את משנתה: היו אלה שופטי העליון שקבעו שפסילת חוקים, ובמיוחד חוקי יסוד, תיעשה רק בלית ברירה כשכלו כל הקיצין. נניח שכל שופטי ההרכב דוגלים בגישה זו (הם לא), הרי ברור שלא ניתן לטעון שהמצב הוא כזה כששבעה (!) שופטים קובעים שזה לא כך.
אבהיר: אין בעיה לקבל הכרעה על חודו של קול, זה לגיטימי, אך יש קושי לקבל הכרעה שמבוססת על מצב חירום של סף דיקטטורה, כשכל כך הרבה שופטים סבורים שאנחנו רחוקים מסף זה. זה תרתי דסתריי. במקרים כאלה נהוג שנערכות ישיבות שופטים לגשר בין העמדות ולהתיך בצורה מושכלת יותר את הכרעותיהם לפסק דין קוהרנטי. כאן זה לא נעשה, על אף שהיו, למצער, עוד שבועיים.
אסופת הסימנים מדאיגה כי היא מזכירה פסיקות של בתי משפט חוקתיים בעולם שהיושבים בהם הם נציגי ציבור שאינם בהכרח שופטים מקצועיים. בשיטה שלנו זה לא מקובל. ככה לא פוסקים דין.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 03.01.24
