שי פיזם ז"ל חלם להיות אבא עוד כשהיה ילד ורק חיכה לממש את החלום, שהחזיק שבועיים בלבד. "הוא דיבר המון על ילדים ומשפחה ותיכנן איפה הוא ייקח אותם לטייל, מה הוא ילמד אותם, איך הוא יחנך אותם ומה יהיה בבית שלנו", מספרת אלמנתו מעיין, "היה לו ממש קשה להתאפק עד הלידה של ירדן אורי והוא היה מאושר כשזה קרה. במשך כחודש וחצי היינו שנינו במילואים, אני עד חודש תשיעי. כשהתחילה הלידה התקשרתי אליו בבוקר שיבוא, ובלילה ירדן אורי נולדה. הוא היה איתנו שבועיים בבית. שבועיים מלאים ומרגשים. הוא הספיק לשחק איתה, לחבק אותה. מהרגע שהיא יצאה הם היו החברים הכי טובים, הוא ניצל כל שנייה איתה. הוא היה הכי מסור שיש אליה וגם אליי".
מעיין לא תיארה לעצמה שתישאר אלמנה בגיל 23 עם תינוקת בת שבועיים. נשים נוספות הפכו קורבנות של המלחמה, והן נאלצות להתמודד עם כאב כפול: הכאב על אובדן הבעל שנפל, והכאב שהתינוקות שלהן לא יכירו את אבותיהם.
"קשה לספר עליו בכמה מילים", מספרת פיזם שהייתה נשואה לשי בארבע וחצי השנים האחרונות. שלושה שבועות בלבד אחרי לידת בתם היא קיבלה את הבשורה הקשה מכל: שי נהרג במלחמה.
הם הכירו עוד מהגן בקיבוץ עין הנצי"ב. בכיתה ט' באופן רשמי הפכו לזוג, ידעו שהקשר הוא לנצח. "מאוד השקענו בקשר שלנו כבר מגיל קטן", מעיין אומרת, "כשנה אחרי שסיימנו את התיכון, התחתנו וגרנו בגוש עציון. שנה לאחר מכן התגייסנו לצבא. אני למודיעין ושי לשריון. גם השתחררנו ביחד ולאחר מכן עברנו חזרה לעין הנצי"ב. הלב שלנו קשור לקיבוץ".
כעבור שבועיים מהלידה פיזם חזר לעזה, שם נהרג בקרבות בחאן יונס. "התעוררתי בבוקר והאכלתי את ירדן", מעיין נזכרת, "אבא שלי נכנס לחדר וסיפר לי מה שקרה. אמרתי לעצמי בראש שלא משנה מה, אני מסיימת להאכיל את ירדן ואחרי זה אתמודד עם כל השאר. סיימתי להאכיל אותה, יצאתי לסלון ושם פגשתי את המודיעים שבישרו לי על נופלו של שי, כשירדן בידיים שלי. ההורים של שי גרים לידי. מיד הלכתי אליהם ומאז היינו ביחד".
מה שמחזיק את פיזם בימים קשים אלה זו ירדן, שכל חיוך שלה ממלא את עולמה בקצת אור אך גם מביא איתו תחושת פספוס גדולה. "בשבעה היא התחילה לחייך ואנחנו רואים ילדה מאושרת", היא אומרת, "הוא פיספס את החיוך הראשון ואת הדברים הבאים שיגיעו. אבל אנחנו משתדלים לחשוב על מה שהוא כן הספיק ועל הפלא הגדול שהוא כן הספיק לראות. שי חי חיים מלאים וניצל כל רגע. הוא חזר למילואים עם טעם מתוק בפה, ואת המשימה לגדל את ירדן השאיר לי. אמר שהוא יוצא להילחם בשבילה".
מעיין אומרת ש"שיש לי עוד דרך ארוכה. זה מאוד קשה להבין שהיא לא תכיר אותו, אבל אספר לה עליו ויש לנו המון סיפורים וחוויות. אני בטוחה שהיא תגדל לאורו ותדע שהיה לה אבא גיבור, בחייו ובמותו. היא ממש דומה לו. אספר לה שהוא אהב אותה מאוד ושהיא הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים".
אבא גיבור
ענת מאיר היא אלמנה נוספת של המלחמה. בעלה דוד ז"ל נפל ב-7 באוקטובר כשלחם מול מחבלים בכפר עזה. היום בנו שקד כבר בן עשרה חודשים. שלושה חודשים שהוא יתום מאביו, שאותו לא יזכה להכיר.
הם הכירו דרך חברים משותפים ומאיר מתארת זוגיות מהסרטים. "שנינו יצאנו ללא מעט דייטים והתחתנו כשאני בת 28 והוא 29", ענת מספרת, "מהרגע הראשון הוא שם על השולחן שהמטרה שלו היא להתחתן. הוא אמר: 'אני בגיל 30 נשוי עם אישה בהיריון'. דוד היה גבר שכל אישה חולמת עליו. מוביל ויודע לעשות הכל, עצמאי עם ידי זהב, תותח בספורט. גם רגיש וחייכן ומלא אהבה. אנשים שראו אותו עם שקד תמיד התפעלו. אמא שלו אמרה לי שמעולם לא ראתה כזאת אהבה משפריצה".
הקשר של דוד עם בנו היה מיוחד, ואת ענת זה ממש לא הפתיע: "היה לי ברור שהוא יהיה אבא מדהים. אולי אחרים הופתעו כי חשבו שיש דיסוננס בין הדמות שלו כלוחם בסיירת מטכ"ל לבין להיות אבא. הקשר בינו לשקד היה ממיס, הוא היה קורא לו 'אהוביה'. זה היה גם בזוגיות וגם באבהות. הוא היה יודע להביע אהבה. הוא היה מדבר אליו ושר לו".
את היום שבו יצא דוד למילואים, ענת לא יכולה לשכוח. היא בדיוק סיימה את חופשת הלידה ותיכננה לחזור לעבודה. הם ניצלו את השבוע האחרון, שגם היה חג סוכות, לביחד שלהם כמשפחה ולמפגשים עם חברים.
"ביום שישי הלכנו להקפות בבית הכנסת", היא מספרת, "העברתי את שקד לעזרת גברים ודוד רקד איתו וזה היה הדבר הכי מתוק בעולם. אחרי ארוחה עם חברים חזרנו הביתה והלכנו לישון. דוד התכונן לצאת לתפילה עם שקד ופתאום הטלפון שלי צילצל. דוד ביקש שאענה ופתאום התחלנו להבין שמשהו קורה. התחלתי לבכות מהלחץ כשאני בדלת ורואה אותו יוצא. הוא חזר אחורה לתת לי חיבוק ונשיקה והלך. אמרתי לו 'תדבר איתי', והוא אמר לי 'אדבר איתך במוצ"ש'. לא ידעתי לאן הוא הולך. הייתי תמימה והוא לא רצה להדאיג אותי".
מאיר התכתבה עם בעלה קצת לפני פציעתו. הוא עידכן אותה שהכל בסדר והיא נרגעה מעט. אך כשבראשון בבוקר הוא לא יצר איתה קשר, היא החלה לחשוש. בחצות הלילה הגיעה הבשורה הקשה שדוד נהרג.
"הצוות שלו מספר אחת לאירועים כאלה", היא אומרת, "הם היו כמה שעות בכניסה לכפר עזה, לא קיבלו אישור כניסה, ואז שלחו אותם לבארי. הוא נפצע ביחד עם חברו לצוות ידין גלמן, סחב פציעה קשה הרבה זמן עד שחולץ תחת אש והוא הוטס לסורוקה, שם נפטר מפצעיו. הוא עוד הספיק להגיד לידין שימסור לי 'אני אוהב אותה ואת הילד שלנו ואני מצטער'. הרג אותו שהוא משאיר אותנו לבד".
לצד הכאב הבלתי אפשרי, ענת נאחזת בשקד בנה, שגם דומה לדוד. "שקד נותן לי כוח", היא מספרת, "כולם מאוהבים בו. הוא קופי שלו. ילד מדהים ונוח. התחיל לזחול ביום שדוד נהרג. תחושת ההחמצה הזו היא נוראית. אני מנסה לדמיין את התגובות שלו לגדילה של שקד. הוא היה עף על זה. אי־אפשר להסביר את זה. המוח והלב לא קולטים".
את דוד היא כבר מנציחה, ומספרת לשקד עליו למרות גילו הרך. "התייעצתי עם אשת מקצוע והם מבינים יותר ממה שאנחנו חושבים", ענת אומרת, "אני מראה לשקד סרטון של דוד שר לו ואני בטוחה שמשהו מוכר לו. כל גיל יצטרך חשיבה מחודשת והתייחסות אחרת למצב. כרגע זה בעיקר לתקשר לו את זה שאבא גיבור והוא הציל המון אנשים".
מאיר חששה להישאר אלמנה עוד לפני שהחלה המלחמה. "אם היית שואלת אותי לפני כמה חודשים, הייתי אומרת שאם יקרה לי דבר כזה אני לא קמה מהמיטה", היא אומרת, "זה עבר לי בראש, אבל אני לא יודעת להסביר למה. אבל אני מקבלת כוחות־על שלא ידעתי שקיימים. גם האמונה מחזיקה אותי, אבל יש שאלות. איך הרסת משפחה כל כך מושלמת, איך לקחת לילד הזה את אבא שלו. זה מכעיס ממש. אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים נמצאים במצב הרבה יותר גרוע משלך. איזו זכות יש לי להתלונן?"
אבא מדהים
כנרת דבש (37) נותרה לבדה עם שלושה ילדים, הקטנה תהל היא רק בת שבעה חודשים. "קובי היה בעל ואבא מדהים", היא אומרת, "וגם איש צבא ערכי שלא פיספס יום אימונים במילואים".
מ־8 באוקטובר, יום אחרי הטבח, יצא דבש ז"ל למילואים וחזר הביתה מדי פעם. כנרת, מצידה, חשבה על הגרוע מכל, במיוחד בחודש האחרון, והגרוע מכל אכן קרה. "הייתה לי הרגשה מאוד רעה", היא אומרת, "כל פעם כאשר הוא חזר הביתה השתדלתי לתעד תמונות שלו, לבד ועם הילדים, כי הייתה לי הרגשה שמשהו יקרה. לצערי החשש הכי גדול שלי התממש. דיברתי איתו על זה כבדרך אגב. אמרתי לו 'קובי, אם חס וחלילה יקרה לך משהו, איפה אתה נקבר?' הוא הרגיע אותי ואמר 'לא יקרה לי כלום'".
את הרגע הקשה שבו הודיעו לה על נופלו של קובי היא זוכרת היטב. היא הייתה עם תהל בידיים. "פתחתי את הדלת והייתי רק עם תינוקת בת שבעה חודשים בבית", היא משחזרת, "הגיעו שלושה קצינים וישר אמרתי 'קרה משהו?' הם אמרו לי 'קובי נהרג'. זו בשורה קשה מדי בשביל לקבל ולעכל".
כנרת אומרת ש"מאוד כואב שתהל לא תכיר את אבא שלה. אני לא מאמינה שהוא לא ישמע אותה אומרת את המילה 'אבא'. הוא לא יזכה לראות שום דבר מהגידול שלה. יכול להיות שהיא כבר מרגישה בחסרונו. פתאום הוא נעלם לה. אם לא היו לי ילדים הייתי בדיכאון. הם נותנים לי כוח. תהל מחזקת אותי למרות שהיא רק בת שמונה חודשים עכשיו. כל חיוך שלה נותן לי כוח להמשיך. כל מי שרואה אותה אומר שהיא דומה לקובי".
אבא בשמיים
הדס לוינשטרן, אשתו של אלישע לוינשטרן ז"ל שנפל בעזה, היא אם לשישה ילדים שעדיין מתרגלת לאלמנות שכוללת את רות, תינוקת בת עשרה חודשים שתכיר את אביה רק מתמונות וסיפורים. "אני מסתגלת לחיים חדשים ויש הרבה שרוצים לעזור לי", היא אומרת, "כל הזמן נכנסים לפה אנשים ומדברים איתי. אני מבינה מאיזה מקום זה בא, עם ישראל מרגיש אחריות על האלמנות והיתומים. אני מתרגשת מכל אדם שבא ומתקשר".
הדס אומרת ש"אני בכלל לא מעכלת את האסון הזה. דיברתי עם מטפלת ואמרתי לה שאני רוצה להישאר בשלב של ההכחשה ולא רוצה לעבור שלב. אלישע לא היה פה חודשיים וחצי וכבר עשיתי שבתות לבד, אני יודעת מה זה להיות עם הילדים לבד. שאלתי אותה אם זה נורמלי שאשאר בשלב של ההכחשה. היא אמרה שהנפש שלי יודעת מה נורמלי. זו לא הכחשה בסגנון של לסגור את הדלת בפני העולם ולשים את השמיכה על הראש, אלא בחירה מודעת לא להתעסק באובדן ובכאב אלא רק לדהור קדימה".
לעומתה, דווקא רות, למרות גילה הצעיר, פיתחה סימני מצוקה עוד בשבעה. "עוד כשרות הייתה בת שבעה חודשים אלישע יצא למלחמה והיא הגיבה קשה", האם מספרת, "הוא היה מנשנש אותה והיא דומה לו בול, הכי מכל הילדים. מאותו יום שהוא נהרג היא הייתה חולה. במשך עשרה ימים הייתה לה דלקת באוזניים ואז דלקת באוזן הפנימית ווירוס של שלשולים והקאות. היא היחידה שלא יכולה הייתה לדבר, אז הגוף שלה דיבר. זה כל כך טרי. יש מחשבה האם כשהיא תגיד 'אבא' אני אתפרק, כי כל הזמן אני אומרת לה 'איפה אבא, תגידי אבא'. יש לך אבא אבל הוא בשמיים. אני אומרת לה את זה כל הזמן".
למרות האסון הכבד, נראה שהדס וילדיה שומרים על אופטימיות: "יש שיח אצלנו בבית איזה סוג של יתומים אנחנו בוחרים להיות. תליתי שלט על הדלת 'כאן גרים בכיף אלמנה ושישה יתומים, אבל לא מסכנים'. הילדים מקבלים את המסר הזה. הילדים מתבדחים אחד עם השני. יש פה הרבה הומור שחור".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.24
