בחזית הצפונית מתרחשת דרמה של ממש: ישראל מגבירה את קצב התקיפות בלבנון ולמעשה עברה למדיניות של סיכולים ממוקדים. הקו שעליו צועד צה"ל, בגיבוי הדרג המדיני, הוא דק מאוד: מאמץ ניכר להרחיק את כוחות רדואן של חיזבאללה מקו הגבול ללא חציית הרוביקון של מלחמה כוללת, מה שיאפשר לצבא להמשיך ולשמר את עזה כזירת הלחימה המרכזית.
זהו אתגר מורכב, לשון המעטה, בין השאר כי חסן נסראללה קשר את עצמו לנעשה בחזית הדרומית: בנאומו האחרון הוא הצהיר כי המאבק בצפון לא ייפסק עד סיום הלחימה בעזה. כמובן שמבחינת ישראל מדובר במצב בלתי נסבל, שבו נוצרה למעשה רצועת ביטחון בשטחה הריבוני ויותר מ-100 אלף תושבים ותושבות נעקרו מבתיהם. שר הביטחון יואב גלנט, יותר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו, חוזר ואומר שישראל מעדיפה הסכם על מלחמה כוללת, אבל בינתיים אין התקדמות והדיאלוג היחיד בין הצדדים מתקיים באש תחת אותם כללים (גם חיזבאללה מבין שהציבור הלבנוני לא מתלהב מהרעיון שביירות תיראה כמו עזה), אך לצד אותה סכנה של גלישה במדרון החלקלק ממילא.
הכותרת
לזכור ולא לשכוח: איך מנציחים את 7 באוקטובר?
24:52
בהתכתשות הזאת מדברים בפיקוד הצפון על כמה הישגים: הרחקה של כוחות רדואן מהגדר, גם אם לא מעבר לנהר הליטאני; פגיעה קשה בתשתיות ובמפקדות של חיזבאללה; פגיעה משמעותית באמצעי הלחימה שלו; והחזרת חופש הפעולה האווירי בדרום לבנון. שלשום (שני) גם הגיע חיסול של בכיר בארגון, וויסאם טוויל, המפקד בפועל של כוח רדואן. באופן רשמי המדינה לא לקחה אחריות על הפעולה, אבל דווקא שר החוץ הטרי ישראל כ"ץ עשה זאת בריאיון בטלוויזיה. מיותר לציין שהמהלך לא היה מתואם עם מערכת הביטחון. וזה שר חוץ וחבר קבינט, לא ח"כ זוטר עם אצבע קלה על הטוויטר.
מנגד, תגובת חיזבאללה היא לא משהו לזלזל בו. הכטב"ם שהצליח להסתנן לשטח ישראל, להימנע מיירוט ולפגוע בפיקוד הצפון עוד היה עלול לפגוע במפקד הפיקוד, אלוף אורי גורדין. אין לשער מה פגיעה בקצין כה בכיר הייתה גורמת. למרבה המזל לא נגרם נזק משמעותי וצה"ל הגיב מהר ומדויק בחיסול מפקד אזור הדרום ביחידה האווירית של חיזבאללה. לפני כן, סוכלה גם חוליית שיגור של הארגון שהייתה בדרכה לשגר כטב״מי נפץ. כדאי לשים לב לשימוש הגובר של שני הצדדים בכלים כגון אלה הן למטרות תקיפה והן למטרות מודיעין.
בנוסף, חיזבאללה מצליח לגרום נזק רב ליישובים באמצעות טילי נ"ט. במטולה, בקיבוץ מנרה וביישובים נוספים נגרם הרס רב ואף חסר תקדים, אשר לעיתים עובר מתחת לרדאר הציבורי בשל נטישת האזור ולכן צמצום אפשרות הפגיעה באזרחים ובאזרחיות. עם זאת, הנזק הוא עדיין נזק: לאומי, כלכלי ומורלי. ניתן ללמוד מזה על מגוון הכלים שיש לחיזבאללה על מנת להכאיב לעורף הישראלי ולא רק ביישובי קו המגע.
וכשמביטים על הלחימה בעזה, מול אויב נחות פי כמה, צריך להכניס לפרופורציות את הדיבור על "ניקוי השטח" בדרום לבנון. למשימה כזאת יהיה מחיר והיא תדרוש זמן שיגרום ל-95 ימי לחימה בעזה להיראות כמו קייטנה בקיץ. ראוי שמי שמציע בקלילות להטיל כמה וכמה אוגדות למערכה ולהכניס מאות אלפים למקלטים, שיבהיר זאת.
לכן אין מנוס מפתרון אחר: הרחקת חיזבאללה אך לא מצפון לליטאני, לצד בניית קווי הגנה חזקים יותר ויכולות התרעה אמיתית ומשמעותית, שלוקחת זמן לאחר שחיזבאללה ניצל את השנים לאחר מלחמת לבנון השנייה לצאת לשופינג קטלני עם כרטיס האשראי של איראן. ייצור תחושת הנרדפות אצל הבכירים, אחרי שנים שהרגישו חסינים, יכולה לעזור. מעבר לזה, התרחיש הסביר הוא כן הסכם כלשהו ורצוי ללא מלחמה או לפחות יציאה אליה תחת לגיטימציה בינלאומית. "ניקוי השטח" כאילו זה הסרת אבק לפני פסח היא לא יותר מפנטזיה.
תיעוד: חיסול עלי חסין ברג׳י בדרום לבנון
(צילום: דובר צה"ל)
המחיר, כמו שאפשר ללמוד בעזה, הוא לא רק מה שהאויב גובה מאיתנו. תחקיר ראשוני של האסון שלשום ברצועה, שבו נפלו שישה לוחמים, מצביע על טרגדיה שנולדה מתקלה מבצעית: כוחות צה"ל נערכו להשמדת תוואי מנהרות ובמקום נותרו כוחות הנדסה ואבטחה, אולם טנק שהיה סמוך זיהה אויב, שיפר עמדות כדי לא לסכן כוחות אבל הפגז שנורה פגע בעמוד, שנפל לקרקע והפעיל שרשרת ניפוץ. כל זה קרה חצי שעה לפני המועד המתוכנן להשמדת המנהרה.
וכל זה קורה תוך כדי ביקור מזכיר המדינה האמריקני, טוני בלינקן, שנועד עם קבינט המלחמה. הוא פגש בעיקר קונצנזוס בדרג המדיני והצבאי שמתנגדים נחרצות לבקשה האמריקנית לאפשר חזרת תושבי צפון הרצועה לבתיהם. בצה"ל שוללים זאת גם מהסיבה המבצעית (הצבא עדיין מנטרל שם תשתיות טרור, למרות שהמסגרות הצבאיות פורקו) וגם משום שתושבי העוטף טרם שבו לבתיהם. כל עוד זה לא קרה, אין שום סיבה לסכן את ההישג הכי גדול של צה"ל בעזה עד כה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.01.24
