שתיים בצהריים בטיילת של אילת. הים אותו ים, כחול־טורקיז ורגוע. מזג האוויר מושלם כפי שרק עיר הנופש של ישראל יכולה להציע. בחנויות שרשראות עם צדפים, משקה ברד זרחני, משקפי שמש, שנורקלים. שלושת הקופים של פאב "המנקיס" במקומם עומדים – האחד לא שומע, השני לא רואה, השלישי לא מדבר. אבל מי שמעוניין לשמוע, לראות ולדבר מגלה שלמרות שהתפאורה נותרה עומדת, זו לא אותה העיר. השלווה אינה באמת שלווה, אלא דממת המפונים. הם ספונים במלונות העיר מאז פונו מבתיהם. חלק מקיבוצי ומושבי העוטף, חלק משדרות, חלק מיישובי הצפון. אילת הפכה לעיר מקלט.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ובתוך השקט הזה של הטיילת, מה לעשות, קורים דברים. בקבוק וודקה חדש מהפיצוצייה עובר בין ידיהם של חמישה נערים. כמה מטרים מהם, ארבעה ילדים מסתובבים חסרי מעש. הקטן מתוכם, אולי בן עשר, מוציא סיגריה. לוקח שאיפה עמוקה לריאות, ואז נושף. החבר שלידו בועט בפחית אקסל שנותרה מיותמת. דקות אחר כך הם חוברים לקבוצת בנות. אני מתקרבת אליהם עם גלעד, מדריך נוער שבשבועות האחרונים מסתובב בטיילת ואוסף ממנה ילדים ונוער משוטטים. רגע אחרי שהמעשן הצעיר מחביא את הסיגריה בקופסה של סיגריות מסטיק, הם מספרים לנו שהם משדרות. חיים במלונות כאן, מעבירים את הזמן עד שיחזרו הביתה, לא ברור מתי. מה שלומכם, אנחנו שואלים. "נושמים, עדיין", עונה אחת הנערות, ואז מוסיפה: "עד מחר".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כמעט מאה ימים אחרי השבת השחורה כבר אפשר להגיד את זה: דור העתיד של מדינת ישראל נמצא במשבר חריף. באילת, שמלונותיה מבודדים משכונות הקבע, ושכעיר תיירותית מזמנת חוויות ופיתויים, יותר קל להבחין בכך. "מה שקורה פה עכשיו זה משהו בין איה נאפה לעיר פליטים", אומר עילי פרבשטיין, ממייסדי עמותת "בית על הים" שבשגרה מפעילה מרכזים בתל־אביב, בהרצליה ובמעגן מיכאל, שבהם מדריכות ומדריכים עובדים עם אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ואוכלוסיות בסיכון דרך המים – כלומר באמצעות פעילויות על הים, למשל גלישה ושיט. בעקבות המלחמה הוקם מרכז חירום של העמותה בעיר הדרומית. שם, מודה פרבשטיין, כולם בסיכון.
7 צפייה בגלריה
''הים מציף הכול, תרתי משמע''. עילי פרבשטיין (משמאל) בפעילות עם בני נוער
(צילום: דורון ברטי)
"אחרי 7 באוקטובר פונו לכאן 11 אלף ילדים ובני נוער מגיל שש עד 18, בעיקר ממועצה אזורית אשכול ומשדרות. וזה לא רק ילדים שפונו, אלה ילדים שחוו את הטראומה הכי גדולה שאפשר. נכנסו להם מחבלים לקיבוץ. מניר עוז הגיעו לכאן ילדים אחרי שהם חזרו מהשבי. יש לנו חבר'ה שההורים שלהם עדיין נמצאים בשבי. יש חבר'ה ששמעו תוך כדי הפעילות שלהם כאן איתנו שההורים שלהם נרצחו בשבי. הם ישנים בתוך מלון, עם הורים ואחים באותו חדר. אין להם פרטיות בכלל. אחרי זה אנחנו לא מבינים למה הם מסתובבים בחוץ עד שמונה־תשע בבוקר. היכולת שלהם להיות בפרטיות זה להסתובב בלילה ולהגיע לחדר רק בבוקר. אנחנו כל יום מתעוררים פה ומוצאים בקבוקי אלכוהול, בדלים של סיגריות, בקבוקי גז קצפות, שזה גז שהם שואפים ואז מאבדים את שיווי המשקל או את ההכרה. את תראי פה גם ילדים בני עשר ו־11 עם סיגריה וג'וינט, וילדים בני 12־13 עם בקבוקי ההקצפה".
המשטרה מסתובבת, מעורבת?
"כן. אבל בואי, מי שרוצה לעשות את הדברים האלה יעשה אותם. הדרך לגרום להם לא לעשות אותם זה לא לתפוס אותם, אלא לתת להם אלטרנטיבה. אם אין אלטרנטיבות, משתעממים. אז שותים אלכוהול, צורכים סמים. נמצאים המון שעות מול המסכים. לקח זמן עד שבתי הספר שלהם חזרו לפעול פה במתכונת מצומצמת. אז חלק מהילדים פשוט לא הולכים ללימודים".
הם מרגישים בכלל שיש מישהו שאחראי עליהם בכל הסיפור הזה?
"אני חושב שאם יש דבר שהכי נשבר להם, זה האמון במבוגרים אחראים. מהזווית של אותו נער או נערה, ב־7 באוקטובר לא שמרו עליהם. המדינה, הצבא, הגופים הגדולים שיש לך אמון בהם כילד – שום דבר לא היה שם. אנחנו צריכים עכשיו תוך כדי תנועה להחזיר להם את האמון בדבר הזה שנקרא עולם המבוגרים. שהם יאמינו שוב שיש מי שדואג להם ושומר עליהם, ושזה לא התפקיד שלהם".
איך אתם עושים את זה?
"דרך המים. יש לנו כאן כבר 22 קבוצות של ילדים ונוער שפועלות במקביל. מהר מאוד הבנו שהדרך הכי טובה זה להגיע למלון, למצוא שם את רכזת החינוך, את רכז הקהילה ולבנות יחד איתם את הקבוצות. התוכנית פה, שאותה בנינו עם מטפלים מומחים לטראומה, מתבססת על עקרונות של להחזיר שליטה לחיים דרך הכלי הימי. מהרגע שהם מגיעים לפה הם יודעים בדיוק מה יהיה ואת מי יפגשו. הצוות קבוע, היום והשעה קבועים, החברים לקבוצה קבועים. מבחינתנו הים זו קליניקה, וכאן הילדים מוציאים דרך הגוף את מה שמילים לא יכולות להגיד".
מה זה אומר?
"הים מציף הכול תרתי משמע, ואנחנו רואים פה את החבר'ה פורקים כל עול, החל מילד שמכה את המים בגלשן ועד לילד שמגיע אלינו אחרי שחזר מהשבי. את רואה את הצורך שלו להוציא זעם וכעס על הקבוצה ועל המדריכים ועל הציוד ועל כל מה שרק אפשר, כי שם לקחו ממנו את השליטה. עכשיו סוף־סוף הוא יכול לכעוס את זה ולהוציא את זה. יש פה ילדים ונוער שבמפגש הראשון לא מסוגלים לקבל סמכות. יש כאן המון אמירות של זלזול באמא, המון קללות שהילדים זורקים על האמהות אחד של השני, וכשילד שומע את השם של אמא שלו הוא אפילו לא מנסה לגונן עליה. יש פה איזה משהו לא מודע, משהו שהוא בכלל לא גלוי מבחינתם. חלקם לא מסוגלים בכלל להקשיב – היפראקטיביות שלא ראינו, ועבדנו עם נערי קצה גם לפני כן. אבל בתוך הים קורה משהו אחר. אם ביבשה אתה מרגיש שאתה יכול לעשות עכשיו כל מה שבא לך, בים אתה צריך עזרה, רוצה גבולות. אם לא תקשיב לדגשים, תיסחף. כשהם מצליחים לקום בבוקר, לגייס כוחות, לצאת לים, להתמודד מול הרוחות והגלים – זה חוסן".
מול קניון הקרח, באזור מגודר שמשתרע על חמישה דונמים של אדמה שעליה הולבש דשא סינתטי, נזרעה תקווה. שלט ברוכים הבאים. אוהל שמצל מפני השמש, ותחתיו ילדים משחקים כדורגל. לידו אוהל נוסף שבו משטחי רביצה. לוח מחיק ובו הפעילויות היומיות לפי קבוצות. לקבוצת רקפת – חדר בריחה. לקבוצת כלנית – פוטותרפיה, טיפול דרך צילום. לקבוצת כרכום – משחקי קופסה. שלט שבו כתוב "חדרי טיפולים" מוביל למקום נוסף, שקט, ובו 22 אוהלים לבנים. כל אוהל כזה מאובזר במזגן, כיסאות, ספה, וגם טושים, דפים ומשחקים. ליד אחד מהם ספר שירה של ברק פלדמן. בעמוד הראשון הקדשה: "למי ששרד, למי שנלחם, לאלו שאיתנו ולאלו שאינם". האוהלים האלה, כך מספרת מנהלת המתחם, מלאים כל הזמן. מאות ילדים מטופלים כאן רגשית, ורשימות ההמתנה עולות על גדותיהן. המטפלים, שמגיעים מכל רחבי הארץ, מעטים מול רבים. המקום הזה קרוי "חוסן ילדינו". כמו "בית על הים", גם הוא הוכחה לתושייתה של החברה האזרחית.
"זו לא אותה אילת שמכירים מהקיץ, אלא העיר הכי עצובה שיש במדינה כרגע", מספרת גאיה, שמיניסטית משלומי, "יום הכיף פה במתחם נחמד, אבל בסוף את חוזרת למלון ואת מבואסת"
היזם רוני דואק, יחד עם ארגוני "שיתופים" ו"ציונות 2000" שייסד, ובעזרת פילנתרופיה נדיבה מהארץ ומהעולם, הקים אותו (ומתחם נוסף בים המלח) – במטרה לתת לילדים ולנוער את מה שנלקח מהם ב־7 באוקטובר: שגרה. ילדות. עתיד. המדינה לא נותרה מחוץ לתמונה: מרכזי החוסן של שדרות ושל המועצה האזורית אשכול פועלים כאן, ומשרד החינוך חבר למיזם להקמת בית ספר לילדי החינוך המיוחד. בכל יום עוברים במקום כ־500 ילדים, ילדות, נערים ונערות שנעקרו מבתיהם – מי במסגרת בתי הספר, מי במסגרת תנועות הנוער ומי במסגרת זמן פנוי ורצון לפגוש פנים ולא מסכים. ואף שהמקום הזה נראה כמו קפסולה לשימור השפיות, המצב בשטח מכמיר לב.
"היו לי כאן שלבים של דיכאון. קמתי כל יום באחת בצהריים. יש לי חברים שנהרגו ב־7 באוקטובר", מספר לי יהודה, בן 18 משדרות, שמנסה לתרגל כאן חיים זמניים. "אתה לא בבית שלך, מרגיש מנותק וצריך לפתח שגרה. ומה עושים? אתה לא יכול לשבת במלון ולחכות שמשהו יקרה. חיפשתי תעסוקה והתחלתי לעבוד כאן במכבסה. באיזשהו שלב אמא שלי שיכנעה אותי להירשם לקורס צלילה. זה קצת החיה אותי".
"אני מרגישה באי בודד, למרות שאני לא לבד", מספרת גאיה, שמיניסטית משלומי, שאותה אני פוגשת מיד אחרי פעילות חברתית באוהל המרכזי. "זו גם לא אותה אילת שמכירים מהקיץ, אלא העיר הכי עצובה שיש במדינה כרגע. אנחנו יוצאים מהמלון נטו כדי להעביר את הזמן. כי אם לא נעביר את הזמן, ניכנס לדיכאון. הנה, בית הספר מנסה להביא אותנו למתחם הזה ליום כיף, וזה נחמד והכול, אבל בסוף את חוזרת למלון ואת מבואסת".
אתי סלע: "רואים ילדים במצבי רגרסיה מאוד קשים. מסתגרים בחדרים, או עם תופעות של נסיגה בשליטה בסוגרים. לא נכנסים להתקלח לבד. צריכים שהדלת תישאר פתוחה, חייבים שמישהו יהיה בבית"
גאיה יושבת כאן עם אופק ואגם, חברים לפינוי, שניהם מקריית־שמונה. האסון שפקד את מדינת ישראל באותה שבת שחורה הפך לאסון מתגלגל. הלחימה המתפתחת עם חיזבאללה הפכה גם את תושבי הצפון לפליטים בארצם. "יש תחושת פספוס גדולה", אומרת אגם, "בהתחלה פינו אותנו לטבריה, אחר כך עברנו לים המלח, אבל בגלל שלא היה לנו איפה ללמוד העבירו אותנו לכאן. זה היה ממש מבאס, כי עד שהתמקמנו והתחברנו לאנשים, הוציאו אותנו עוד פעם".
גאיה: "הרסו לנו את השנה הכי כיפית בעולם, את י"ב. היה אמור להיות מסע לפולין. גם זה נהרס. אנחנו כבר לא בראש של ילדים כי אנחנו מתעסקים במצב. וכל הדברים החשובים והמגניבים שצריכים להיות לנו בשלב הזה של החיים – או לא קורים, או קורים בזום".
"אני כועס על המצב בצפון", מודה אופק, "מרגיש לי שיש טיימר שסופר שניות עד שגם הבית שלי ייהרס, כמו עשרות בתים שנהרסו בצפון מרקטות שנופלות שם בלי סוף. וכשהוא ייהרס, מה נעשה?"
בסיטואציה כזו יש בכלל מקום לחלומות?
אופק: "כל החלומות הם על השגרה שלנו. על לחזור לבית, לבית הספר, לחברים. אלה החלומות במשמרת שלנו".
"הילדים שנמצאים כאן מרגישים תלושים", מודה אתי סלע, שמרכזת ומנהלת את שלוחת חוסן שדרות ב"חוסן ילדינו", "המורים הם לא אותם מורים. התלמידים בכיתה הם לא אותם תלמידים. בבתי הספר היסודיים עוד איכשהו להורים יש קצת השפעה, אבל בגילי החטיבה והתיכונים אין הרבה תלמידים שמגיעים למסגרות החינוך. יש התרופפות גדולה מאוד. אנחנו רואים ילדים שנמצאים במצבי רגרסיה מאוד קשים: מבחינת הסתגרות בחדרים, מבחינת תופעות פיזיות של נסיגה בשליטה בסוגרים, גם אצל ילדים בוגרים. פחדים מאוד קשים. לא נכנסים להתקלח לבד. צריכים שהדלת תישאר פתוחה, צריכים שמישהו יהיה בבית כשהם מתקלחים. האזעקות שהיו כאן באילת לא שיפרו את המצב".
"גם עכשיו אנחנו רואים שהורים לא מצליחים להחזיק את המשפחה בגלל הטראומה, בגלל שכולם יחד בחדר במלון, בגלל חוסר הוודאות שכל אחד סוחב עם עצמו", אומרת טליה אבר, מנהלת שלוחת חוסן אשכול באילת.
סלע: "זו גם שבירה של הרציפויות התפקודיות באופן כללי, של ילדים שפתאום התבגרו או הורים שנשברו ופתאום הילדים לא יכולים לסמוך עליהם. הורים שלא עובדים. הרבה דברים ששיבשו פה את כל המערכת המשפחתית".
דובדבני: "יש הבדל גדול בין הקיבוצים למושבים. המושבים התפנו בצורה חצי–חצי כזאת. המושב שלי, שדה ניצן, התפנה בהתחלה ל–15 מלונות שונים באילת. אין אפשרות לקיים קהילה במצב כזה"
"ולא רק זה", מוסיפה ענבל דובדבני, מתאמת פעילויות ב"חוסן ילדינו", "הבן שלי, בכיתה י"ב, היה בשבועיים הראשונים של המלחמה רק בהלוויות. כל יום בהלוויה אחרת, או של חברים שלו או של הורים של חברים שלו. זה היה חתיכת אירוע שאף אחד מלמעלה לא לקח עליו אחריות – שילדים בני 17 כל יום הולכים להלוויה".
סלע: "במקומות שיש קהילה, אולי היו מסגרות פורמליות או בלתי פורמליות שהצליחו גם להחזיק מרכזי נוער, שאפשר היה להתחבר בהם ולהתאסף בהם. בשדרות אין את זה, זה משהו שאנחנו נאלצים עכשיו לבנות מחדש".
הנקודה הזו שמעלה סלע קריטית בהבנת רובד נוסף של המשבר: בתוך מעגלי הטראומה השונים, הקהילה היא חבל הצלה, דבר שיוצר פערים בין המענים החברתיים־חינוכיים־רגשיים בקיבוצים, במושבים ובערים. "יש בקיבוצים התמודדות גדולה מאוד, ובד בבד אני רואה כוחות מדהימים ברמה הקהילתית", מודה אבר. "ההפרדות שהם עושים בין הזוועה שקרתה לבין להמשיך להחזיק בתפקיד או להמשיך להחזיק קהילה זה מנגנוני הגנה שעובדים שעות נוספות. זה שומר עליהם".
ואת זה אין בשדרות או קריית־שמונה.
אתי: "נכון. אין את המעטפת שבימי שגרה הייתה שם. עיריית שדרות עושה כאן יופי של עבודה, הקימה פה באמת מערך שלם של מתנ"ס ושל כל בתי הספר. כולל לשים הרבה מאוד תקציבים".
דובדבני: "לפחות באשכול יש הבדל גדול מאוד בין הקיבוצים למושבים. הקיבוצים זה גוף שמתפקד עם אנשים שעובדים בתשלום, עם רכזי נוער, תרבות ובריאות וזה הרבה יותר מאורגן. גם הפינוי שלהם היה בצורה מסודרת למלון אחד ומהר מאוד הם נכנסו לעניינים והתחילו לתפקד. המושבים התפנו בצורה חצי־חצי כזאת. את חלקם המועצה פינתה, כי המדינה בכלל לא הכירה בזה שאנחנו גרים באותה מועצה ושחווינו את השבת הזאת כולנו יחד, כי כולנו מכירים את כולם, את כל מי שנרצח, את כל מי שנחטף. מבחינת המדינה, מי שהמושב שלו נמצא כמה מטרים יותר רחוק מהקו של שבעה קילומטרים, לא צריך להתפנות. מי שפינה אותנו זה ראש המועצה, ויש עדיין שלושה יישובים שמפונים על חשבון המועצה. המושב שלי, שדה ניצן, התפנה בהתחלה ל־15 מלונות שונים באילת. אין אפשרות לקיים קהילה במצב כזה.
רוני דואק, שהקים את "חוסן ילדינו": "התקשר אליי סגן שר ואמר שמה שהקמנו בשבועיים היה לוקח לממשלה שנתיים. זה צריך להחמיא, אבל זה עצוב לי. אסור שהחברה האזרחית תהיה הפראיירית של המדינה, שמנצלת אותה בחירום ומזניחה אותה בשגרה"
"כל ההתנהלות הייתה מלונאית, מה שאומר שאם אני במלון שאין בו חברים לילדים שלי, הילדים יושבים בחדר. בהתחלה גם לא היה בית ספר, עד שהבנו שאם לא נאסוף את הילדים הם ילכו לאיבוד, והקמנו בית ספר יסודי. למשרד החינוך לקח זמן להתעורר עד שנפתח פה בית ספר אזורי".
הנוער הולך לבית הספר?
"לא כולם. אין מספיק מעקב אחרי אלה שלא הולכים מבחינת בית הספר והמחנכים המקוריים שלהם. שכבה י"ב שלנו סירבה להגיע למסגרת שפתחו פה כדי שלא יפצלו אותם. ואז קמה קבוצה של הורים ונלחמנו להקים להם פנימייה או כפר נוער. בסוף רתמנו את שר החינוך ולפני שבוע נפתחה פנימייה בעין גדי שבה הם ישנים שלושה לילות בשבוע, בתקווה שזה יהפוך לחמישה".
"יש יוזמות מאוד יפות, קטנות, שצומחות מהשטח, למשל מישהו שפתאום הקים בית ספר של עשרה ילדים, ומעשרה זה הפך ל־30", מחזק טל אשל, מטפל חברתי שאחראי מטעם "חוסן ילדינו" לענות על צורכיהם של קהילת ילדי שדרות, מטיפולים ועד פעילויות פנאי. "מה שחשוב לנו מאוד זה ליצור המשכיות. 'חוסן ילדינו' זה עוגן יציב וקבוע, שהם יראו את אותם אנשים ולא כל פעם להמציא את הגלגל משבוע לשבוע".
אבר: "שירגישו שיש משהו אחד יציב. כשגייסנו מטפלים, הם ידעו שהם מתחייבים לפחות לחצי שנה של עבודה איתנו, שהם מתחילים לעבוד באילת, אבל ממשיכים ללוות את הקהילה בכל הארץ לפי היישובים".
ותגידו, מה עם הבגרויות?
דובדבני: "אחרי 7 באוקטובר אף אחד מההורים לא חושב שזה רלוונטי בכלל".
לא צריך להיות פסיכולוג או סוציולוג כדי להבין שהדור הזה נפרד מנעוריו. מספיק לדבר עם נציגיו כדי להבין שהילדים והנוער שלנו הביטו למציאות באדום של העין, והתבגרו מוקדם מדי. "כבר בימים הראשונים של המלחמה זיהינו את הילדים והנוער כנפגעים העיקריים מהאסון", אומר רוני דואק, מי שתירגם את המצוקות האלה של הילדים והנוער לפרויקט בשווי עשרות מיליוני שקלים; "פגשתי את ראש עיריית אילת אלי לנקרי שסיפר לי שמספר הילדים והנוער בעיר הוכפל תוך שבוע, והוא והצוות שלו לקחו על זה אחריות, בניגוד למדינה שלא הייתה שם. אותו דבר עם ראש עיריית שדרות, שהיה צריך לתת מענה לכל הצרכים של הקהילה שלו שפוזרה בכל הארץ. הבנו את הצורך במענה מיידי לצרכים הרגשיים והפיזיים של יותר מ־10,000 ילדים ונוער.
"מובן שלא באנו להמציא את הגלגל. דיברנו עם מרכזי החוסן של יישובים שנמצאים המון שנים תחת המצב הקשה של טרור, והם הדריכו אותנו לגבי מהם הצרכים הדחופים. כדי שמטפלים יישארו איתנו לאורך זמן היה צריך לתת להם אש"ל, תחבורה ולינה, ונכנסנו לשם עם תקציבים הבאנו את ארגוני השטח הכי יעילים, מכינת 'חמש אצבעות' שעברה כולה לאילת, 'אחריי!', 'כנפיים של קרמבו', קואלציית הטראומה שעזרה לנו להתמודד עם ילדים עם צרכים מיוחדים ועם נוער משוטט. תוך פחות משבועיים גייסנו מקרנות גדולות מאוד 40 מיליון שקל. הייתה פה התעוררות מטורפת".
בסוף זו התעוררות של החברה האזרחית.
"במדינות מתוקנות לחברה האזרחית יש תפקיד חשוב מאוד - להצביע, להתריע, ליצור מודלים של שינוי שבסופו של דבר הממשלה צריכה לקחת הלאה. זה כמו סטארטאפים - אין אפשרות לחברה האזרחית ולעמותות להחליף את הממשלה. אני יכול להגיד לך שהתקשר אליי סגן שר שאמר לי שמה שהקמנו בשבועיים היה לוקח לממשלה שנתיים. זה צריך להחמיא אבל זה עצוב לי. אסור שהחברה האזרחית הזו תהיה הפראיירית התורנית של המדינה, שמנצלת אותה בחירום ומזניחה אותה בשגרה".
בחזרה לחוף, ל"בית על הים". בין חבורת ילדים זעירים עם גלשנים, מגיח נמרוד. כאן קוראים לו כולם נימי. הוא בכיתה ט' והוא כל כך חמוד, שאין מדריך שמצליח לעבור לידו מבלי לחבק אותו. ב־10 באוקטובר הוא פונה לאילת עם משפחתו מניר יצחק, ולפני כשלושה שבועות הם עברו לאילות – "עד שנחזור לקיבוץ, או עד שנעבור למקום הבא". למקום שהפגיש אותו בחודשים האחרונים עם הים הוא מגיע בכל יום שלישי, על תקן עוזר צוות. הוא מיטיב לתאר את המציאות הבלתי נסבלת של ילדי ישראל עוד לפני חרבות ברזל. "בסוף אנחנו כבר רגילים לדברים האלה ממבצעים קודמים. התרגלנו לרקטות, לצבע אדום. ככה גדלנו. אבל עד המחבלים שחדרו לקיבוצים, לזה אף אחד לא היה מוכן".
אתה מפחד?
"לא. כי זו הייתה הפעם האחרונה".
"אני מאוד מאמין בדור הזה, ומקווה שהוא לא יהיה מוכן לקבל את מה שאנחנו היינו מוכנים לקבל – שאין לנו מנהיגים אלא רק פוליטיקאים", מסכם פרבשטיין שממשיך פה בעבודת "בית על הים" עם בני הנוער. "אני באמת מאמין שמתוך אדמה חרוכה אפשר לצמוח ולהתחדש, ואם יש גם משהו שראינו פה בחודשים האחרונים – זו מדינה שאזרחיה יודעים לדאוג אחד לשני. אנחנו עדר של אריות ללא רועה. אני מקווה שנקבל רועה ראוי".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.24
