בימים האחרונים רצה תמונה מהשבי של בחורה מבוהלת, חסרת אונים. היא מופיעה בכל מקום אפשרי - בשער עיתון עולמי, משתפים אותה ברשתות. זאת לא סתם מישהי, זה לא איזה פוסט שמפיצים. זאת אחותי הקטנה, לירי אלבג. שלושה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלה ושידעתי מה היא מרגישה. זה מרגיש כמו נצח, אבל גם מרגיש כאילו 7 באוקטובר היה אתמול וכל זה הוא יום אחד סיוטי וארוך.
אני לא יודעת מה קורה איתה ואני מפחדת. על מה היא חושבת? היא לבד? היא פצועה? אלה שאלות שלא מניחות לי. לכולנו. כל הסרטים האפשריים עוברים לי בראש. אני שומעת יותר ויותר על הזוועות שהן עוברות שם, ולאחרונה יותר ויותר על התעללות מינית. נשים מספרות שזה מה שקרה להן ואני חושבת - אולי זה קרה גם לה? אולי אחותי נפגעה ואני לא שם לעזור לה? אולי היא בהיריון? היא הילדה הכי צעירה בשבי, נשארו שם רק הילדות, יש שם בכלל איזה מבוגר אחראי ששומר עליהן? שמגן עליהן מהמפלצות האלה?
זה פחד יום יומי, משתק. אני לא מסוגלת לישון על המיטה שלי, איך לי יהיה נוח כשאני לא יודעת איפה אחותי ישנה?
לפני 51 יום חזרו בני משפחה שסיפרו לנו שהם ראו אותה בשבי. הם לא יכלו להגיד לנו יותר מדי, כדי לא לפגוע בה או בנו. אבל הם אמרו שהם ראו אותה בחיים, וככה אנחנו דורשים שהיא תחזור. בפציעות הפיזיות אנחנו נטפל, גם בנפש שלה, רק שיביאו אותה שלמה. עברו כבר כמעט 50 יום נוספים מאז שהם חזרו, ומה איתה עכשיו?
אני אומרת את זה ולא מאמינה שזה הסיפור שלי, שלנו. הכול הפך לשגרה. התרגלנו לקום ל"הותר לפרסום". התרגלנו לקום כשיש 136 חטופים. התמונות החדשות שפורסמו ב"דיילי מייל" זעזעו את הציבור כי כבר התרגלנו לתמונות, לסרטונים ולזוועות שפורסמו מזמן, ב-7 באוקטובר. זה לא הגיוני שהתרגלנו.
אני לא יודעת לומר אם עושים מספיק כדי להחזיר אותה. אני מרגישה שאני לא עושה מספיק כי אחותי עדיין לא בבית, ויש לילדה הזאת עוד כל כך הרבה עתיד לחזור אליו, חלומות ושאיפות להגשים - היא רוצה לטוס ליפן, היא רוצה ללמוד עיצוב פנים או אדריכלות ולגור שנה בפריז. היא אולי אחותי, אבל הסיפור שלה הוא הסיפור שלך, ושל כל אחד ואחד פה. חייב להיות לו סוף טוב.
הביאה לדפוס: יעל צ'כנובר
