בכל פעם שאני מגיע לנחם חברים על אובדן בן משפחה במלחמה אני מחבק אותם בכל הכוח, בניסיון להעמיס משהו מהצער שלהם על כתפי, אולי יוקל להם. זהו ניסיון כושל, כמובן: הצער נייח; הוא לא הולך לשום מקום. אחר כך אני יוצא החוצה, לרחוב, ומחפש קיר להכות עליו. למה זה היה צריך לקרות לו, לה, להם, אני שואל את הקיר, למה זה היה צריך לקרות בכלל. ולמה, אחרי שלושה חודשים של בשורות מוות שמטפטפות על הראש יום יום, כמו עינוי סיני, כל מה שיודעים להבטיח לנו הוא עוד ועוד מלחמה.
אתמול (שני) היה יום קשה לצה"ל בעזה. הלב עם הנופלים ומשפחותיהם. המחיר כבד. השאלה היא לאן אנחנו הולכים. בשבילי, ישראל היא החברה האטרקטיבית ביותר בעולם: דינמית, יוזמת, חרוצה, מגוונת, יצירתית, פטריוטית, נדיבה. יש בה לא מעט פגמים, אבל כל אחד מהם פתוח לשינוי, או, לפחות, למאבק על שינוי. לא הייתי רוצה לחיות בחברה אחרת, נינוחה יותר. הישראלים הם עם שוחר פתרון. הממשלה שלהם היא סיפור אחר.
ב-7 באוקטובר נפלה ישראל לבור עמוק. אין שיעור לאובדן, לנזק, למחיר שהיום האחד ההוא גובה וייגבה מאיתנו, בטווח הקצר ובטווח הארוך. מאז אותו יום אנחנו עומדים בתחתית הבור ושואלים המון שאלות: כמה נפלנו, מדוע נפלנו, איפה נמצא האויב שהפיל אותנו ואיך נשמיד אותו, עד אחרון מחבליו. כל אלה שאלות חשובות, נכבדות, אבל הן גורמות לנו לדחוק הצידה את השאלה החשובה באמת: איך יוצאים מהבור.
לצאת מהבור משמעו להחזיר את החטופים, לשקם את היישובים שנהרסו ואת הביטחון ותחושת הביטחון של התושבים בדרום ובצפון, לשחרר את המילואימניקים הביתה ולנסות לסיים את המלחמה. לא אתגר פשוט: הוא דורש דינמיות, יזמות, חשיבה מחוץ לקופסה ובעיקר אומץ, תכונות שמצויות אצל ישראלים מכל קצות הקשת ולא מצויות, לצערי, בממשלה בהרכבה הנוכחי.
דניס הילי היה שר ההגנה של בריטניה בשנות ה-60 של המאה שעברה. הוא העניק לעולם עצה קצרה וקולעת לניהול משברים: "כשאתה בבור תפסיק לחפור". חבל שהמופקדים על ניהול המלחמה בישראל לא מקשיבים לדניס הילי.
מזה שלושה חודשים אנחנו שומעים בשורות על השמדת חמאס, הכרעת חמאס, חיסול חמאס. למרבה הצער, הן לא משקפות את המציאות. מבחינה צבאית נטו יש הישגים מרשימים בתיאום בין הזרועות ובהפעלת הכוח, אבל בינם לבין הדברת חמאס המרחק גדול. ראש הממשלה בנימין נתניהו יצר ציפיות שאין דרך לממש אותן, ובכך גזר עלינו מלחמה שאין לה סוף.
גם המטרה הצנועה יותר, פירוק חמאס, דורשת התאמת ציפיות. כל מנהרה שמתגלה ומפוצצת ברצועת עזה היא בשורה טובה, אבל פיצוץ מנהרה לא משמיד את כלל היכולות צבאיות ושלטוניות. די היה בטיהור עזה ובנותיה ורצועה לאורך הגבול.
בשלושת השבועות האחרונים המלחמה לא משנה מציאות. היא עולה בחיי לוחמים, מגדילה את הסכנה לאסון הומניטרי שישראל תהיה אחראית לו, מזיקה לישראל בעולם ולא מקרבת אותנו לניצחון שאיננו. גם אם יחיא סינוואר או מוחמד דף או שניהם יחוסלו, תוצאות המלחמה לא ישתנו. יימצאו מחליפים לשניהם.
השלכות מכת 7 באוקטובר דורשות חשיבה מחדש לא רק בקשר לחמאס, לחיזבאללה ולרשות הפלסטינית. הן דורשות חשיבה מחדש גם בקשר לאיראן. שם, באיראן, מתחיל הכישלון הגדול. משותף לעסקות חשאיות, גם בעידן האייתוללות, איראן הפכה לאויב רב-זרועות ולאיום קיומי. ישראל יודעת לעקוץ את האיראנים בפעולות חשאיות. הפעולות האלה לא מאיטות את ההתקדמות שלה אל הפצצה ולא מונעות ממנה להכות בנו באמצעות שליחיה, מהים האדום עד מטולה. אולי הגיע הזמן להודות בכישלון ולנסות מדיניות אחרת.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהעסקה שחמאס עשוי להציע קשה מאוד לעיכול. לא כולם תמורת כולם, תיקן אותי יודע דבר, אלא כולם תמורת חמאס. במילים אחרות, התנאי שמציב סינוואר לשחרור החטופים איננו רק הפסקה מוחלטת של המלחמה ושחרור של אלפי מחבלים מהכלא, אלא גם המשך השלטון שלו ברצועת עזה. מבחינת ישראל זאת תבוסה שאין משפילה ממנה, תבוסה מוחלטת. רק מנהיג טרור בטוח מאוד בכוחו, או, לחלופין, פסיכופת גמור, יכול להציב תנאי כזה.
זה נורא? כן, זה נורא. האם נכון לקבל את זה? ייתכן שכן, כי לכישלון יש מחיר; כי מותם של החטופים בשבי החמאס יהיה כתם בל יימחה על מצפונה של החברה הישראלית, על הלכידות שלה; כי אנחנו לא ערוכים כרגע לפתיחת חזית בצפון; כי אנחנו תלויים באמריקה. החשבון עם חמאס יצטרך להידחות לרגע בו יפר סינוואר את ההסכם שיושג. הפעם, יש לקוות, צה"ל יהיה מוכן.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.01.24
