"בבוקר של 7 באוקטובר התעוררנו מוקדם. היינו בביקור אצל חברים טובים בנירים והיו לנו תוכניות לבלות ולעשות על האש, אז בחמש בבוקר אני וגדעון בעלי כבר ערים. בשש וחצי שמענו את הצבע אדום. גדעון אמר לי שזה כלום, אבל לי זה חשוד כי כבר שמעתי יריות מבחוץ. קראתי לו שיבוא לממ"ד, אבל בשלב מסוים הוא אמר לי שהוא רק רוצה לראות מה קורה בחוץ, ליד האוטו שלנו. אמרתי לו: 'מה יש לראות בחוץ?' אבל הוא יצא – ואז שמעתי שתי יריות".
נורלין (נטלי) בבדילה אג'וג'ו (60) ובעלה גדעון באבאני גרו בכלל ביהוד, אבל כמעט כל שבוע בשנתיים האחרונות הם הגיעו לקיבוץ נירים כדי לבלות עם חבריהם: טס, אף היא ממוצא פיליפיני כמו נורלין, בעלה הישראלי דורון מאיר ובנותיהם שלי ומור. השבת ההיא הייתה מיוחדת: קיבוץ נירים חגג יום הולדת 77.
נורלין וגדעון הגיעו כרגיל אל חבריהם וקיבלו בהשאלה את דירתה של הבת, שלי, במגורי הצעירים בקיבוץ. "שמעתי את היריות ואני בתוך הבית צועקת, 'גדעון, כנס. גדעון, איפה אתה? למה השארת אותי לבד?' אבל הוא לא ענה ולא נכנס, ואז שמעתי את הרכב שלנו מתפוצץ", היא מספרת.
זמן קצר אחר כך הדירה החלה לעלות באש. דלת הממ"ד לא הייתה סגורה והעשן התחיל להיכנס פנימה. המחבלים כבר היו בתוך הבית. היא החליטה לנסות לברוח דרך חלון הממ"ד. "קפצתי מהחלון ישר לידיים של המחבלים, שעמדו שם עם נשקים שלופים", היא מספרת.
"היו שם שישה מחבלים שהתחילו להתווכח מה לעשות איתי. הבנתי מתנועות הידיים שלהם שאחד רוצה להרוג אותי והשני רוצה לחטוף אותי. אמרתי להם: 'אני פיליפינית, אני לא ישראלית, אל תהרגו אותי', והראיתי להם את שרשרת הצלב על הצוואר שלי". נורלין הועלתה לטנדר קטן. את מה שציפה לה בתוכו היא לא תשכח לעולם. "הם העמיסו מאחור גופות של ישראלים שנרצחו, ערמו אותם במושב האחורי ועל גג הרכב", היא משחזרת את הזוועות.
המחבלים ביקשו ממנה ללבוש גלבייה והסיעו אותה לעזה. "אחרי כמה תחנות בדרך הגענו לדירת מסתור בעזה, ושם היו שתי חטופות נוספות, קרינה אנגל ואירנה טאטי", משחזרת נורלין, "הדבר הראשון שאני זוכרת זה שעל הקיר בדירה הייתה תמונה גדולה של גלעד שליט. שאלתי את אחד החוטפים: מה אני עושה פה? ולכמה זמן? הוא ענה שזה יכול לקחת שבועיים, או חודש או שנה. התחלתי לבכות".
חמישה מחבלים שמרו עליהן. "אנחנו כל היום בחושך, אין חשמל, אין מים וכמעט שאין אוכל", מספרת אג'וג'ו, "לפעמים נתנו לנו ביסקוויט בבוקר וזה כל מה שהיה לאכול באותו יום. למים היה ריח לא טוב. על מקלחת בכלל לא היה מה לדבר, לא התקלחנו 23 ימים. את נמצאת שם בפחד כל הזמן. הגברים כל הזמן צועקים, וכל רגע חשבתי שהנה הם נכנסים ויורים בכולנו. לא ישנתי שם בכלל. היו גם הפצצות של צה"ל והטילים שחמאס ירו. הרצפה רעדה כל פעם והבית הרגיש כאילו הוא עף באוויר".
במשך 23 ימים היא הייתה שם, מאמינה שבעלה נחטף כמוה, מחזיקה מעמד הודות למחשבה שבקרוב הם ישוחררו ויתאחדו. "יום אחד הגיע המחבל האחראי ואמר לנו ללבוש גלביות כי אנחנו מועברות למקום אחר", היא מספרת, "יצאנו החוצה עם הגלביות השחורות, רק עם פתח לעיניים. עברנו דרך השוק, הוא היה מלא באנשים, וזה היה פחד מוות. בכל רגע יכולנו להיחשף".
בסוף הן לא הגיעו לדירה, אלא למתחם מופרד בבית החולים נאסר בחאן־יונס, שם פגשו חטופים נוספים. "הכניסו אותנו לחדר שבו היו משפחת קוניו – ההורים שרון ודוד והתאומות בנות השלוש אמה ויולי, וגם חנה קציר הייתה שם. עם הזמן ממש הפכנו לסוג של משפחה. כשלשרון היה קשה עם הבנות, לקחנו אותן כדי שתנוח. עם הזמן הבנו שבמתחם בית החולים מוחזקים עוד חטופים. פגשתי שם כמה נשים מבוגרות, וגם את הילדים ארז ואיתן".
השהות בבית החולים הייתה קלה בהרבה – עד שהגיע רגע נורא. "שלושה ימים לפני השחרור של שרון קוניו והתאומות הם הפרידו את דוד מהמשפחה", מספרת נורלין, "הרגע הזה שבר את כולנו. הבנות צעקו ובכו, היה שם חיבוק אחרון, רגע קשה מאוד".
כשהפסקת האש נכנסה לתוקפה והפעימות התחילו, נורלין חיכתה לתורה. ב־29 בנובמבר זה קרה. "הייתי עם אופליה רוטמן ברכב, הוא נעצר בדרך, המחבלים אמרו שיש דיליי, ופתאום הגיעו מלא אנשים והתחילו לדפוק על החלונות. הייתי בטוחה שעוד רגע יהרגו אותנו", היא מספרת, "רק כשראיתי את החיילים במחסום רפיח הצלחתי לנשום. קיוויתי שעוד מעט אתאחד עם גדעון, אבל כשהגעתי לבית החולים אחי חיכה לי שם וסיפר שהוא נרצח כבר ב־7 באוקטובר. הרגשתי כאילו שפכו עליי מים קפואים". באותו מעמד היא גילתה שטס חברתה חולקת גורל דומה: בעלה, דורון מאיר, ובתו מור נרצחו גם הם בשבת ההיא. מאז שתי האלמנות תומכות זו בזו.
בעיניים דומעות מספרת נורלין על הכאב הגדול של אובדן בעלה ועל ההחלטה להישאר בישראל. "למרות הכל לא חשבתי לעזוב", היא אומרת, "אני לא רוצה לעזוב את גדעון. זה קשה. אני מדברת איתו כל יום, מבקשת ממנו שיקל עליי, שיעזור לי מלמעלה".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.01.24