כשראיינתי את בת שבע יהלומי מניר עוז ביום השלישי למלחמה היא תיארה בפניי את ההרס שנגלה לפניהם בעודם נחטפים לעזה. "המראות היו מאוד קשים, הכל היה שרוף, הם פשוט חירבו הכל", היא תארה. "הם נהרו בשיירות החוצה מהקיבוץ. מאות של אנשים, עם שלל שהם גנבו וגופות, גופות לאורך כל הדרך, מחזה מטורף".
המחזה המזוויע הזה היה הדבר האחרון שראו מאות החטופים שנלקחו מישראל, ועבור 136 החטופים שעדיין שם זה הזיכרון האחרון מהבית, מהמדינה שלנו. שלושה חודשים שהם עדיין בשבי. שלושה חודשים מאז שהם התעוררו למציאות שבה מפלצות בדמות אדם טובחות במשפחות שלהם, בקהילה שלהם, בחברים שלהם. שלושה חודשים מאז הפסיקו להיות "סתם" צעירים שרצו לרקוד, או "סתם" ילדים, אבות, אימהות, סבים או סבתות, והפכו להיות - "חטופים".
שלושה חודשים שלמשפחות שלהם אין יום ואין לילה, שכל רגע הוא עינוי, כאב מהול בדאגה וצער שלא מרפה. שלושה חודשים שהן מגייסות את כל הכוחות שבהן כדי לא לאבד תקווה, כדי להמשיך להילחם ולהחזיר את יקיריהן הביתה.
העדויות של החטופים ששוחררו מהשבי בשבועות האחרונים מאששות את כל מה שפחדנו ממנו, עדות חיה לתנאים הקשים ולאכזריות בשבי חמאס. הן הוכחה לכך שהם לא מקבלים את התרופות שלהם הם זקוקים. שהם בחרפת רעב. שאין להם בגדים חמים או אפילו שמיכה כדי להתחמם בימי החורף, שהם חיים בתנאים היגייניים שהם סכנת חיים של ממש. שהכול מפחיד. שהם מתמודדים עם אלימות ומוחבאים באזורי לחימה. שמצבם הנפשי והבריאותי הולך ומתדרדר.
כבר שלושה חודשים שכפיר ביבס בן השנה לא מקבל מזון מותאם לתינוקות בני גילו. כשנחטף הוא היה בסך הכול בן תשעה חודשים, תינוק שעוד רוכש מיומנויות בסיסיות כמו ללעוס או ללכת. שהירש גולדברג-פולין בן ה-23 לא מקבל את הטיפול הרפואי שלו הוא זקוק לאחר שידו נקטעה כתוצאה מרימון שנזרק למיגונית שבה התחבא. כמוהו גם רומי גונן בת ה-23 שנורתה סמוך למסיבה ברעים ואוהד יהלומי בן 39 שנורה בכניסה לביתו בניר עוז בזמן שניסה להגן על אשתו ושלושת ילדיו.
גם עומר ונקרט, צעיר בן 22 שחולה בקוליטיס לא מקבל את התרופות שהוא צריך כדי למנוע את התפרצות המחלה וככל הנראה מתמודד עם כאבי תופת, ועומר שם-טוב בן 21 לא מקבל טיפול רפואי לאסתמה. "אתם יודעים איך זה מרגיש שאין לכם אוויר לנשום?", שאלה אימו שלי באחת מוועדות הכנסת. "ככה עומר מרגיש בשבי". עבורם ועבור רבים נוספים, כל יום שעובר נע בין סבל תהומי לסכנת חיים.
הדר גיל-עדצילום: עוז מועלםשלושה חודשים שהם בשבי, 93 ימים, וזו נקודת ציון מבישה, כזו שלא היינו אמורים להגיע אליה. שלושה חודשים שבהם הכול השתנה, אבל מרגיש כאילו הזמן עצר מלכת. ימי הסתיו החמימים שהיו כאן כשהם נחטפו הפכו לימי חורף קרים וגשומים, והם עדיין שם. שלושה חודשים שבהם אותה ממשלה שהביאה אותנו עד הלום ממשיכה לגמגם בכל פעם שחבריה מתבקשים לענות לשאלה אם החזרת החטופים עומדת בראש סדר העדיפויות של המלחמה. שהכול נגוע בשיקולים פוליטיים.
שלושה חודשים, ונדמה שנכנסנו לסוג של שגרה, אבל אין לנו את הפריבילגיה להתרגל לחיות לצד הכאב והטראומה. אנחנו צריכים לזכור אותם, להזכיר אותם ולהיאבק על שחרורם בכל יום שחולף. אין ניצחון ללא החזרתם של כל החטופים הביתה.
- הדר גיל-עד היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 23:40, 06.01.24
