הם ישבו בפחד בממ"ד, קראו בקבוצות הוואטסאפ הודעות של חבריהם ובני משפחתם זועקים לעזרה, שמעו את היריות ואת קולות המחבלים והריחו את העשן העולה מהבתים. אחרי שעות ארוכות ומורטות עצבים הם נאלצו לברוח ולהשאיר הכל מאחור. הם ראו את השבילים והדרכים שבהם שזורים זיכרונות הילדות שלהם הופכים לשדה קרב, ועברו לחדר קטן של בית מלון שהוא הכי רחוק מבית. שלושה חודשים אחרי הטבח, הילדים ובני הנוער של העוטף עדיין מתמודדים עם הטראומה.
הבוקר (יום ראשון) מפרסמת עמותת עלם, שמלווה בשלושת החודשים האחרונים את בני הנוער המפונים במלונות, את "דוח מצב הנוער המפונה". מנתוני הדוח עולה כי בני נוער רבים מדווחים על מצוקות נפשיות – 60% מבני הנוער מדווחים על תחושת בדידות, וכמחצית (46%) מדווחים על תחושת דיכאון וחרדה. בעלם מזהירים כי נתונים אלה מוליכים לתופעות אובדנות והפרעות אכילה, שם כבר ניכרת עלייה בשיעור של כ-10% ביחס לשנה רגילה.
הכותרת
100 ימים למלחמה: בחזרה לכאוס של 7 באוקטובר | רונן ברגמן
24:40
נתוני הדוח של העמותה מתבססים על מידע שנאסף מלמעלה מאלף בני הנוער המפונים שלהם סייעה העמותה מפרוץ המלחמה. "ניכרת תופעת נשירה ממסגרות חינוכיות כאשר 51% מבני הנוער המפונים מדווחים כי לא השתלבו במסגרת חינוכית או חברתית מאז פרוץ הלחימה". נכתב בדוח.
"חלקם לא מוכנים לחזור לבית ספר וחלקם לא מסוגלים, לא מצליחים לחזור", אומרת גאיה ניר, מנהלת מרחבי הנשימה של עלם בשיתוף משרד הרווחה. "בין אם זה בגלל חרדות, דיכאון, חוויה של פחד לצאת מהחדר, או מהמלון, או קושי משמעותי ברכישת מיומנויות חברתיות, חברים חדשים וחוסר רצון שירחמו עליהם".
מנתוני הדוח עולה כי בני הנוער נוטים לשימוש מוגבר בחומרים פסיכואקטיביים – 47% מבני הנוער בגילי 15-12 דיווחו על שימוש בסמים ואלכוהול. לדברי עלם, שימוש בחומרים שכאלה עלול להוביל לעלייה בשיעורי האלימות, ואכן 20% מבני הנוער דיווחו כי היו מעורבים באירועי אלימות במרחב הציבורי – באירוע אחד מכל שמונה אירועים הוזמנה משטרה למקום.
"החיים בבתי המלון במצב של חוסר ודאות ויציבות מאוד משמעותיים ומשפיעים גם על הבריאות הנפשית, וגם על היכולת להתמודד באופן מיטיב. יש משהו בחוסר היציבות פה שמייצר לבני הנוער דרכי התמודדות שהן לא בריאות בגלל הצורך לטשטש את החוויה. שעות הלילה הן שעות יותר פרוצות, כיוון שיש פחות מבוגרים במרחב הלילי, ואנחנו רואים בני נוער שמגיעים אלינו שיכורים. השימוש באלכוהול או בחומרים פסיכואקטיביים נובע מצורך לטשטש את החוויה המאוד קשה שהם עברו".
"דבר מאוד חזק שאנחנו רואים זה היעדר מסגרת", היא מוסיפה. "זה אישיו מבחינתנו כי ככל שבני נוער לא הולכים למסגרות, ככה גם רמת החוסן שאנחנו יכולים לתת להם היא מוגבלת. בטח ובטח כשהסמכות ההורית היא בירידה דרמטית לאור המצב שגם ההורים נמצאים בו. אנחנו לא נחזור למצב שהיה לפני. וככל שנעבור מסיטואציה של מענה לחירום להתחלה של שיקום והסתגלות למצב החדש, ככה נצליח לשפר את המצב של בני הנוער יותר מהר".
טלי ארז, מנכ”לית עלם: “כבר שלושה חודשים שישראל כולה נמצאת במצב של מלחמה וטראומה מתמשכת. דאגתנו נתונה בימים אלו לבני הנוער ובפרט לנוער המפונה מהעוטף ומהצפון. חלקם צפו במחזות זוועה, אחרים אבדו את יקיריהם, יש שקרובי משפחתם בשבי. הם מתגוררים במקבצי דיור שונים בכל רחבי הארץ. קשה להם לחזור לשגרה, קשה להם לתפקד כהלכה. האחריות והחובה מוטלים על כולנו, לעשות הכל כדי שרובם יוכלו לחזור לחיים נורמטיביים ולא יצטרפו למעגל של בני ובנות נוער בסיכון”.
ד' (15): "איבדתי חברים, ואתם מדברים איתי על מבחן?"
בשבת אמא העירה אותי בצעקות שנלך לממ"ד. וככה, עם תחתונים וטלפון על 37 אחוז סוללה, נכנסתי לשם. אין מצב בחיים שאני אשכח את המספר הזה - 37. אחרי 18 שעות של סיוט יצאנו משם לגיהינום שהיה הבית שלנו. הכל שבור, הפוך, שרוף.
מאז עברו מעוטף עזה למלון. ההורים שלי דואגים לאחים שלי ולי, אבל אני רואה שהם כבר עוברים משהו לא טוב. פעם הם היו יושבים עם חברים בשישי, שותים יין, צוחקים. היום הם יושבים כמעט כל ערב בלובי, עם היין שלהם, אבל גם עם עוד שתייה. האחים הקטנים שלי היו כאן בפעילויות שלאט-לאט נגמרות. אנחנו מצליחים לשמור להם על משהו שהוא כמו שגרה במקום הזה, אבל אצלי זה כבר לא עובד.
אני וחברים שלי מתעוררים לפני הצהריים, נפגשים ומתחילים פשוט לעשות שטויות וצחוקים. ככה כל לילה. במלון, בשכונות הקרובות. איפה שאפשר. בתי ספר זה הבדיחה הכי גדולה שהביאו לכאן. הכל מבולגן, חצי כיתה מכאן ועוד רבע משם. כל אחד במקום אחר בחומר, ולמי בכלל יש מצב רוח ללמוד? חברים שלנו נרצחו ואתם מדברים איתי על מבחן? אתם הזויים. תנו לנו פתרון לחיות, תנו פתרון לישון נורמלי, תנו להורים שלי לחזור לעבודה, תנו לאחים שלי לחזור לבית הספר שלהם. הכל מתפרק כאן.
ע' מהעוטף (15): "החיים שהיו לי כבר לא קיימים יותר"
רוצים להבין מה עובר עליי ועל החברות שלי מאז 7 באוקטובר? גיהינום. הכל לא מסודר, הכל בלגן.
בשבת ההיא היינו בבית, וניצלנו. לא כולם ניצלו אצלנו, אבל אני לא כותבת על זה כי אני אתחיל לבכות ולהיכנס ללחץ. יום למחרת עברנו כולנו להרצליה, היינו שם קצת ואז עברנו לטבריה. שני מקומות שפעם ביקרתי בהם, ופתאום אני חיה שם. לא שאלו אותי או התייעצו איתי. פשוט אמרו שעוברים.
בטבריה היינו כמה חברות, והרגשתי כבר שמתחילה איזושהי שגרה, נורמליות. ופתאום, בום. עוברים שוב, הפעם לירושלים. שם כבר הכל התהפך לגמרי, לרעה.
שוב אני במקום חדש, שוב אין לי חברות, שוב אני לא קשורה לבית הספר וגם לא בא לי להיות קשורה אליו, גם ככה אני בפיגור של חצי שנה בלימודים. אני מרגישה שאני פשוט לבד, אז כל היום אני בטלפון וזהו. טלגרם, טיקטוק, וואטסאפ, ועוד פעם מההתחלה, כמו ילדה שאין לה חיים. וואלה, היו לי חיים לפי השבת ההיא, חיים מדהימים וכיפיים, והם כבר לא קיימים.
אני רוצה שזה ייגמר. שהכל ייגמר ונחזור לחיות כמו ביום שישי לפני שלושה חודשים.
ש' (16): "גופות, דם, מחבלים - זה לא יוצא לי מהראש"
סוגרים שלושה חודשים בירושלים. מי חשב על זה בכלל?
בשבת השחורה היינו בבית בשדרות. ההורים, אחים שלי ואני. הכל התחיל בבום. מלא רעש, בלגן, טלפונים, טלוויזיה ולחץ. לא היה אצלנו כזה דבר אף פעם. יותר מ-24 שעות היינו בבית סגורים כי היו מחבלים באזור שממש קרוב אלינו. קרוב ברמה של עוד שנייה אצלנו בבית. סגרנו את עצמנו בבית וחברים שלי שלחו לנו הודעות ומלא קטעי וידיאו של מה שקורה אצלנו מחוץ לבית. שדרות נראתה כמו סרט מלחמה. מלא מחבלים, מלא צעקות, בכי ויריות.
ביום ראשון יצאנו מהבית ונסענו לכאן. מה שראיתי בדרך לא יוצא לי מהראש. מה שראיתי בטלפון לא יוצא לי מהראש. גופות, דם, מחבלים בטירוף שלהם. פחד. עכשיו בירושלים רוצים שאני אלך לבית ספר. איזה בית ספר? מי ילמד כאן? בלי כל החברים שלי? נראה להם?
לא חשבתי שאגיד את זה אבל הטלפון זה אחד הדברים הכי יקרים שיש לי כרגע בחיים. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי בלי סוללה בשבת, או אם היינו על מצב שקט ומחליטים לצאת החוצה. אנשים מדברים על חרדה, לא יודע מה זה אומר באמת, אבל אני יודע שבחיים אני לא הולך יותר לשום מקום בלי טלפון. זה אולי נראה מטופש, אבל הוא נותן לי ביטחון וזה המצב.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.24
