"פוליטיקאים ואנשי תקשורת: אם אין לכם משהו טוב או מאחד להגיד - פשוט סתמו את הפה". כך אמר לנו המילואימניק, המוזיקאי והשחקן עידן עמדי, לצד אנשי מילואים נוספים שעזבו עבודה, עסקים, משפחה - ויצאו להגן על הבית. אבל האם הגנה על הבית מחייבת סתימת פיות? האם דעות אחרות, שונות, אולי כאלה שמערערות על הסדר הקיים - מערערות את החוסן החברתי? האם מלחמה יכולה או צריכה לגשר על קבוצות, אמונות, תפיסות עולם וניגודים בחברה הישראלית? ובעיקר - האם גופי התקשורת והפוליטיקאים כפופים בזמן מלחמה לדרג הצבאי, שיכול, ככה בקלילות של קמפיין, לדרוש מהם "לסתום את הפה"?
האם גם העיתונאי, זה המחויב לציבור, לאמת, לעובדות - נדרש עכשיו לשאול את עצמו לפני שמילותיו פוגשות את מכבש הדפוס אם מדובר בסיפור התורם לזקפה הלאומית, ובאם התשובה היא לאו - לצנזר את עצמו? האם על הפוליטיקאי שסבור שיש פגם בהתנהלות הקבינט, למשל שפעולה מסוימת עלולה לחבל במאמצי משפחות החטופים לפגוש שוב ביקיריהן - למלא את פיו מים בשם האחדות?
מה זו בכלל אחדות בימי מלחמה? למחוק כל שיח מורכב? לדבר רק בשחור ולבן? להגיד שאנחנו רק טובים, ושהם רק רעים? שיש אמת אחת, נרטיב אחד, שכל תזוזה ממנו היא בגידה במולדת? האם אחדות משמעה לא לדבר - וגם לא לחשוב - על הילדים המתים בעזה? לטרפד כל שביב של חמלה ב"עניי עירך קודמים"? נכון, הם קודמים. אבל האם הם מבטלים עניים אחרים? האם חמלה יכולה להיות נדיבה יותר? האם מותר לומר שמתישהו, כדי לחסוך מהילדים שלנו את ההווה המזורגג והמדמם הזה, ניאלץ לחשוב על פתרונות אחרים?
רק במדינה דמוקרטית אפשר לנהל קמפיין שמבקש מאנשים לסתום את הפה. שזה נחמד ומעודד, בטח עבור אלה שבשנה האחרונה יצאו לרחובות כדי להילחם במהלכים משני משטר. עצם קיומה של קריאת "סתמו את הפה" כתנועה עממית מעיד על אי-היכולת של אזרחי ישראל לסתום את הפה, לדאבונם של משטרים שמבקשים לצמצם את חופש הביטוי. עם זאת, הרעיון של ביטול הלגיטימיות של "הפוליטיקה הישנה" ושל "התקשורת" מדיף ניחוח פופוליסטי-פשיסטי. בטח כשאת המסר צועקים עלינו גברים (חסונים, גיבורים, אהובים, חזרו בשלום) במדים.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןהבקשה הכוללת מכולם לסתום את הפה מייצרת הקבלה לא הוגנת בין פוליטיקאים למנהיגים. בין תקשורת שמשרתת את המשטר, לבין זו שעושה את מה שהיא צריכה לעשות בדמוקרטיה - לבקר אותו. כשאיתמר בן גביר וצביקה פוגל משולים לחילי טרופר ומשה ארבל, למשל, אנחנו בבעיה. כי זה מונע מאיתנו לראות פוליטיקה טובה, מיטיבה, רואת אזרחיה.
אכן, המוסד הפוליטי בשנה האחרונה נראה כמו מאורת עסקנים ותככנים. אבל יש לזכור כי מגיע לנו מוסד כזה שבו יהיו אנשים טובים. ליתר דיוק: שלא יהיו בו כל כך הרבה אנשים רעים. בשביל זה, איך אומר בעדינות, פשוט אסור לסתום את הפה.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות" ו-ynet
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.24
