אני יודעת שאתה בסדר,
אף אחד לא מרגיש אותך כמוני
מאמי שלי.
91 ימים עברו מהיום השחור.
91 ימים של אופטימיות
91 ימים של תקווה
91 ימים של חשש
91 ימים של דאגה
91 ימים של געגוע
91 ימים יותר מדי.
אין מאית שנייה ביום שאתה לא איתי, מלווה אותי, נוכח-לא נוכח.
עוד שבועיים יש לנו ימי הולדת, השנה יוצא שאנחנו מציינים יחד, התאריך הלועזי שלי והתאריך העברי שלך באותו היום. אנחנו אמנם לא אוהבים ימי הולדת, אבל השנה יש להם משמעות אחרת ואתה חייב להיות פה, חייב!
הימים עוברים בעשייה שקשורה בך. אתה אולי תצחק עלינו כשתחזור, אבל זה שומר על השפיות שלנו. היום אירגנו יום לכבודך, נסענו כל המשפחה לירושלים, לעיר שלנו, איפה שאנחנו כל כך אוהבים לטייל.
אתה לא איתנו פיזית, אבל אתה מלווה אותנו בכל רגע. כל כך הרבה אנשים מתפללים ומייחלים לשובך. כל כך הרבה אנשים, גם כאלה שאין להם איזשהו קשר מיוחד איתנו, חולמים אותך, אתה בתת-מודע של כולם, וזה מתבטא בחלומות עליך, בכולם אתה חוזר ואתה בסדר.
אבל אני יודעת שאתה בסדר, מאמי, אני סמוכה ובטוחה שאתה מחזיק מעמד, אף אחד לא מרגיש אותך כמוני.
חמודי, מתי זה ייגמר? לא כיף לי לישון לבד, לקום לבד, לנסוע באוטו לבד, לראות סדרה לבד… נמאס לי מהלבד!
אבל אני אתמודד עם הלבד כמה שצריך, רק שתחזור אליי בבריאות איתנה ושלמה.
אוהבת אותך מאמי וכל כך מתגעגעת.
מירן.
שלומי זיו (41) ומירן הכירו ב-ICQ של שנות ה-90. הם יחד 17 שנה, מתוכן נשואים 14, ללא ילדים, גרים במושב אלקוש בצפון. שלומי בדיוק סיים לימודי עיצוב פנים וחלם לעסוק בזה. הוא נחטף מהמסיבה ברעים שבה עבד.
דמותך כל הזמן אל מול עיניי
לואיס אהובי,
כמה אני מתגעגעת אליך. מ-28.11, כשנפרדנו, כשאני השתחררתי מהשבי ואתה נותרת מאחור, דמותך כל הזמן אל מול עיניי. אני שומעת את קולך ומדמיינת מה אתה עושה כל רגע, מהרגע שאתה פוקח את העיניים (לא מתעורר כי לישון לא ממש מצליחים), שואלת את עצמי: האם אתה עדיין מכין אוכל? אילו מצרכים נותנים לך כדי לבשל? האם אתה מספר סיפורים לפרננדו? האם אתם דואגים אחד לשני ומחזקים אחד את השני? והכי אני רוצה לדעת: האם אתה ממשיך להיות חזק, חיובי, שקול וענייני כמו שהיית לפני שחרורי? שתדע שכשהיינו שם יחד הכוח שלך כל כך חיזק אותנו והשאיר אותנו שפויים.
אני שבתי למדינה שונה לחלוטין ממה שהשארנו מאחור ב-7 באוקטובר. התמונה שלך ושל כל החטופים תלויה בכל פינה. צחקת עליי, כשהיינו שם יחד, שמדובר על מבצע של מספר ימים ושאני מגזימה כשאני אומרת שבטח פינו את ניר יצחק. אז האמת היא שאפילו את הקיבוץ שלך, קיבוץ אורים, פינו. כמו את כל המועצה האזורית שלנו ואפילו מועצות אחרות.
אנחנו טיפלנו בבלה הכלבה ולא חשבנו לרגע שבארץ המשפחה מחפשת אותה בכל מקום. וכשמיאה, האחיינית שלי, חזרה עם בלה על הידיים, הייתה התרגשות עצומה ובלה הפכה לסלבריטאית עולמית. אותי קיבלו בחיבוק ענק ובטיפול חם ועוטף. כל עם ישראל מגויס לעזרה ולתמיכה בנו, וזה מרגיש כאילו החיים של כולם עצרו מלכת.
הילדים והנכדים שלך מתגעגעים ודואגים לך כל כך. הם לוחמים כמו אריות וכולם מגויסים למאבק החזרתך והחזרת כל החטופים כולם. איך היית גאה לראות את כל מה שעושים.
לואיס, אני רוצה שתדע שאנחנו לא נרפה לרגע עד שתחזור אלינו הביתה, לילדים שלך, לנכדים שלך ולכל מי שאוהב אותך כל כך.
אני מחכה לך ומתגעגעת בכל שנייה שעוברת.
קלרה.
קלרה מרמן היא זוגתו של נורברטו לואיס הר (70) כבר 22 שנה. הוא מתגורר בקיבוץ אורים וב-6.10 נסע לבלות עם קלרה ומשפחתה בקיבוץ ניר יצחק. כולם נחטפו. קלרה, אחותה גבריאלה ואחייניתה מיאה שוחררו ב-28.11. לואיס ופרננדו, אחיה של קלרה, נותרו בשבי.
את כל הכוחות שלי אני שואבת ממך
אורי שלי, אהבת חיי.
אמנם עברו 91 ימים אבל לי זה מרגיש כמו יום אחד ארוך שלא נגמר.
אני בטוחה שאתה יודע שאני עושה ואעשה הכל כדי שתחזור בריא ושלם כמה שיותר מהר.
כל כך הרבה התהפך בחיים שלי ב-91 הימים האלו, למעשה הדבר היחיד שיציב בהם - שהיה יציב מהיום הראשון שלנו ביחד ויישאר יציב לנצח - זה שאת כל הכוחות שלי אני שואבת ממך. ויש בי עוד המון כוח. עד כדי כך, שאני לא מצליחה לקלוט איך עבר כל כך הרבה זמן, אבל אני מלאה בכוחות כאילו שרק לפני עשר דקות עשית לי "שיחת איפוס" למצב הזה.
אוריקי, אין טעם לאוכל, אין קול לשירים, הזמן איבד משמעות, הלילות בלי שינה והלב שלי מתכווץ בכל פעימה שהפכה לחסרת משמעות מאז 7.10 בשעה 08:40.
אני מתגעגעת אליך בכל נשימה ודקה, מתגעגעת לחיבוק שלך, לעצה שלך, לשיחות איתך, לחיוך שלך שבצורה אוטומטית גורם גם לי לחייך, מתגעגעת לבשל איתך, לצרוח איתך שירים באוטו, לריב איתך על השמות של הילדים שיהיו לנו, מתגעגעת לתכנן איתך טיולים ולחלום איתך על העתיד.
יש לך את הלב הכי גדול בעולם, בחרת לדאוג לאחרים ולא לעצמך - הצלחת לברוח מהתופת וחזרת כדי לנסות להציל אנשים נוספים ובאמת הצלחת גיבור שלי: מיה ואיתי כבר בבית, ובדיוק כמוני גם הם מחכים לך, לעומר ולכל החטופים. הם סיפרו לי שתיפקדת מצוין, שהשרית עליהם ביטחון, שניהלת את כל האירוע תחת אש כבדה עד הרגע שבו נעצר מולכם טנדר לבן.
כל סיפור עליך ממלא אותי בגאווה ומחזק אצלי את הידיעה שגם אם היית יודע מה עומד לקרות - עדיין היית פועל אותו דבר, כי זה כזה "אורי" לדאוג לכולם ורק בסוף לעצמך.
פעם, בסיום עוד אחת משיחות העומק שלנו עם בקבוק יין בחצר - חיבקת אותי, הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי "מעכשיו אני הבית שלך", ובאמת הוכחת לי שבית זה לא חייב להיות מקום פיזי ושבמקרה שלנו "הבית" הוא בכלל בן אדם.
אז אוריקי שלי - אני מחכה לך שתחזור הביתה, אני מאמינה באמונה שלמה ובטוחה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב ומרגש, וכשתחזור, גם אני אחזור סוף סוף הביתה.
אני שולחת לך את כל הכוחות שבעולם ואוהבת אותך יותר משמילים יכולות לתאר.
ליאל שלך.
אורי דנינו (25) נחטף בעת שעזר לחלץ אנשים נוספים מפסטיבל הנובה. הקשר האחרון איתו היה בסביבות השעה 8:30, אז הוא שוחח עם בת הזוג שלו, ליאל אברהם. בני הזוג גרים בתל אביב והיו אמורים לעבור לירושלים בנובמבר.
היית חלום שהתגשם.
נהיית חלום לא מושג
אנדי מתוק שלי.
כבר שלושה חודשים שאתה לא פה וקשה לכולנו נורא, לי, להורים שלך, לאח שלך, לסבתות שלך, לשאר המשפחה. חברים שלך מנסים להמשיך בחייהם אך לכולם כואב, כולם עוצרים ונזכרים שאין אותך פה איתנו. ואנחנו... אני והמשפחה נאבקים להחזיר אותך, מנסים בכל דרך.
אנדריי, לא היינו הרבה זמן יחד. רק הכרנו והתחלנו להיות קרובים והיה לנו טוב... הייתי כל כך שמחה. ובוקר אחד, עם החטיפה שלך, מצאתי את עצמי נלחמת כמו לביאה להביא אותך הביתה וזה כבר נמשך יותר מדי זמן. אני לא יכולה להמשיך בחיי, אני מזועזעת שאתה לא בבית.
אני מתגעגעת אליך נורא, החלום שלי הוא לראות אותך שוב חי מול העיניים שלי. וכולי תקווה שנוכל להמשיך למרות כל הכאב והזעזוע מאיפה שעצרנו, ושיהיה לנו טוב כמו שתיכננו, כמו שהיה לנו.
אני חזקה בשבילך, אני מרגישה שאני הקול שלך ושל המשפחה שלך, שמאוד התקרבנו וטוב שיש לנו זה את זה. ואני מתפללת שאתה חזק בשבילנו, שיש לך תקווה ואמונה שיהיה בסדר ותחזור הביתה.
אני ואמא שלך היינו באיטליה, נפגשנו עם האפיפיור, היינו במוסקבה... אתה מאמין? הייתי במוסקבה בלי הרוסי שלי. אנחנו מנסות הכל. כל הזמן כותבות מכתבים לגורמים רוסיים ובקשר מתמיד עם ישראל ורוסיה, כל יום טלפונים, מכתבים ופגישות חשובות, כל הזמן חושבות יחד על עוד דרכים שיכולות לעזור לך.
אני הולכת לפגישות עם הממשלה הישראלית, הקבינט המלחמתי, מייצגת אותך בכבוד ועם כאב בלב. לכל מקום ופגישה אני הולכת עם החולצה שלך ותמונה שלך. אני עובדת פעם בשבוע, ושאר הזמן מקדישה לך, אני לא יכולה לחכות בלי עשייה שקשורה בך. זה עוזר לי ומתסכל בו זמנית.
כבר שלושה חודשים שאין לי אות חיים ממך ואני לא יודעת אם אתה חי או לא. אני רוצה להקיף אותך בהמון חום, אני מתגעגעת אליך.
היית חלום שהתגשם כשהכרתי אותך, הרגשתי שאלוהים בירך אותי עם מה שרציתי כל כך הרבה זמן. נהיית חלום לא מושג. בימים הראשונים היה לי קשה להסתובב בחוץ, בקרבת הבית שלנו, הכל הזכיר לי אותך. היום אני מפנימה אבל לא מקבלת.
אנדריי קוזלוב, אני מבטיחה לך שאתה תצא משם. אתה יודע איזו בחורה עקשנית אני, אני לא אוותר עד שתחזור. אף אחד מאיתנו לא יוותר. תהיה חזק בבקשה, תאמין... תיזכר תמיד בדברים הטובים שיביאו לך תקווה לחיים הטובים שיהיו לך כשתצא משם בחזרה הביתה. תהיה אתה – שקט, רגוע, אופטימי ונעים.. זה כל מה שאני מבקשת ממך.
אתה תחזור, אני יודעת שאתה תחזור,
וכולם מחכים לך ואוהבים אותך כל כך חזק.
שלך, ג'ניפר.
Я надеюсь, что это письмо и эти фотографии дойдут до тебя, и ты узнаешь и поймешь, что я борюсь за тебя и твою семью. Мы все сильны ради тебя, мы все любим тебя. Андрей, пожалуйста, держись за нас, я доверяю тебе, твоя мама доверяет тебе... ты потрясающий, мой милый Энди. ты вернешься домой Пусть эта вера сопровождает тебя каждый день, однажды твоя жизнь улыбнется тебе. Скучаю по тебе... Дженнифер
אנדריי קוזלוב (27) וג'ניפר מסטר הכירו באפליקציה באמבל, ואז גילו שהם גרים במרחק שתי דקות זה מזה בראשון לציון. הם היו ביחד חודשיים כשאנדריי נחטף מפסטיבל נובה, שם עבד כמאבטח ללא נשק.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.24
