לפני ארבע שנים, בלילה שבין 2 ל-3 בינואר 2020, חיסל כטב"ם אמריקני את איש המבצעים הבכיר של איראן קאסם סולימאני. לדברי ראש אמ"ן לשעבר, אלוף תמיר הימן, ישראל הייתה שותפה בפעולה. יום קודם לכן, כחלק מהמאמצים של סולימאני להדק עוד יותר את הברית בין חברות "ציר ההתנגדות", הוא ביקר אצל עמיתו חסן נסראללה בביירות. מי שהתנקש בו בבגדד למחרת יכול היה לעשות זאת בביירות או בדמשק בקלות רבה, אבל לא פעל שם מחשש שיהיו לידו אנשי חיזבאללה, שהריגתם עלולה לגרור גם את הארגון הזה לסדרה של תגובות ואולי למלחמה כוללת עם ישראל, אם נסראללה יחשוב כי היא עמדה מאחורי ההתנקשות.
מחליפו של סולימאני, הגנרל איסמעיל קאאני, רמז כלפי מי תכוון הנקמה האיראנית. הוא נפגש בלוויית סולימאני עם בכירי חמאס ובהם סאלח אל-עארורי והבטיח להגביר את שיתוף הפעולה, כולל את האספקה של אמל"ח מתקדם לעזה, לצד אמצעי הצפנת תקשורת ועוד ציוד מודיעיני. קאאני כנראה עמד בהבטחתו, ואת תוצאותיה ספגה ישראל ב-7 באוקטובר. בקישור בין חמאס לחיזבאללה, בתיאום וקבלת הסיוע מאיראן, בחלק גדול מהיסודות והפיגומים שהפכו את חמאס לארגון שהצליח לגרום לישראל הרבה יותר נזק מכל ארגון טרור אחר, וכן בליבוי הטרור בגדה המערבית, היה לאל-עארורי, שחוסל אתמול (שלישי) ביחד עם שניים מפקודיו בתקיפת מטוסים בביירות, חלק מרכזי ביותר.
אל-עארורי שימש כסגנו של איסמעיל הנייה, אבל התפקיד המרכזי שלו היה המפקד הצבאי של כוחות חמאס בגדה. "בזכות" הסכנה הגדולה שהוא מהווה לדעת המודיעין הישראלי, בחבילת קלפים שהודפסה עבור אנשי מודיעין ובה מסודרים בכירי חמאס המבוקשים על ידי ישראל, הודפס פרצופו של אל-עארורי על קלף הג'וקר, יחד עם מוחמד דף.
לא בטוח שבחמאס ראו את הקלפים האלה, אבל בטוח שההתנקשות הפתיעה אותם. לפני ואחרי הפגיעה בסולימאני נקטה ישראל מדיניות מרוסנת בנוגע לפעולות בלבנון. במזרח התיכון כולו, לא רק בעניין סולימאני, עשתה ישראל מאמצים גדולים מאוד שלא לפגוע באנשי החיזבאללה. התקיפה, שעל פי "הניו-יורק טיימס" אמרו גורמים אמריקנים שקיבלו עדכון מישראל כי היא ביצעה אותה, מוכיחה שהמלחמה שחמאס התחיל מתרחשת בכמה חזיתות בו זמנית, ובזכות התיאום שסולימאני יצר וקאאני המשיך, לא ניתן לפעמים להוציא פעולה שתנסה לפגוע בחמאס מבלי ליצור סכנה חמורה להתלקחות מלחמה כוללת עם החיזבאללה.
אם הדיווחים על אחריות של ישראל נכונים, התקיפה מראה יוזמה, נכונות לקחת סיכונים ורצון לקחת מחדש את ההובלה במלחמה שישראל עשתה בה הכל חוץ מלהוביל. היא גם מוכיחה את מה שכתבנו כאן כמה פעמים - באופן כמעט אבסורדי, לישראל יש מידע הרבה יותר טוב על מה שקורה בטהרן ובביירות מאשר על מה שקורה בעזה.
בישראל לא מאשרים ולא מכחישים מעורבות (זולת הכחשה אחת של מארק רגב, דובר ראש הממשלה לתקשורת הזרה, לשאלה אם מתקפת כטב"מים ישראלית חיסלה את אל-עארורי. הכחשה שלא ברור ממנה לאיזה חלק מהמשפט היא מתייחסת). בכל מקרה, ברור שחמאס ושאר חברות הציר בטוחות שהאחראית היא ישראל ולכן הנקמה, אם תבוא, תבוא נגדה. החיסול יכול להביא לתגובה שתביא לתגובת נגד ישראלית, ואלו עלולות להביא להסלמה משמעותית ולפתיחת חזית נוספת. אבל הוא יכול גם לשמש דגל אזהרה והתרעה לחברות הציר מפני פתיחה של חזית כזו.
מאז ההתנקשות בסולימאני חזר נסראללה והדגיש כי מבחינתו התנקשות בתוך ביירות תהיה חציית הקווים. כשנתניהו איים על אל-עארורי, חזר מזכ"ל חיזבאללה והדגיש כי מדובר בחציית גבול חמורה ביותר אם תתרחש. הזהירות המופלגת שבה פעלה ישראל כלפי פעולות בביירות וחיסול אנשי חיזבאללה בכלל, יצרה מן הסתם אצל רבים בארגון ואצל האורחים שלהם מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי שהעתיקו את המפקדות שלהם מדמשק למקום בו היו בטוחים שלא יפעלו נגדם - תחושה ששם הם חסינים.
מנהיגי חמאס שנמצאים במקומות אחרים בעולם, בדוחא או באיסטנבול, מתנהלים, לפחות עד אתמול, כאילו שום דבר לא עלול לאיים עליהם, בלי מאבטחים או עם מאבטחים מועטים, בפומביות וללא נוהלי שבירת שגרה. ככל הנראה, בחמאס חשבו כי לפחות כל עוד מתנהל משא ומתן על החזרת החטופים וקטאר נחשבת לציר מרכזי בו, ישראל לא תעז להרוג מי מהם. הם צדקו - בהם לא פגעו, אבל את רוב סניף ביירות מישהו החריב אתמול.
תיעוד מאזור החיסול של אל-עארורי בביירות
עם אל-עארורי נהרגו שניים מפקודיו - סמיר פנדי, ראש היחידה הטכנולוגית של חמאס בלבנון שהיה אחראי על שיגורים רבים לעבר ישראל מלבנון, ועזאם אקרע, פעיל בכיר שאחראי לפי המודיעין הישראלי להרבה פיגועים בתוך ישראל. מי שתכנן את הפעולה רצה לוודא שמדובר על חיסול שכולו בין ישראל ובין חמאס, ועכשיו נסראללה צריך להחליט אם הוא שומר על הקווים האדומים שהוא קבע בפומבי, או משאיר את האירוע בעיקר בתחום היחסים שלא לו. הוא ניצב בפני צומת דרכים - האם להגיב בפראות ולהסתכן בתגובה ישראלית, או להגיב תוך שמירה על אותו הרף שניסה לשמר מאז 7 באוקטובר.
ההערכה של רוב הגורמים בישראל ובארה"ב היא שנסראללה לא יהיה מוכן לגרור את לבנון כולה לחורבן כדי להזדהות או להגן על חמאס שיצא להתקפה נגד ישראל מבלי ליידע אותו. יש מי שמקווה כי הפעולה בביירות תביא תועלת נוספת ותגביר את המוטיבציה של מדינות כמו ארה"ב או צרפת, לצד זו של ממשלת לבנון, לעשות הכול כדי לייצר הסדר מדיני בין ישראל וחיזבאללה, כזה שיביא לנסיגה של חיזבאללה מגדר הגבול ויאפשר חזרה של התושבים לצפון. עד עתה, מאמציו של המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין לא הביאו לפריצת דרך, אבל כעת, כשרואים את להבות האש בלב ביירות, ניתן לקבל המחשה שישראל תעשה ללבנון מה שהיא עשתה לעזה במקרה של מלחמה.
אפשר להתווכח אם נטילת אחריות על פעולה כמו ההתנקשות היא אינטרס ישראלי או לא. לטעמי, ניתן בהחלט לחשוב שלפעמים נכון שאם רוצים לירות אז יורים, אבל לפעמים צריך גם לירות וגם לדבר כדי להעצים את האפקט. חברי הקואליציה לא חדלו להתבטא בתקשורת וברשתות גם לנוכח בקשות מגורמים שונים, מה שמוכיח שבניגוד להבטחות של בכירי הקואליציה כי הם עוסקים אך ורק במלחמה, אין להם בעיה לבעוט בכל נורמה או הוראה, ולעשות מהכול פוליטיקה.
פורסם לראשונה: 00:38, 03.01.24
