"הגענו למעוז האחרון של החטיבה הצפונית. יצאנו להתקפה מוקדם בבוקר, וכשעברנו בסמטה צרה היה בום. עפנו אחורה ונקלענו למארב, מחבלים התחילו לירות עלינו. איבדתי את ההכרה אני לא יודע לכמה זמן. כשהתעוררתי באתי לקום, ואז ואני קולט שאני לא מצליח להזיז את הרגל".
"אני מסתכל ורואה שיש לי הריסות על הרגל, שני קירות שהתמוטטו. אני זוכר שברקע צעקו שאני פינוי דחוף. מה שסיפרו לי בדיעבד זה שהיה כל כך הרבה דם, שהם חשבו שאני עומד למות. היו לי הרבה ניסים באירוע, הרסיסים הגיעו עד העיניים אז הן ניצלו. בגלל התנוחה שבה הייתי לא מעט איברים ניצלו ולמעשה, החיים שלי ניצלו". לוחם הנח"ל סמל הדר נפצע קשה בהיתקלות בעזה, שבה נהרגו מפקד הפלוגה רס"ן שי שמריז וקצין בחטיבה סרן במיל' שאול גרינגליק.
הדר פונה במסוק לבית חולים הדסה. במסוק הוא פגש את רס"ב ד': "היה שם מישהו שנראה אחרת, וסט שחור ומרשים ומצלמת גו פרו על הקסדה. ידעתי שאני רוצה צילום של הפינוי בהמשך וראיתי שהאור שלה מהבהב, משמע שהיא מצלמת. הסתכלתי על תג השם שלו ואמרתי לעצמי לזכור את השם. הוא הסתכל עליי בדרך ופתאום אמר לי 'אל תדאג, ננצח אותם'".
את הדברים הללו משחזר הדר בדיעבד, כי כשהוא התעורר בבית החולים הוא זכר רק דבר אחד: "זכרתי את השם של ד' אבל לא ידעתי באיזה הקשר. שאלתי את כל מי שסביבי מי זה ד'. הייתי בטוח שזה מישהו שאני צריך לפגוש. הרבה אמרו לי שהם לא ידעו מי זה, ועם הימים עלו לי עוד זיכרונות. כשנזכרתי בקסדה שחורה ווסט הבנתי שזה מישהו שקשור לצבא, ועם הזמן השלמתי את הפאזל. היה לי חשוב מאוד לפגוש אותו, בתחושות שלי זה מישהו שהציל אותי. וזה בלי שידעתי שהוא המכונאי המוסק. וכשראיתי אותו נזכרתי במשפט שהוא אמר לי. משהו שהייתי צריך לשמוע באותו רגע".
רס"ב ד' אב לחמישה, לא מסתיר את התרגשותו מדבריו של הדר: "הוא גיבור וזה מדהים. כל האירוע הזה מרגש מאוד".
פעילות יחידה 669 בלב עזה
(צילום: דובר צה"ל)
הוא מספר: "לצערי, פיניתי הרבה פצועים. רק באותו היום היו עשרה. יש חבר'ה אצלנו שמבקרים אחר כך את הפצועים, מבררים מה שלומם, ואני פחות. אני מרגיש שהמראות וכל התפקיד הוא גם ככה מעמסה רגשית גדולה. אבל הדר לא היה בכלל ספק. יש פצועים שנקלטים בזיכרון והוא אחד מהם".
לדבריו הוא זוכר היטב את הרגע שאחז בידו והבטיח לו שננצח "זה פעם ראשונה שאני אומר את זה לפצוע. הבן שלי גם לוחם בעזה, והרגשתי שזה משהו שלוחם צריך לשמוע. כשהדר ביקש שאגיע התרגשתי מאוד, וביום ששחררו אותי מכוננות הגעתי עם אחד מהילדים שלי שיראה שאני לא מסתכן סתם, שיראה בשביל איזה גיבורים אני שם".
"הייתה התרגשות עצומה", הוא מוסיף: "הוצאתי את הסמל שהוא זכר, 'פאצ' הטייסת, והבאתי לו אותו כמובן. זה המעט שיכלתי לתת". הדר הוסיף "אמרתי לו תודה רבה וזו הייתה סגירת מעגל מבחינתי. הובטח לי גם סיור בטייסת, אז בכלל היה שווה".
הדר נמצא עדיין בבית החולים, ועוד אין צפי לסיום השיקום. הוא רק מקווה שבקרוב יוכל לחזור ולהילחם. "קשה לי שאני פה והצוות שלי נלחם", הוא אומר.
פורסם לראשונה: 00:08, 05.01.24
