לפעמים אני רוצה שתדעו איך אני נלחמת בעצמי במהלך היום, בכל יום, גם אם מבחוץ נראה שהכל בסדר. לפעמים אני רוצה שתדעו על הלילות בלי שינה, על זה שאני מתעוררת באמצע הלילה עם דופק גבוה, רועדת, נוטפת זיעה. שתדעו מה זה לעצום עיניים ולדמיין גופות בתנוחות שונות או אנשים שאני מכירה וכבר אינם. לפעמים אני רוצה שתדעו שזאת לא רק אני אלא גם אחרים, חברים שהכרתי במסע שלי, וכולנו בטראומה ברמות מסוימות מאז השבת השחורה.
"השבת השחורה". זה לא עוד סלוגן. כי כשאת מועפת במהירות בין חיים למוות, את עושה הכל, אבל הכל, כדי לא לקרוס, כדי לא לאבד את השפיות בתוך כל המחשבות הנוראיות. והכי קל ללכת שם לאיבוד, גם פיזית וגם נפשית.
לפעמים אני רוצה שתדעו כמה כאב ושכול משתררים בליבי בכל פעם שיש "הותר לפרסום" או עוד סרטון מזעזע מהשבי, כשאני יודעת שהייתי שנייה מהמקום הזה בעצמי. לפעמים אני רוצה שתדעו שאי אפשר להכחיש כאב, מראות, קולות, ריחות ובעיקר פחד כל כך טהור על החיים שלך בכל צעד שאת עושה, שתדעו מה זה לא לזוז במשך 8.5 שעות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• משפט הראווה של האג
• השר כץ, זה הזמן לתעדף את המדינות "הקשות" בעולם
• מקצצים בכבשת הרש של התרבות
• ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת
לפעמים אני רוצה שתדעו ש"וואי, רזית" זה לא תמיד מחמאה, כי איך אסביר ששבועות לא הייתי מסוגלת לאכול דבר בזמן שריח גופות שרופות נשאר באפי. אז אני מחייכת ואומרת "תודה".
לפעמים אני רוצה שתדעו שכל יציאה מהבית מלווה בלא פחות מליטר מים, מכנסיים ארוכים, נעליים סגורות וז'קט ספייר כי מי יודע מה יפגוש אותך בדרך ושלרגע לא יחסרו הנוזלים בגוף כמו אז כשהתייבשת בשמש הקופחת בלי תזוזה.
לפעמים אני רוצה שתדעו שכל רעש "רגיל" שיש ברחוב - כמו משאית זבל, צפירה, דפיקה עוצמתית, דיבורים באמצע הלילה ואפילו כשאור שמש בחוץ - יכול להפחיד עד כדי דפיקות לב שמורגשות ברקות. לפעמים דווקא השתיקה, השקט הוא כל כך רועם. לפעמים אני רוצה שתדעו שבכל הזדמנות שאנחנו חיים צריך להודות על מה שיש, פשוטו כמשמעו, ולא להתעסק בפרשה שהייתה אתמול או איזה מעצבן זה שעקף אותי ברמזור. עדיף לנסות ולחשוב, אולי מחכה לו תינוק בבית. כי שום דבר לא מובן מאליו. לפעמים אני רוצה שתדעו שלכאב שלי, שלנו, אין מחיר. גם לא לאובדן. גם לא לחיים.
אוריאן שטייףלפעמים אני רוצה שתדעו שהמלחמה הזאת לוקחת ממני המון אנרגיות והלוואי ויכולתי לתת מעצמי יותר, אבל אני מוצאת את עצמי כל כך עייפה. כי גם אחרי אינספור טיפולים הנפש עדיין פצועה ועדיין זוכרת. לפעמים אני רוצה שתדעו שבכל בוקר מחדש נעשית הבחירה: האם לקום ולחיות או להישאר במיטה?
וזה ממש שבריר של שנייה שבו אני חוזרת לאחור והלב שלי מדמם, מדמם מכאב. וכשאני בוחרת לקום יחד עם הכאב, יחד עם הלב המדמם, אני ממשיכה להילחם בכל דבר קטן שמחזיר אותי לאחור. אני ממשיכה לזכור שיש לי תפקיד בעולם שאני עדיין צריכה למלא, שאני עדיין צריכה לחיות. אז אני כבר לא שורדת או ניצולה, אני לוחמת.
- אוריאן שטייף היא סטודנטית לסיעוד באוניברסיטת בן גוריון
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.24
