מותר להצטער על הפגיעה בחפים מפשע. מותר להצטער על פגיעה בנשים ובילדים. הצער הוא לא סימן לחולשה ולא לאובדן דרך ולא לפגיעה בצדקת הדרך. גם בזמן מלחמה יש מקום לאנושיות. החיילים שהגיעה אליהם ילדה פלסטינית קטנה שטעתה בדרכה, עם רגל פצועה, והם טיפלו בה וחבשו אותה כדי להפסיק את הדימום – הם לא חיילים טובים פחות. להפך. הם חיילים טובים יותר. וכאשר במסגרת המלחמה בארגון הטרור נפגעים גם חפים מפשע – אנחנו יודעים, והעולם חייב לדעת, שלא מדובר בפגיעה בזדון בחפים מפשע מהצד הפלסטיני, אלא בהגנה על חפים מפשע בצד הישראלי.
אין שום צורך להסתמך על הנתונים שמפרסם חמאס כדי לדעת שחפים מפשע נהרגים. הרי התחפרות בבתי אזרחים, בבתי ספר ובבתי חולים היא השיטה שחמאס פיתח ושכלל, יותר מכל ארגון טרור בעולם. אבל הרג חפים מפשע הוא לא הוכחה לפשע מלחמה. הדין הבינלאומי, צריך להזכיר, לא אוסר על פגיעה בטרוריסטים רק משום שהם מסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית. להפך. הדין הבינלאומי קובע, ש"מציאותו של מוגן לא תשמש עילה לחיסון נקודות או שטחים מסוימים בפני פעולות צבאיות" (סעיף 28, אמנת ז'נבה הרביעית, 1949, בפרק העוסק ב"הגנת אזרחים בימי מלחמה"). אשר על כן, הפגיעה בחפים מפשע היא באחריות חמאס. ורק חמאס.
על רוב ההרוגים אין לנו מידע ודאי. אלפים רבים הם כמובן אנשי חמאס. ורק מעטים מגיעים לכותרות. אחד מאותם מעטים הוא חמזה וואיל דחדוח, שמוגדר משום מה כעיתונאי ב"אל-ג'זירה", והוא בנו של ראש סוכנות אל-ג'זירה ברצועת עזה, וואיל דחדוח. יחד איתו, כך פורסם, נהרג גם מוסטפה ת'וריא, צלם וידיאו שעובד עבור AFP.
פגיעה בעיתונאים, כידוע, זוכה לשדרוג בדעת הקהל הבינלאומית, וקצת קשה לשכוח את המהומה הבינלאומית בעקבות הריגתה של שירין אבו עקלה בג'נין, גם היא בשירות אל-ג'זירה. לא עברו שעות ארוכות, וכלי תקשורת רבים בעולם, מה"ניו יורק טיימס" ועד ה-BBC פרסמו כותרות בנוסח "עוד שני עיתונאים נהרגו בעזה".
"אני מצטער מעומק ליבי על הריגתו של חמזה", אמר שלשום מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, כאשר התייחס לעניין במסיבת עיתונאים בדוחא שבקטאר. "אני הורה בעצמי", הוסיף בלינקן, "וזו טרגדיה. יותר מדי חפים מפשע נהרגו". יותר מדי? איך הוא יודע? האם גם הוא מסתמך על נתוני משרד הבריאות של חמאס? מעניין אם גם הפעם תעלה דרישה מהצד האמריקני לחקירה של אותו אירוע, ואולי גם למעורבות של משרד המשפטים וה-FBI.
מה קרה באמת? מדוע צה"ל שיגר טיל שחיסל את הרכב על שני יושביו, ועוד שלישי שנפצע? ובכן, בדקות שלפני האירוע איתר צה"ל רחפן שפעל באזור. צה"ל מפעיל מערכת שמזהה רחפנים. הרחפן זוהה ככלי טיס עוין, שכבר הופעל בעבר על ידי חמאס לצורך מעקב אחרי תנועות חיילי צה"ל. באירוע הנוכחי הצליח צה"ל לזהות גם את מכשיר השליטה של אותו רחפן, שהיה בדיוק באותו רכב שבו היה חמזה. ומיהו מפעיל הרחפן? מוסטפא ת'וריא, דמות מוכרת לצה"ל. אמנם צלם, אבל גם תצפיתן בשירות חמאס.
קצת קשה להגדיר את ערוץ אל-ג'זירה ככלי תקשורת כהגדרתו המקובלת. מדובר בכלי תעמולה בשירות קטאר, האחים המוסלמים, ובתוכם חמאס. פה ושם יש מראית עין של "חופש ביטוי", משום שגם ישראלים מתראיינים שם. אבל זה היה ונותר ערוץ שמדברר את חמאס ומסתיר את האמת מעשרות מיליוני צופים בעולם. כאשר תושב רצועה התראיין בשידור ישיר והתלונן: "למה אנשי חמאס מתחבאים בבית החולים בדיר אל-בלאח. שילכו להתחבא בגיהינום" – הוא נקטע והמיקרופון נלקח ממנו. כך לא מתנהל ערוץ תקשורת. כך מתנהל ערוץ תעמולה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזילכל צבא שמתמודד עם פעילי טרור, כמו הטליבאן, דאעש או חמאס, יש כללים בנוגע לפגיעה בחפים מפשע במסגרת חיסול מבוקש. בעבר הודה מרק גרלסקו, שהיה ממונה מטעם הפנטגון על חיסול מבוקשים, שמותר לפגוע ב-29 חפים מפשע כדי לחסל מבוקש בכיר. ישראל מאשרת פגיעה במספר הרבה יותר נמוך של חפים מפשע.
זה יפה שארה"ב מטיפה מוסר לישראל, אבל זה לא משום שהסטנדרטים שלה גבוהים יותר. זה בגלל שהיא מעצמה. וגם אם בלינקן לא יבקש, צריך להציג לו את הסיפור האמיתי על העיתונאים בשירות חמאס. לצה"ל יש את ההוכחות. נכון, זה רק סיפור אחד, אבל מייצג. סיפור על הונאה ועל תעמולה. כדאי שבלינקן יֵדע. וכדאי שהעולם ידע.
