7 באוקטובר יישאר חרוט בבשר בכל הסתכלות קדימה על מתווים אפשריים לפתרון הסכסוך: תזכורת למה שצפוי לנו, יהודים ולא יהודים, אם חס וחלילה נובס יום אחד בעתיד. וככל שנחשפים בעזה עוד ועוד מאבריה של המפלצת התת-קרקעית שבנה חמאס, הופכים ממדי השאננות והעיוורון בצידנו, קשים יותר להסבר.
זו לא רק לקות הראייה על הנעשה מתחת לאף, שחמאס איבחן וניצל. זה קודם כל המיקוד, השנים, הממדים, והיקף המאמץ שהשקיעה מדינת חמאס בהכנה למלחמה יזומה נגדנו - מהלך שאמור היה להיות מתואם בין זירות הצפון, הדרום ויהודה ושומרון, והשתבש בפתיחתו מסיבות שאינן קשורות בנו. המוח מסרב לדמיין תמונה דומה של הרס, נרצחים, וחטופים גם בצפון, אבל לא היינו רחוקים.
עם כל הקושי לחשוב על "היום שאחרי" בעזה כשחטופינו עודם בשבי וכוחותינו לוחמים עדיין בכל שטח הרצועה - הצורך לגבש קווים ברורים למתווה אזרחי להמשך אינו סובל דיחוי יותר. צה"ל חייב לדעת למה והיכן להיערך. אסור לחזור על השגיאות שעשו האמריקנים בעירק: גם שם המטרה המוצהרת בפתיחת הלחימה הייתה החלפת השלטון, אבל צבא סדאם חוסיין שפורק הפך למיליציות חמושות שהתגלגלו אחר כך לדאעש הסוני. ומשזה הוכרע, התאפשר לבסוף ממשל עירקי שיעי, תחת השפעה איראנית. החליפו את סדאם בסולימאני. אף אחת מהתפתחויות הללו לא הובאה בחשבון על ידי קואליציית המדינות הלוחמות בפתיחת המלחמה בעירק, ורובם המכריע של 4,500 חלליה נהרגו במאמץ להחזקת השטח, ארבע שנים לאחר שעירק נכבשה וסדאם הופל.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
הרבה לקחים אפשר ללמוד ממה שקרה שם. כך גם מהניסיון שלנו בלבנון, ואפילו ביהודה ושומרון לאחר אוסלו. אלא שכולם כמעט הם שיעורים במה שלא נכון לעשות. השיעור היחיד, החלקי, במה שנכון לעשות לאחר שינוי משטר בכוח הוא ניהול גרמניה הנאצית לאחר הכיבוש. הנסיבות כמובן שונות בתכלית: לא הייתה שם מוטציה רצחנית חדשה שצומחת מתוך ההריסות, כמו בעירק, ולא עיר תחתית כמו בעזה. אבל בנקודה אחת זהו ניסיון רלוונטי: השיקול המוביל של בנות הברית היה שימור מנגנון אזרחי גרמני מתפקד, למניעת כאוס. לשם כך, לא היה מנוס מלהשאיר על מקומם פקידים וטכנוקרטים של המשטר הישן. וכמו בגרמניה הנאצית כך גם בעזה, המנגנון הוא הממשל האזרחי, שמזה 15 שנה כולו חמאס.
הדירקטיבה לצה"ל הייתה ועודנה "לשלול את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס", אבל מי שמחפש שלילה אבסולוטית חולם בהקיץ. בצד הצבאי, יישאר שם נשק ויישארו מחבלים. בצד השלטוני, יהיה צורך להשתמש בחלקי המנגנון החמאסי בכל אלטרנטיבה. עזה היא חמאס בהווייתה. ייקח שנים של שיקום תחת שלטון אחר כדי לשנות זאת.
עם כל קוצר הראייה והאיוולת המדינית שבדבר, אין להתפלא שהאמירות היחידות של ממשלת ישראל הן "מה לא". 7 באוקטובר הפך כל הסתכלות קדימה לאינסטינקט הישרדותי. אם בצפון יש עדיין מתווה מדיני כלשהו, קשה להשגה ככל שיהיה, הרי שבין עזה לישראל מוקם עכשיו מסך ברזל. בלעדיו לא יחזרו המפונים לעוטף ומדינת ישראל לא תחלים. ומסך הברזל הזה גם הופך את הדיבור על שתי מדינות לשני עמים לדיבור סרק, כשלמעשה אף אחד מהרעיונות לפתרון שנזרקו לחלל לפני 7 באוקטובר איננו פוגש כעת מציאות ריאלית. המזרח התיכון זקוק כרגע לתקופת החלמה.
ידידיה יעריצילום: מיכאל קרמרמה הסיכוי לכך? קשה לדעת. ההיסטוריה של הסכסוך מצביעה על המשך רציף במאבק האלים. ביהודה ושומרון השטח גועש, ובצפון חיזבאללה נראה נחוש לא להניח את הנשק. מצד שני, אחת מזרועות התמנון האיראני, חמאס עזה, נוטרלה לשנים. את החות'ים בתימן תוקפת עכשיו הקואליציה, וזרוע איראנית נוספת סופגת עכשיו מהלומות. לעומתם, הציר הסוני שמולם יציב. יש לא מעט על כף המאזניים, גם בצד הסיכויים.
אולם שום התפתחות בהיקף, שום מסך ברזל בעזה ושום הסדרה בצפון, לא יפתרו את הבעיה האמיתית שלנו. המצב ביהודה ושומרון ימשיך להיות זרז ללחץ בינלאומי שישאיר אותנו מבודדים יותר ויותר. במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ומדאיג מכל, הוא עלול לדחוף אותנו צעד נוסף אל אופק של מלחמת אחים. המבחן הקשה מכולם עדיין לפנינו: לנווט באופן מפוכח בין חוכמת המעשה, לאמונה. בין ישראל; לשאר העולם.
- ידידיה יערי היה מפקד חיל היום וכמנכ"ל רפאל
