"מה יקרה כשצה"ל יסגור על סינוואר, מטוסי חיל האוויר יהיו מעל עם פצצות חודרות בונקרים אבל יתברר שלידו שוהים חטופים?", שאל עמית סגל בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "יש גורמים בכירים ביותר, קרוב לקצה הפירמידה, שסבורים שצריך יהיה לתקוף. זה יהיה בוודאי הדיון הדרמטי ביותר במלחמה, אולי הדרמטי בתולדות המדינה".
למרבה הצער, גם אם הדברים עדיין היפותטיים, הם לא מופרכים: לא התרחיש הצבאי שסגל מתאר, וגם לא העובדה המטרידה שלפיה יש "גורמים בכירים ביותר, קרוב לקצה הפירמידה", שחושבים שחיסול מנהיג חמאס ברצועה מצדיק את חיסולם של בני ובנות הערובה שנחטפו מבתיהם ומבסיסיהם ב-7 באוקטובר, לאחר המחדל המדיני והצבאי החמור בתולדות המדינה. מה שלא פחות מדהים הוא שהדברים הללו לא תורגמו לדרישה ציבורית לדעת לאלתר מיהם אותם "גורמים בכירים ביותר", אשר מרשים לעצמם להרהר באפשרות האיומה הזאת, שחושפת עד כמה שקרית ההצגה של מטרות המלחמה כיעדים משלימים ולא סותרים.
למעשה, עצם קיומה של הדילמה לכאורה, "מות סינוואר או חטופים חיים", מסביר מדוע רבים ורבות מהמשפחות מביטים על השלטון הנוכחי בספקנות בואכה חרדה קיומית: זוהי לא רק אוזלת היד שהובילה את חמאס להכות את ישראל באופן חסר תקדים, אלא גם התחושה שהולכת ומעמיקה שהשבתם של החטופים והחטופות לא נמצאת בראש סדר העדיפויות, וגם לא במקום השני. הרי ברור לכל שגם מותו המוצדק של סינוואר, דומיננטי ומשפיע ככל שהוא וכמויות הדם הישראלי שעל ידיו, לא יהווה "חיסול חמאס". לכן גם חיסול חטופים וחטופות באש ישראלית, כפי שסגל תיאר זאת, לא יכול להיתפס כנזק אגבי.
כנראה שצריך להזכיר זאת שוב ושוב, ודאי תחת ממשלה עם שרים ושרות נוטפי ליבידו משיחי או אדישות מבחילה כלפי ציבור שאינו נמנה על הבייס הפוליטי, אבל החטופים והחטופות הם לא כאב ראש טורדני - אלא קורבנות של הפרת חוזה ביזיונית. הצגת החוב כלפיהם כשווה ערך למטרה כגון חיסול סינוואר או כל בכיר חמאס אחר רק מוסיפה חטא על פשע. זה נכון לא רק עבור האזרחים והאזרחיות שנמצאים כבר כמעט 100 יום בשבי, ומי יודע כמה מהם נשארו בחיים ואיזה זוועות עוברות עליהם שם, אלא גם עבור החיילים והחיילות, שנקלעו באותה שבת למשימה בלתי אפשרית ללא שום יכולת אמיתית להתמודד.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס רצוי גם לתהות כיצד יישנו בלילה המפקד שייתן את הפקודה והטייס שימלא אותה, אם חלילה תינתן. אולי כדאי שישאלו את תת-אלוף ברק חירם, שבעצמו הורה להפגיז את הבית של פסי כהן ז"ל בבארי, אף שהיו בו שבויים ושבויות. בניגוד לקמפיין עתיר ארס ונבזי שמתחולל נגד קצין רב-זכויות, קשה לדמיין את הסיטואציה המסובכת שבה פעל תא"ל חירם באותה שבת תחת לחץ מרסק ומשתק. אבל כל עוד צה"ל לא נותן תשובות מלאות ושקופות על מה שהיה שם, המחשבה על פגיעה נוספת בחטופים מ"אש ידידותית" (ועוד אחרי הפיאסקו שהוביל למותם של אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה ז"ל) פשוט בלתי נסבלת.
"זה יהיה בוודאי הדיון הדרמטי ביותר במלחמה, אולי הדרמטי בתולדות המדינה", כותב סגל על ההחלטה אם לחסל את סינוואר במחיר חיי חטופים וחטופות. עם כל הכבוד, לא ברור איזו סמכות מוסרית יש למישהו לקיים דיון כזה בכלל.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.24
