בשבוע השני של התמרון הקרקעי הגיעו לוחמי סיירת נח"ל למסגד בכפר אל־עטאטרה, סמוך לקו החוף של עזה. צה"ל פרץ אז במלוא העוצמה המשוריינת והאווירית שלו לצפון הרצועה והניס את מרבית המחבלים דרומה או למסתורים התת־קרקעיים. במסגד, בתוך אולם קטן שדמה לחדר תדריכים מבצעיים, מצאו הלוחמים עשרות מעטפות חתומות, ובתוכן הנחיות להמשך עבור מחבלי הגדוד הגזרתי של חמאס: מתי בדיוק לצאת מהמסתור, איך לבצע איגופים ואיזה גדוד שכן לתגבר בקרב הנסיגה מול צה"ל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לצידן היו מונחים מדי צה"ל וגם סמים ממריצים, כאלו שנמצאו בגופותיהם של מחבלי הנוח'בה שנהרגו ב־7 באוקטובר. בהשפעת הסמים הללו קמו המחבלים שוב ושוב גם אחרי שנורו. לוחמי הסיירת נתקלו באותם מחבלים כבר בשעות הראשונות של הפלישה הרצחנית. הם החזיקו את הגזרה הדרומית של העוטף ותגובתם ההרואית מנעה כיבוש של מוצבים וקטל נרחב יותר ביישובי דרום חבל אשכול, בהם כרם שלום. המחיר היה כבד: מפקד היחידה סא"ל יהונתן צור (ברנש) ז"ל, סגנו רס"ן עידו שני ז"ל נפלו בקרב.
במסגד באל־עטאטרה איתרו הלוחמים את סמל הג'יהאד הרצחני מכולם: דגל של דאעש, זהה לזה שהניפו מחבלי הנוח'בה באותה שבת במוצב סופה, כאשר ניסו לכבוש אותו. לוחמי סיירת נח"ל הם גם אלו שאיתרו בתחילת התמרון את ספרו של היטלר "מיין קאמפף", מתורגם לערבית, בביתו של בכיר בחמאס – וכך חשפו לעולם את ממדי הרוע המפלצתי שמחבר בין אידיאולוגיית הרצח הג'יהאדיסטית לתפיסת הפתרון הסופי של הנאצים.
בשבועיים האחרונים הובילה סיירת הנח"ל את הלחימה במעוז האחרון של חמאס בצפון הרצועה, שכונת דרג' תופאח, בקרבות מטווחים קרובים שבהם איבדה את מפקד הצוות סרן אושרי בוצחק ז"ל. במסגרת הפעילות חשפה הסיירת, עם שייטת 13 ושלדג, מפעל תת־קרקעי גדול להסבת רקטות לטילים מדויקים בהכוונה איראנית. "האזורים האלה, שקרובים לגבול, הם הרבה יותר ממולכדים במטענים, וכך איבדנו גם מפקד פלוגה מגדוד 931 של החטיבה ואת קשרו", מספר קצין האג"ם של הסיירת רס"ן פ', "אבל באירוע הזה חוסלו שלושת המחבלים על ידי לוחם מהסיירת שארב להם מאחורי חלון בסמטה. באירוע אחר רדפנו אחרי שני מחבלים שירו מתוך פיר. הם ניסו להסתתר בשיחים מתחת לעצי דקל שקרסו בלחימה, אחרי שהשליכו לכיווננו רימון שלא התפוצץ. את שניהם הרגנו במגע קרוב".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המהירות שבה פעלה הסיירת בדרג' תופאח הייתה קריטית. "מצאנו מערך פירים משמעותי ולקראת השמדתו קיבלנו מודיעין שיש בתוכו 30 מחבלים בערך. פוצצנו את המערך הזה עם המחבלים בתוכו", משחזר רס"ן פ'.
מפקד חטיבת הנח"ל אל"מ יאיר צוקרמן הגדיר את המרוץ נגד המנהור שממנו מגיחים מחבלים של חמאס כ"מרדף של חתול ועכבר", ולכן הכוחות אינם מתעכבים כדי לחקור כל אחד מהפירים. "כסיירת אנחנו עובדים עם דחפורי הדי־9 של ההנדסה שמקלפים עבורנו פירים נסתרים", אומר פ'. "באחד המקרים צלף של חמאס פגע בדחפור. כעת אנחנו ממשיכים בעיקר בהשמדת בתי בכירים וערוכים גם לשוב לפשיטות במקומות נוספים כדי לא להשאיר זכר לחמאס".
הוא מחזיר אותנו לימים הראשונים של התמרון, כאשר צה"ל עשו הכל כדי להשלים את פינוי האוכלוסייה העזתית שטרם עזבה את בתיה בצפון הרצועה. כולם היו אז על קוצים, בעיקר הדרג המדיני: החשש היה מאירוע בודד שבו ייהרגו בשוגג מאש צה"ל עשרות או מאות עזתים בלתי מעורבים באופן שיעצור את התמרון שרק החל.
אוגדה 162 נערכה לכיבוש מחנה שאטי שבמערב העיר עזה, אלא שחמאס הצליח להשאיר בו אלפי אזרחים. מחנה הפליטים, שהפך עם השנים לפרבר עם בניינים בני שלוש־ארבע קומות שאינו מאפשר לטנקים לחצות את הסמטאות, הפך אפוא לקשה מאוד לכיבוש. כוחות צה"ל כיתרו את שאטי וכרזו לאוכלוסייה לצאת, ובפתח המחנה נעמד מפקד סיירת הנח"ל החדש סא"ל יוני דהן. כשראה את הנחיל האנושי חולף על פניו החוצה ומשם לדרום הרצועה, כמו בשכונות אחרות בעזה, הוא קלט שמשהו פה לא בסדר.
"אמרתי: רגע", הוא נזכר. "יש בהם גם גברים, וייתכן שחלקם מחבלים שבורחים בחסות ההמון. תוך זמן קצר איתרנו ביניהם עשרות מחבלים. שניים מהם לקחתי להצבעות בתוך המחנה והם הסגירו עוד כ־20 מחבלים וכן מצבורי אמל"ח. היה לזה ערך גדול עבור צה"ל".
המוטו של חטיבת הנח"ל זה שנים הוא "היתרון האנושי". מבחינתם של לוחמי הסיירת ומפקדיה, זו לא רק סיסמה. התחבולה והתושייה שהפגינו בכיבוש מוצב 17 ומוצב אסקלן של חמאס בצפון הרצועה הן ההוכחה לכך. לאחר קרבות ממושכים הבינו המפקדים, על בסיס המידע מודיעיני, כי חלק משמעותי ממחבלי חמאס הצליחו להסתתר מתחת לאדמה והם מתכננים לפוצץ את המנהרה כדי להקריס את האדמה על הלוחמים, בדומה לפיגועים במוצבים JTV וטרמית שבציר פילדלפי לפני 20 שנה.
הלוחמים בדיוק סיימו לחשוף במוצב 17 מעבדת נפץ גדולה ובה מאות אמצעי לחימה, בהם מטענים גדולים של חמאס. לא היה זמן לחכות לכוח הנדסי שיטפל בפיר שהתגלה, ובמחשבה רגעית החליטו קציני הסיירת להטמין בפיר את המטענים של המחבלים, לפוצץ אותם בנקודה בטוחה וכך להחריב את המוצב ואת המנהרה על המחבלים שבתוכה לפני שיספיקו לבצע את זממם. "זו כבר הייתה שעת חשיכה והיו לנו פחות מ־20 דקות, אז אילתרנו פתרון של ווין־ווין", משחזר מפקד הסיירת.
במקרה אחר סרקו לוחמי הסיירת מבנה חשוד וגדול בלב השטח העוין ברצועה. הנגביסט של הכוח ריסס במקלע שלו את החדרים, אבל ברגע האחרון זיהה שני אנשים עושים את עצמם ישנים במיטות. הם הרימו מולו ידיים והוא נצר את המקלע למרות שאיש לא היה בא אליו בטענות לו היה פועל אחרת מאחר שהמבנה הופלל כיעד אויב עם מחבלים בתוכו. השניים אכן התבררו כמחבלי חמאס, ומעצרם וחקירתם בשטח הובילו לגילוי פיר לחימה משמעותי, רגע לפני שמחבלים אחרים זינקו מתוכו, ולממצאים מודיעיניים נוספים.
היוזמה שהפגינו לוחמי סיירת הנח"ל ומפקדיה בקרבות ברצועה היא המשך ישיר לזו שגילו עוד לפני 7 באוקטובר ובשעות שאחרי מתקפת הפתע. מפקד הסיירת ברנש, שנהרג בשבת השחורה, הורה כמה שבועות קודם לכן לזווד את כלי הרכב המשמשים במשימות הבט"ש בטילי לאו ובאמצעי לחימה רבים נוספים, כמו רימוני רסס ותחמושת למטול רימונים, מתוך תחושת בטן של מפקד מנוסה. בכלי רכב מבצעיים אחרים בגזרת העוטף לא היו אמצעים כאלה. מיד אחרי שהחלה המתקפה החליט קצין בסיירת להביא מבסיס עורפי בדרום את נגמ"שי האיתן החדשים, הגלגליים, שהיו עדיין בשלבים של הטמעה מבצעית. זה הוביל להרג של עשרות מחבלים ואיפשר להגן על היישובים שבגזרת הסיירת במוצאי שבת ובימים שאחרי 7 באוקטובר, כשמחבלים עדיין שרצו בעוטף.
רס"ן פ': "אמרתי לפקידת המבצעים בטייסת שאני חייב דחוף מסוק קרב, והיא ענתה שפקודות לטייסות מגיעות מהבור בקריה. התעקשתי, וקצין המשמרת חיבר אותי בטלפון לטייס"
התגובה המהירה של קציני הסיירת סייעה לכך שדרום העוטף לא נכבש כמו צפונו. הסמג"ד עידו שני, שנפל באותו יום, צעק ברשת הקשר שפרצה מלחמה ודרך את כל הכוחות; הלוחמים הקפידו על נוהל "כוננות עם שחר" והיו בחוץ כבר משעות הבוקר המוקדמות. אחרי שהתופת החל התקשר קצין האג"ם של היחידה, רס"ן פ', לחמ"ל המבצעים בטייסת האפאצ'י במחנה רמון. "אמרתי לפקידה שם שאני חייב דחוף מסוק קרב", מספר פ', "היא אמרה לי שזה לא עובד ככה ושפקודות לטייסות מגיעות מהבור של חיל האוויר בקריה. התעקשתי שתיתן לי מיד לדבר עם קצין משמרת מהטייסת. הוא הבין את המצב וחיבר אותי בטלפון לטייס המסק"ר, שהפציץ בשטחנו במיקומים שנתתי לו".
כמה דקות אחר כך הבחין במסוקי בלאק הוק חולפים מעליו. "סימנתי להם בידיים מלמטה שינחתו לידי כי אני חייב שיביאו את הפלוגה שהקפצנו מהבית. הטייס נעתר וקיצר את הדרך לעוד עשרות לוחמים מהסיירת. דחסנו אותם בעמידה במסוק ונכנסנו ישר למגע עם מחבלים. לא עצרנו באותו בוקר, גם כשנהרגו ונפצעו לנו קצינים. ברגע מסוים קלטתי שאין מפקד לסיירת, כי ברנש נפל וגם עידו הסגן, אז מיד הודעתי בקשת הקשר שאני מפקד הסיירת".
האלתורים של סיירת הנח"ל נמשכו גם במוצב הפלוגתי הגזרתי. סמל צוות הצלפים, שקלט את המסה הגדולה של המחבלים שנוהרים למוצב, רץ למכולת המקלעים, הוציא משם מאגים, חילק לצלפים שלו, פיזר אותם בעמדות שולטות ואמר להם לרסס צרורות רוחב על כל אויב שנוהר למוצב. בחלוף שעות הבינו בסיירת כי המכה גדולה יותר ממה שחשבו: מפקד החטיבה אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל נהרג ליד רעים. סא"ל יוני דהן, שהיה בחופשת לימודים וקיבל את הפיקוד על הסיירת בשעות אחר הצהריים, אחרי נפילתו של ברנש, טיפל אישית בפינוי גופת המח"ט.
כשהחל צה"ל את התמרון בעזה, הוא המשיך להשתמש בנגמ"שי הנמ"ר, בטנקים ובדחפורי הדי־9 ככוח העיקרי. הרבה מחבלים לא נחשפו כי הלוחמים מגולני ומגבעתי כמעט שלא יצאו מהבועה המשוריינת. צה"ל פשוט התאהב במכונות המלחמה הללו. המקלע הכבד מעמדת הקטלן בנמ"ר ירה בלי הפסקה והטנקים הפכו לגיים צ'יינג'ר בתמרון, אבל היה חסר עוד מהפינצטה שתיתן פייט אמיתי, ראש בראש וללא מורא.
את לוחמי הסיירות זה תיסכל, שהרי הם הכוח הקדמי המיומן ביותר בחטיבות החי"ר. מבחינתו של סא"ל יוני, גם את הקונספציה הזו היה צריך לשבור. "די מהר הוכחנו שתנועה רגלית היא לא תורפה אלא יתרון", אומרים בסיירת הנח"ל. וכך, מבנה אחר מבנה, לוחמי הסיירת הפכו לכוח מוביל לצד הטנקים ולא מאחוריהם. וכשהגיעו למחנה הפליטים העוין ג'באליה, הרגישו אותם מיד: הנשקים היעודיים נשלפו – מטילי הגיל בגרסתם המתקדמת ועד לרחפני המעוז המתאבדים, שהרגו שלושה מחבלים כבר בשעות הראשונות של הקרבות.
קציני הסיירת למדו מחבריהם שפשטו על יעדים דומים והפיקו לקחים. הם פיתחו טכניקה שאיפשרה את חיסולם של עשרות מחבלים ביום, מבלי לאפשר להם להימלט, כפי שקרה בתחילת התמרון. "למדנו הרבה מאוד תוך כדי תנועה, למשל: ירי מקלצ'ניקוב שנועד למשוך אותנו למארב אר־פי־ג'י תוך כדי הסתערות גרם לקצין צעיר שלנו לחכות רגע ולצאת באיגוף קטלני ויעיל", מתאר סגן מפקד הסיירת החדש רס"ן אלמוג, "מיד לאחר מכן אותו מפקד צוות העביר לכולם את הלקח הזה, כמו גם לקחים משגיאות שעשינו ולמדנו מהן".
בסוף כל יום מתכנסים קציני הסיירת לתדרוך של לקחים ותובנות, וכל אחד מהם מציג גם את הטעויות שעשה. זה מצריך לא מעט אומץ ויושרה מקצועית אצל בני 22 שרק רוצים להשתפר, בדומה לתרבות התחקור של טייסי חיל האוויר.
קרוב למחצית מתוך עשרות פצועי הסיירת במלחמת חרבות ברזל שבו כבר ללחימה, וכמה מהם הספיקו כבר להיפצע פעמיים. אחד מהם הוא סגן ש' שגר בקיבוץ מפלסים, מרחק ירי קורנט מהעיירה ג'באליה ומשכונת דרג' תופאח. בבוקר 7 באוקטובר הוא היה בחופשה שגרתית. לקראת שבע בבוקר זינק מביתו, הצטרף לשלושה חברים קצינים שגרים גם הם בקיבוץ, והם החלו להילחם כחוליה במחבלים שחדרו ליישובם.
"הסתערנו לעבר בית משפחה שחדרו אליה המחבלים, ואז הם השליכו רימון רסס שהתפוצץ בקרבתי ופגע לי ביד, ממש פתח אותה", משחזר ש'. "טיפלנו בעצמנו כי גם חבריי לחוליה נפצעו, והצלחנו לחלץ את עצמנו לפרמדיק שגר בקיבוץ ונתן לי טיפול יותר רציני. אחרי שיקום של חודש במלון בהרצליה, שהמשפחה שלי פונתה אליו, הצטרפתי לחברים שלי בג'באליה שמאיימת על הקיבוץ שלי. באחת מסריקות הבתים שם התפוצץ מטען חבלה וחטפתי רסיסים גם ברגל, לצד חבר שהיה איתי. פינו אותנו במסוק לבילינסון ובימים האחרונים, אחרי חודש של שיקום, חזרתי לסיירת. היה קצת קשה להורים שחזרתי פעמיים, אבל הם מבינים את החשיבות בלחימה ליטרלי על הבית. אני מתפקד כעת היטב וכבר בלי משככי כאבים".
חברו לסיירת, סרן מ', שימש כמפקד הגזרה הפלוגתית של כרם שלום באותו בוקר ונפצע מירי בהיתקלות מטווח אפס מול מחבל נוח'בה. "החובש שלי והקשר מיד חבשו לי את היד שנפגעה מהירי, אז יכולתי להמשיך להילחם", משחזר מ'. "מיהרנו מהקיבוץ למוצב הסמוך מתוך הנחה ששם נצטייד, אטפל בעצמי טוב יותר וניקח לוחמים לתגבורת, אבל בכניסה למוצב חטפנו אש מכל כיוון ונלחמנו שם עד הערב כדי לשחרר את המוצב מכמות גדולה של מחבלי נוח'בה. רק אז הבנו את גודל האירוע. תוך כדי הבנתי כמה לוחמים ומפקדים מהסיירת איבדנו באותן שעות, אבל זה לא עצר אותנו לרגע. בשלב מסוים עליתי על טנק שהתותח שלו הושבת מאש המחבלים, אבל הוא שימש אותנו לנסיעה מהירה וממוגנת חזרה לקרב ההגנה על הקיבוץ.
"ב־18:30, אחרי שסיימנו שעות ארוכות של לחימה, פינו אותי לסורוקה לטיפול של כמה ימים ושיקום בבית. למזלי אבא שלי רופא, אז אחרי חודש של שיקום לחצתי עליו כבר שיוריד לי את התפרים כדי להיכנס לתמרון עם החיילים שלי. בלחימה בשאטי פרצנו את בתי המחבלים כדי לעבור דרכם, כמו בשכם בחומת מגן, ובאחת מהנפות הפטיש הגדול נפגעתי ביד. כמובן שזה לא משהו שיוציא אותי מהרצועה, ואחרי מנוחה קלה וקיבוע חזרתי לפקד. יש לי בת זוג שש שנים והיה לה קשה עם זה. גם להורים זה היה מורכב בפעם השנייה. הם היו בטוחים שזהו, נגמר, ואני יוצא אחרי 25 ימים בעזה. אבל הם נותנים לי ספייס כי הסיירת תמיד תוביל ראשונה כל פעולה של אוגדה 162".
במקרה אחר הגיע נציג מהחטיבה לבקר לוחם פצוע בבית החולים, הזיז את הווילון ממיטת האשפוז וראה שהיא ריקה. הנציג, שחשש כי מצבו של הפצוע החמיר, בדק עם האחות והתבשר כי הלוחם וידא שמצבו תקין "יחסית" וברח מבית החולים כדי להצטרף שוב לחבריו בתוך הרצועה.
מאז תחילת הלחימה הרגו לוחמי סיירת הנח"ל יותר מ־200 מחבלים. 40 מהם חוסלו על ידי צלפי הסיירת, שב־7 באוקטובר הפכו למאגיסטים. עשרות מלוחמי הסיירת הצטרפו ללחימה עוד בטרם סיימו את מסלול ההכשרה המפרך, ואת טקס קבלת סיכת הלוחם ערכו בשטח הרצועה. אחד מהם, סמ"ר עדי מאלכ חרב מבית ג'אן, מהמצטיינים במסלול, נפל בקרב כמה ימים לאחר שקיבל את הסיכה. סיירת הנח"ל איבדה במלחמה 20 לוחמים ומפקדים.
"יש לא מעט יחידות שהיו מתפרקות או מתקשות מאוד להשתקם אחרי מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר", מתאר קצין צעיר בסיירת, "אבל אנחנו המשכנו להילחם עם המפקדים שכבר עזבו ללימודים או לתפקידים אחרים בצבא וחזרו מיד למלא את החסר".
מפקד פלגה א' רס"ן יואב מנסה לסכם את האתוס של סיירת הנח"ל. "במחנה שאטי, כאשר פינינו את האוכלוסייה לפני ההתקפה והפלסטינים חלפו על פניי, עליתי בקשר מול הלוחמים, אלו שראו את הזוועות בקיבוצים באותה שבת, ואמרתי להם להיות גאים: תראו את ההבדל בינינו לבינם. אנחנו דואגים לאזרחי האויב ולא הורגים אזרחים'. אחד המפק"צים לא היסס באותו רגע לתת כתף לקשיש פלסטיני שמעד בהריסות ולילד קטן, וקצין אחר חילץ קשישה על כיסא גלגלים. הבאנו לעזה את כל הלוחמנות והנחישות של ברנש לצד הערכים מהבית, שלא אבדו לרגע".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.24