אם למישהו נדרשה הוכחה נוספת לחידלון הנורא של הממשלה בטיפול בתחום האזרחי במלחמה, הגיע הרס בתי שני הלוחמים המילואימניקים במאחזים הלא-חוקיים וסיפק אותה מלוא הטנא. הרי אין קונצנזוס רחב יותר בממשלה הזו – לרבות שרי המחנה הממלכתי – מאשר המשך מפעל ההתיישבות בשטחים. והנה, אפילו פה הוכיחו השרים אפסות מעשה ולא מנעו את מימוש הצו בעת לחימה. יותר מ-90 ימים עמדו לרשותם ודבר לא נעשה: שום חוק לא נחקק, אף תקנה לא תוקנה ואפילו הוראה אחת לפקידות המבצעת לא ניתנה. הפער בין הכלום הזה לפני לבין זעקות הזעם שהשמיעו השרים אחרי רק מדגיש את עומק המחדל.
זה הסיפור האמיתי שנחשף בפרשה זו ולא שאלת צדקת הצו שחייב את הריסת המבנים הלא-חוקיים. ברור שבמדינת חוק אזרח לא יכול לעשות דין לעצמו, גם אם הוא משרת כלוחם במילואים. ליבת העניין היא עיתוי המעשה תוך כדי לחימה. מה מנע משרי המשפטים, הביטחון והאוצר (בכובעו במשרד הביטחון) לקבוע בחוק ובתקנות חסינות זמנית מפני כל הליך שיפוטי ומעין שיפוטי שפוגע במילואימניקים כשהם לוחמים? כה בסיסי ואפילו זה לא נעשה. לא כאן ולא בשום מקום.
מחדלי הממשלה בתחום האזרחי – שחלקם כבר נכתבו כאן – מלווים את המלחמה מראשיתה. אלא שבתקופה הראשונה זה פחות הורגש. החברה האזרחית, שהייתה כולה מגויסת לתת גיבוי עורפי לאלה שרצים קדימה להגן על כולנו, חיפתה על המחדל. כולם רק חיפשו איך לסייע לכל מה שהריח מדים. באותם הימים לממש צו חוקי כנגד מילואימניק נתפס כמגונה. משכיר שהשליך מחוץ לדירה רכוש של לוחם בעזה לאחר שזה לא פינה את הנכס בזמן זכה לנאצות, אף שהחוק עמד לחלוטין לצידו. טענותיו שהוא חייב להשכיר את הדירה כדי לשרוד נתפסו כהשבת רעה תחת טובה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• שובן של מהומות הדת בחסות הכהניסטים וחב"ד
• איפה הייתם בחוק הלאום?
• האם זה האיש ליום שאחרי
• הבחורה המבוהלת בתמונה זו אחותי הקטנה
הסנטימנט הציבורי הבריא הזה עדיין קיים ברובו, אבל חלוף הזמן והניסיון לחזור לשגרת חיים בעורף מקשים על המשך ההסתמכות על אזרחים פרטיים. הכול מושפעים מהמצב הכלכלי ולא ניתן לצפות ממי שחי משכר דירה להמשיך לממן את המילואימניק שבעזה לתקופה כה ארוכה. זו בדיוק הסיבה שבשלב זה הייתה אמורה המדינה לקחת אחריות: להעניק מענקים נדיבים ללוחמים כדי שמשפחותיהם לא יצטרכו תרומות משכניהם, לתמוך כלכלית וחוקית בעסקיהם שנותרו סגורים (למשל על ידי מניעת תחרות לא הוגנת מול עסקים פתוחים, למצער במכרזים ציבוריים שמוצאים עכשיו) ולחייב רשויות וחברות ציבוריות בעלות כיסים עמוקים לסייע להם ככל האפשר.
בלתי נסבל שלוחם שיצא לאחר שבועות רבים מעזה והגיע עם מדים מאובקים לסניף הבנק שלו לבקש הלוואה לעסקו הקורס, סורב בטענה שהעסק בסיכון. ברור שהעסק בסיכון. הוא בסיכון מפני שאותו לוחם מסכן כרגע את חייו למען כולנו. בצדק אסף אותו לוחם את דגלי "ביחד ננצח" עם לוגו הבנק שהיו פזורים בסניף והשליכם לפח. זה מקומם במיוחד כי מדובר בבנק שעשה סיבוב יחצני בראשית המלחמה והבטיח לסייע ללקוחותיו המילואימניקים. אמת, הוא התחייב לדחות את תשלומי ההלוואות רק לחודשיים, אבל מה אמור הלוחם שכבר סיים את החודש השלישי לעשות עכשיו? מצבו רק החמיר (בניגוד למצב הבנק אגב).
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'ושוב, גם הבנק אינו העניין פה אלא הגורמים הרגולטוריים שמפקחים עליו בבנק ישראל ובמשרד האוצר. האם לא היה להם די זמן להוציא הנחיות שיחייבו את הבנקים להתנהל אחרת (למשל, בערבות המדינה)? האם היה משהו צפוי מזה? הרי מהיום הראשון הודיעו קברניטי המדינה שהמלחמה תיארך חודשים רבים. אז היכן ההיערכות האזרחית לכך? האין זה ברור שהמדינה חייבת לתת גיבוי ללוחמים במשך כל התקופה הזו (וגם לאחריה) ולו מהסיבה התועלתנית גרידא שלא ייצאו לקרב כשבראשם מהדהדת הדאגה למי ולמה שהותירו מאחור?
אם היו פה שרים וח"כים רציניים, זה מה שהיו עושים ב-90 ויותר הימים שחלפו: מסיימים במהירות להכין תוכניות שיענו על הצרכים האזרחיים הללו ולפיהן מקדמים חוקים (דוגמת השניים שהוזכרו), מתקנים תקנות, מנחים את הפקידות (לרבות השופטים שחותמים על הצווים) ומקצים כספים שכבר היו מועברים ליעדיהם. אלא שבדיוק כמו בתחום הביטחוני, גם בתחום האזרחי מתברר שבימים אלה אין באמת ממשלה בישראל.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
