מלחמת חרבות ברזל רחוקה מסיום. המערכה ברצועת עזה עדיין בשלב העָצִים שלה, וזה יימשך כך עוד לפחות שבועיים־שלושה. הלחימה משני צידי גבול לבנון מסלימה לאיטה, ובישראל ממתינים במתח לראות איך יגיבו חמאס וחיזבאללה – שניהם ביחד או כל אחד לחוד – על חיסול הארכי־מחבל סאלח אל־עארורי ושניים מעוזריו בביירות. ההערכה בישראל כרגע היא שהחיסול לא יביא להסלמה משמעותית בזירה הלבנונית וגם לא בעזה. הוא ישפיע על מאבקי הכוחות בהנהגת חמאס ויאט את המשא ומתן על שחרור החטופים. אבל המו"מ הזה, סבורים בישראל, יתחדש בעוד זמן לא רב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במצב הדברים הזה, "היום שאחרי" נראה רחוק עד כדי לא רלוונטי. אבל האמת היא שכל הצדדים המעורבים בזירות המלחמה השונות כבר עסוקים באופן אינטנסיבי במה שיקרה בתום המלחמה. האמריקנים, שמובילים את העיסוק הזה, דוחקים בשחקנים האזוריים והבינלאומיים לגבש עמדות ולהתייחס לדרישותיה של וושינגטון לגבי היום שאחרי. זה נכון בעיקר לישראל, אבל גם למצרים, ירדן, איחוד האמירויות, ערב־הסעודית וקטאר וכן האו"ם ומדינות אירופה, ובראשן בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה.
את סקירת הכוחות הפועלים לעיצוב היום שאחרי המלחמה ואת דרישותיהם ראוי להתחיל אפוא במתווה האסטרטגי השאפתני שארה"ב מתאמצת לקדם תוך כדי הפעלת כל מנופי ההשפעה שעומדים לרשותה.
היום כבר ברור שהממשל האמריקני רוצה להפוך את המלחמה לנקודת מפנה בהיסטוריה של המזרח התיכון ובה בשעה לנצל אותה לקידום בחירתו של ביידן לתקופת כהונה נוספת בבחירות שיערכו בנובמבר 2024.
עוד כתבות +ynet:
האמריקנים, כדרכם של מתכננים טובים, מתחילים מהסוף. הנשיא ביידן, שר החוץ שלו אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן אומרים שהמלחמה הזאת חייבת להיות המנוף שיקדם פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני על פי עקרון שתי המדינות לשני עמים. זה היעד האסטרטגי שלהם. לפי כל הסימנים, בכירי ממשל ביידן אינם משלים את עצמם שכבר במהלך השנה הנוכחית יושג הסדר מלא. אבל הם בהחלט מעוניינים להניע את התהליך בהקדם על בסיס מפת הדרכים שוושינגטון מסמנת לישראל ולפלסטינים בגדה ובעזה.
ממשלת ישראל טרם אמרה "לא" מפורש למתווה שתי המדינות לשני עמים, אבל נתניהו והשרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לא מותירים שום מקום לספק. לא רק שאינם מסכימים להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, אלא שיש להם תוכניות הפוכות. סמוטריץ' ואנשי מפלגתו של בן גביר אומרים במפורש שהם רוצים לחדש את ההתיישבות הישראלית בעזה ולגרום לרוב הפלסטינים תושבי הרצועה להגר למדינות שיהיו מוכנות לקלוט אותם. נתניהו, לדברי מקורביו, אינו תומך בחזון הסמוטריצ'י, אבל חושש לפרק את הקואליציה שמעניקה לו חסינות מסוימת לא רק ביחס למשפטו, אלא גם בנוגע לאחריותו למעשים ולמחדלים שהביאו לאסון 7 באוקטובר.
6 צפייה בגלריה
קבינט המלחמה. עדיין לא קיימו דיון מעמיק בתוכניות ליום שאחרי
(צילום: עמוס בן גרשום /לע"מ)
כדי למנוע התנגשות חזיתית עם שותפיו לקואליציה מנע נתניהו במשך חודשים את קיומו של דיון מעמיק בתוכניות ליום שאחרי, הן בקבינט המורחב והן בקבינט המלחמה המצומצם. אמש אמור היה להתקיים בקבינט הדיון הראשון בנושא. זה מקשה מאוד על צה"ל, שנאלץ לנהל לחימה בכמה חזיתות מבלי לדעת מה מצפה מאחורי קו הסיום. ואומנם, הדרגים הבכירים ביותר בצבא, ובמערכת הביטחון בכלל, השמיעו באוזניו של ראש הממשלה דרישה תקיפה לקבל החלטות בעניין זה. גורם ביטחוני בכיר אמר כי "אם ניכנס לשלב ג' של הלחימה (טיהור השטח בפעולות ממוקדות – רב"י) מבלי לדעת לאן מכוונים בשלב ד' (היום שאחרי), אנחנו ניתקע בשלב ג', וזה יהיה דשדוש שאנחנו לא רוצים בו".
עם זאת, ראש הממשלה אומר בפומבי למה אינו מוכן: הוא שולל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעתיד הנראה לעין, והוא שולל את העברת השלטון האזרחי ברצועה לידי הרשות הפלסטינית משני טעמים: האחד, שהרשות תומכת טרור בחינוך שהיא מעניקה לילדיה ובפנסיות שהיא מעניקה למשפחות המחבלים. והשני, שהיא אינה מצליחה לשלוט במחנות הפליטים ביהודה ושומרון, כמו ג'נין וטול־כרם, וממילא לא תצליח להשתלט על הרצועה ולמנוע את חידוש המערכים הצבאיים והפעילות הצבאית מתוכה נגד ישראל, אם בידי חמאס ואם בידי ארגוני טרור קיצוניים שיקומו על חורבותיו ויהפכו את עזה לסומליה.
אבל מאחורי ההתנגדות הנחרצת לכניסת הרשות הפלסטינית לעזה עומדות הדרישות הפוליטיות של סמוטריץ', של בן גביר ושל נתניהו עצמו, שלא לחזק את הרשות ולהפוך אותה לממשלה דה־פקטו של המדינה הפלסטינית שבדרך – גם אם הרצועה תהיה מפורזת לחלוטין.
בניגוד לנתניהו, במערכת הביטחון ובצה"ל סבורים כי שותפות של הרשות הפלסטינית בשלטון האזרחי ברצועה ביום שאחרי, ולו גם סמלית, תהיה הכרחית. זאת כדי שגורמים מקרב תושבי הרצועה והחמולות המשפיעות בתוכה, שאינם עוינים את ישראל, יסכימו להקים שלטון מקומי אזרחי ולשרת בו. כדי שלא ייחשבו למשתפי פעולה עם ישראל הם יזדקקו ללגיטימציה מצד הרשות הפלסטינית. הרשות, כך נודע, מסכימה להעניק את החסות הזאת ואת הלגיטימציה לשלטון האזרחי, אבל דורשת בתמורה שישראל תפתח עימה במשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ותעביר לרשות את כל הכספים שהקפיאה.
השר בני גנץ ומפלגתו טרם הביעו עמדה ביחס להשלטת הרשות על עזה וגם לא בנוגע לרעיון שתי המדינות, אבל גדעון סער, שהוא מרכיב משמעותי במחנה הממלכתי, שולל זאת באופן מפורש. אפשר להניח שגם גנץ אינו תומך נלהב בשני הרעיונות, אך כדי לא להתנגש עם הממשל האמריקני הוא אינו מביע התנגדות ברורה.
המטה לביטחון לאומי בראשות צחי הנגבי הכין כמה מתווים אלטרנטיביים שהמשותף לכולם הוא שהרשות הפלסטינית לא תיטול את השלטון ברצועה ביום שאחרי חמאס ושארגון הטרור לא יהיה שותף לשלטון ברצועה או בגדה. אלא שנתניהו גם אינו רוצה שישראל תכבוש את הרצועה ותשלוט בה לאורך תקופה ממושכת.
מהו סל הכלים הביטחוניים והמדיניים שעומד לרשותם של ראש הממשלה ושותפיו לקבינט המלחמה?
• פירוז מלא של הרצועה ושליטה ביטחונית ישראלית המבוססת על חופש פעולה מודיעיני וצבאי מלא, כולל כניסות ויציאות של כוחות צה"ל ללא הגבלה לצורך ביצוע משימות ביטחוניות.
• הקמת רצועת אבטחה שתפריד בין היישובים הפלסטיניים לבין גבול ישראל והיישובים הישראליים בעוטף. רוחבה של הרצועה, שתהיה בתוך השטח הפלסטיני, יהיה כקילומטר אחד, ויידרשו סידורי ביטחון כמו מוצבים שיוקמו בתחומה או ישלטו עליה באש מאזור הגבול.
• שלטון אזרחי בינלאומי ברצועה שתשוקם במשך כעשר שנים באמצעות מימון בינלאומי מסיבי. השיקום, כך על פי הערכות, יעלה יותר ממאה מיליארד דולר.
• העיקרון המנחה הוא שרצועת עזה תהיה מנותקת לחלוטין מישראל מבחינה אזרחית וכלכלית אך תהיה בשליטה ביטחונית ישראלית. ישראל תאפשר את שיקום הרצועה תוך כדי הימנעות מקסימלית מהעברת סחורות ותנועת אנשים במעברים ארז וכרם שלום. נתיב הגישה היבשתי לרצועה יהיה ממצרים דרך מעבר רפיח, ואילו הנתיב הימי יעבור דרך נמל לרנקה בקפריסין, שבו יעברו הסחורות והנוסעים בידוק ישראלי בטרם יושטו לנמל ימי גדול שיוקם ברצועה. הקמתו של הנמל הכרחית גם לצורך פריקת אלפי טונות של חומרי בנייה לשיקום הרצועה. שר החוץ היוצא אלי כהן עוד הספיק לקיים שיחות בנושא עם ממשלת קפריסין היוונית ואף השיג את הסכמתה העקרונית. על הפרק עומדת גם הקמת נמל תעופה בינלאומי עבור עזה.
• לצד זאת נשקלת בישראל הצעתו של שר הביטחון יואב גלנט להקים מכשול לאורך ציר פילדלפי, מעל ומתחת לפני הקרקע, שיפריד בין מצרים לבין רצועת עזה וימנע הברחות נשק וחומרי גלם לייצור אמצעי לחימה באמצעות מנהרות, כפי שהיה עד לפני כשנה (בשנה האחרונה מצרים פעלה לצמצום ההברחות במנהרות שמתחת לציר פילדלפי, אך הן לא פסקו). הקמת המכשול תצריך את הסכמת המצרים, אך בשלב זה הם אינם ממהרים להסכים למה שעלול לפגוע בריבונותם.
מהתבטאויות של גורמים ביטחוניים בכירים אפשר להעריך כי צה"ל ומערכת הביטחון מחפשים אלטרנטיבה לשלטון חמאס במה שמכונה "המשולש ההומניטרי" – ישראל, מצרים ושלטון אזרחי רב־לאומי, שיתכללו את כל הגורמים שרוצים לסייע ולשקם.
נקודת המחלוקת העיקרית בין ארה"ב לישראל נסובה כעת סביב מתווה ביידן. זו הסיבה לכך שנתניהו דוחה שוב ושוב את הדיונים בממשלה בעניין היום שאחרי: הוא אינו רוצה שהאגף הימני־חרד"לי יסנדל אותו בעניין הרשות הפלסטינית. הממשל האמריקני מציע כפתרון שהרשות הפלסטינית לא תהיה זו של אבו־מאזן, אלא מה ששר החוץ בלינקן מכנה "רשות פלסטינית מעודכנת". האמריקנים לא ציינו כיצד הם מתכוונים "לעדכן" את הרשות הפלסטינית, אך רומזים שאבו־מאזן כבר לא יהיה השליט וכי הרשות במתכונתה החדשה לא תהיה מושחתת ותומכת טרור כמו זו הנוכחית.
אבל בזה לא מסתיימת המחלוקת בין ישראל לאמריקנים. אפילו סביב השאלה מתי מסתיימת המלחמה ומתחיל היום שאחרי שוררים חילוקי דעות. במערכת הביטחון מעריכים שהלחימה תימשך לפחות עוד שנה, עד שחמאס יחדל כליל מלהוות שלטון אזרחי וכוח צבאי מאורגן ברצועת עזה. בפרק הזמן הזה ייעשה ניסיון להשיג שליטה מבצעית ישראלית מעל ומתחת לפני הקרקע ברפיח ובציר פילדלפי, בתיאום עם המצרים, ומה שחשוב יותר – להשיב את כל החטופים הביתה. עד אז, סבורים במערכת הביטחון, הלחימה תימשך. האמריקנים, מנגד, רוצים שהיום שאחרי יתחיל כבר בעוד שבועיים־שלושה, ושבו ישראל תאפשר לשיירות מוגברות של סיוע וארגונים בינלאומיים להיכנס לרצועה עם מזון, מים ותרופות, בתי החולים בעזה יחדשו את פעילותם המלאה, ופליטים שברחו מצפון הרצועה לדרומה יתחילו לחזור לבתיהם או למה שנותר מהם.
ישראל מסכימה להגדלת שיירות הסיוע וכמויות הסחורות הנכנסות, אבל מתנגדת בתקיפות לחזרתם של תושבי צפון הרצועה לעיר עזה וסביבותיה, כפי שדורשים האמריקנים. כדי למנוע זאת פועלת כעת אוגדה 99 במסדרון נצרים המבתר את הרצועה ממזרח למערב, בין הים לאזור קיבוץ בארי. בצה"ל מעריכים כי חזרת תושבים עזתים לצפון הרצועה תאפשר הסתננות של מחבלי חמאס בחסותם, מה שימנע את חזרתם הבטוחה של תושבי העוטף לבתיהם. במילים אחרות, ישראל לא תאפשר את שובם של תושבי צפון הרצועה למה שנותר מבתיהם כל עוד תושבי העוטף לא ירגישו בטוחים לשוב ולשקם את בתיהם.
ההערכה במערכת הביטחון היא ששיקום הריסות צפון הרצועה יימשך לפחות שבע עד עשר שנים. שיקום היישובים הישראליים בעוטף, שספגו מכה קשה ב־7 באוקטובר, צפוי לקחת בין שנתיים לארבע שנים.
דרישה אמריקנית אחרת, שישראל תפחית את האינטנסיביות של ההפצצות מהאוויר וההפגזות ברצועה, כבר אינה כה אקוטית מאחר שהלחימה העצימה בצפון הרצועה עומדת להסתיים ואילו הלחימה בדרום הרצועה ובמרכזה, בגלל אופי השטח, אינה מחייבת שימוש כה אינטנסיבי בהפצצות מהאוויר ובריכוך ארטילרי.
האמריקנים דורשים מישראל לדעת מה היא מתכוונת לעשות ברפיח. גם בוושינגטון ברור שכל עוד חמאס שולט ברפיח, ובכמיליון וחצי תושבים עזתים שברחו לשם מצפון הרצועה וממרכזה, מטרות המלחמה לא יושגו. החשש האמריקני הוא שישראל תפעל ברפיח בעוצמה גדולה ותפגע ברבים מהפליטים שברחו לשם. בישראל עמלים על תכנון "שלב רפיח" בלחימה, שתכליתו למנוע הברחות במנהרות שמתחת לציר פילדלפי. הבעיה היא לא רק הפליטים העזתים שמרוכזים כעת ברפיח, אלא גם הרגישות המצרית לריבונותה בשטח שגובל ברצועה. מצרים אינה רוצה שפליטי רפיח הנסים מפני צה"ל יפרצו לשטחה הריבוני בסיני והיא אינה מוכנה אפילו למראית עין של שליטה ישראלית בציר פילדלפי.
מצרים היא שחקן חשוב לא רק במשא ומתן על שחרור החטופים, אלא גם בשאלה מה יקרה ברצועה ביום שאחרי. ישראל הייתה רוצה שמצרים תהיה שותפה לשלטון האזרחי הבינלאומי ולהשלטת החוק והסדר ברצועה, אבל המצרים אינם ששים לכך. הנשיא א־סיסי חושש להצטייר ברחוב המצרי כעושה דברה של ישראל וכמי ששומר על ביטחונה ומדכא לשם כך את הפלסטינים העזתים. במקביל מתקיימים בחשאי דיונים מתקדמים עם מדינות ערביות נוספות על שיתופן בשלטון האזרחי ברצועה ובהסדרים של היום שאחרי. את המגעים מול מצרים מנהל בעיקר ראש השב"כ רונן בר, ואילו את המגעים עם מדינות המפרץ מובילים ראש המוסד דדי ברנע ובכירים בצה"ל.
סינוואר מאמין שעל ידי שימוש בקלף החטופים יוכלו הוא ואנשיו להישאר ולשרוד בעזה גם אם לא יהיו בשלטון, ואז יוכלו להקים מחדש את מערך ההתנגדות הצבאית לישראל מתוך שטח עזה
גם הנהגת חמאס עסוקה באופן אינטנסיבי בסוגיית היום שאחרי. אלא שכאן יש חילוקי דעות בין יחיא סינוואר, שיושב מתחת לפני הקרקע ברצועה, לבין ההנהגה המדינית, שיושבת בקטאר. ההנהגה המדינית, בראשות איסמעיל הנייה, מוסא אבו־מרזוק וח'אלד משעל, רוצה להגיע להסכם עם הרשות הפלסטינית, עם פתח ועם אבו־מאזן, שיאפשר להם להיות חברים באש"ף – ארגון הגג הפלסטיני – ובאמצעותו להיות שותפים לשלטון הפלסטיני הן בגדה והן בעזה. מהלך כזה, מאמינים בזרוע המדינית של חמאס, יאפשר להם להפוך לשליטי העם הפלסטיני כולו לכשתוקם מדינה פלסטינית. זו התוכנית האסטרטגית הגדולה שלהם. בחמאס מעריכים שהאמריקנים יכריחו לבסוף את ישראל להסכים לכך שהרשות בגרסתה המחודשת תקבל שליטה מסוימת בעזה.
סינוואר, לעומת זאת, סבור שחמאס צריך לשמור על נוכחות פיזית בעזה. לפי מקורות פלסטיניים, הוא אינו דורש להיות השליט הבלעדי ברצועה, אבל עומד על כך שיהיה שותף לשלטון אחרי שתסתיים הלחימה. סינוואר מאמין שעל ידי שימוש בקלף החטופים יוכלו הוא ואנשיו להישאר ולשרוד בעזה גם אם לא יהיו בשלטון, ואז יוכלו להקים מחדש את מערך ההתנגדות הצבאית לישראל מתוך שטח עזה.
בצה"ל לא מתכוונים לתת לזה לקרות, ובעניין הזה אין חילוקי דעות עם האמריקנים. מבחינתם, חמאס לא יהיה נוכח יותר כגורם פוליטי חשוב ובוודאי לא כגורם שלטוני בזירה הפלסטינית. זה עולה בקנה אחד עם המתווה הישראלי לסיום הלחימה.
ובינתיים, בצפון, ארה"ב וצרפת פועלות להשגת מתווה שעל פיו תמומש סוף־סוף החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בתום מלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006. השליח האמריקני עמוס הוכשטיין, שתיווך בהסכם הגז בין ישראל לממשלת לבנון ולחיזבאללה, מציע שישראל ולבנון ייכנסו למשא ומתן על התוויה סופית של הגבול היבשתי ביניהן, כולל נקודות המחלוקת בכפר רג'ר ובהר דב, שהארגון השיעי טוען כי הן שייכות ללבנון. בתמורה דורש הוכשטיין מחיזבאללה שיסיג את כל החמושים מקרב אנשיו למרחק של יותר משמונה ק"מ מגבול ישראל – הטווח של טילי הנ"ט החדשים מדגם הקורנט שמפעיל הארגון.
ישראל עומדת על כך שחיזבאללה ירחיק מגבול ישראל את לוחמיו, כולל כוחות הקומנדו של רדואן, עד למרחק שלא יאפשר להם להסתער על הגבול בתוך שעות ספורות. ארה"ב מקבלת את הדרישה הזאת ותומכת בה, אך לפי שעה חיזבאללה לא מראה סימנים לכך שהוא מוכן להיענות לה, שלא לדבר על דיון בפרטי הנסיגה לליטני ומימוש יתר הסעיפים של החלטה 1701.
לפיכך מתכונן צה"ל לאפשרות של מערכה נוספת במסגרת מלחמת חרבות ברזל. משיקולי ריכוז מאמץ, צה"ל העדיף לנהל לחימה עצימה עם מיטב כוחותיו ברצועת עזה ולטפל בסוגיה הלבנונית־חיזבאלאית כשיושגו מטרות הלחימה העיקריות ברצועת עזה. בינתיים מנצל צה"ל את המערכה שחיזבאללה פתח בה בדרום לבנון כדי לקדם חלק ממטרות הביטחון של ישראל באמצעות שימוש באש מדויקת מהאוויר ומהקרקע. עד כה הצליח צה"ל להרוס כמעט את כל המוצבים הקדמיים של כוח רדואן שישב בצמוד לגבול הישראלי ובטווח זריקת אבן מהיישובים והמוצבים הישראליים. כמו כן פוגע צה"ל בשיטתיות באש מהאוויר ומהקרקע בחוליות הנ"ט ושיגור הטילים והמרגמות של חיזבאללה הפזורות בדרום לבנון. בעקבות כך נאלץ חיזבאללה להרחיק את כוח רדואן למרחק של חמישה־שישה קילומטרים מהגבול, אבל הוא עדיין בטווח שמסכן את יישובי הגליל העליון ואת מוצבי צה"ל שעל הגבול.
מספר הנפגעים בקרב החיילים והאזרחים בצפון ממחיש עד כמה חיזבאללה מהווה עדיין סכנה ומדוע עשרות אלפי תושבים עודם פליטים בארצם, הרחק מבתיהם, בעוד חיזבאללה ממטיר על יישוביהם טילים ואש מרגמות. "אנחנו לא נשלים עם המצב הזה", אומר לנו גורם ביטחוני ישראלי בכיר ביותר. "צה"ל יצטרך להרחיק בעצמו את חיזבאללה. השאלה אם זו תהיה מה שאנחנו קוראים לו 'מלחמה מתוחמת', שננהל נגד חיזבאללה רק בשטח דרום לבנון, או שזו תהיה מלחמה כוללת שבה העורף הישראלי יספוג אש מסיבית אבל לבנון תחזור לתקופת האבן. הדרך היחידה למנוע זאת היא הסדר מדיני, אם האמריקנים והצרפתים יצליחו להשיג אותו".
גורמים ביטחוניים בישראל אומרים שהסדר כזה צריך לכלול כוח משולב של צבא לבנון וכוח האו"ם יוניפי"ל, שימנע את נוכחות חיזבאללה במרחק של שבעה־שמונה ק"מ מהגדר, לצד סידורי הגנה חדשים בגבול לבנון שיגדילו ביותר מפי שניים את הכוח שצה"ל החזיק להגנת היישובים והמוצבים. לאורך גבול לבנון יהיו יותר מיפקדות אוגדתיות, ומערך כיפת ברזל יתוגבר ויהיה צפוף יותר.
בצה"ל מתכננים לבנות מערך דומה גם בגבול רצועת עזה. נוסף לרצועת האבטחה בתוך השטח העזתי יוצבו כוחות מעובים על הגבול עם כוח הגנתי קבוע שיפטרל לאורכו באופן שיעניק הגנה טובה יותר ליישובי העוטף, כמו ליישובי גבול לבנון. בשני הגבולות, גם בצפון וגם בדרום, ייבנו חומות הגנה שימנעו ירי טילי נ"ט וצליפות בכינון ישיר לעבר היישובים וצירי התנועה. בגבול הצפון יוקם מכשול נגד חדירה של חוליות, כמו זה שקיים בגבול עזה, מהחרמון עד ראש הנקרה. במסגרת לקחי 7 באוקטובר, המכשול הזה ינוטר לא רק באמצעות מצלמות ומכ"מים, אלא גם בנוכחות פיזית מתוגברת של גדודי צה"ל.
לשם כך צה"ל יצטרך להכפיל את מערך המילואים ולגייס אנשי מילואים לתעסוקה מוגברת. כדי לעמוד בכך יהיה צורך להעלות את גיל הפטור ממילואים ולגייס חרדים. זה יחייב את הגדלת תקציב הביטחון ויהיה כרוך באובדן תוצר למשק. כמו כן יהיה תגבור משמעותי של כיתות הכוננות בכל היישובים הסמוכים לגבול.
עבודת התכנון בצה"ל ובמערכת הביטחון נמצאת בשלבים מתקדמים, ובגבול הרצועה הוחל ביישום מעשי של מערך ההגנה על יישובי העוטף. בצפון הרצועה כבר קיים שטח נרחב פנוי ממבנים שישמש כרצועת אבטחה, ומשרד הביטחון החל בפרויקט בניית חומת ההגנה מפני נ"ט וצליפות. כך שברצועת עזה, מבחינת מערכת הביטחון, "היום שאחרי" כבר החל. אבל המחלוקות עם האמריקנים עדיין בעיצומן, והסיכומים שיושגו בין וושינגטון לירושלים עם סיום הלחימה בשתי הגזרות, הצפון והדרום, הם שיקבעו את דמותו הסופית של היום שאחרי.
