כבר 100 ימים שאני לא רואה אותך, מתוקי שלי. 100 ימים שאני לא זוכה לתת לך את החיבוקים שאתה כל כך אוהב.
רק התחלנו את החיים המשותפים שלנו. חודשים חיפשנו את דירת החלומות וסוף־סוף מצאנו. רק התמקמנו, בדיוק סיימת להרכיב את כל הרהיטים, הכל נראה מושלם. בלילה הסתכלת על הנוף מבעד לחלון, התחלת לצחוק משמחה ואמרת: כל זה שלנו! כל יום הודיתי לאלוהים על זה שהפגיש בינינו. גם ברגעים קשים שלא הסכמתי איתך ואפילו התעצבנתי, הרגשתי שהרגעים האלה יוצרים אצלי חוסן נפשי ושיום אחד אודה לך על כך. והנה, היום הזה הגיע.
בימים הראשונים בשבי הרצתי בראש את כל התרחישים שיכלו לגרום לנו להימנע מהשבת הרצחנית הזאת. אולי אם היינו מתחבאים במקום אחר, אולי אם לא הייתי משכנעת אותך לבוא לקיבוץ. אני זוכרת שהתעקשת לא לנסוע, שרצית לבטל את הביקור למרות שאתה אף פעם לא מבטל להורים שלך. ראיתי כמה אתה מכבד אותם והחלטתי שגם הפעם נכבד. בסוף שכנעתי אותך.
בשבת בבוקר קיבלנו הודעה מאמא שלך שיש חדירת מחבלים. הפכת את הטלפון כדי שלא אראה. ידעתי מה כתוב, אבל בכל זאת החלטתי לשאול. ראינו אחד את השני ברגע שלא נוכל לשכוח, רגע של פחד מוות. חיבקת אותי ואפילו לא דיברנו. אפילו לא לחשתי לך שום דבר כי סירבתי להאמין שזה הסוף שלנו. לא רציתי לומר מילים שיישמעו כמו מילות פרידה. העדפתי להתפלל לה' שישמור עלינו.
אתה בטח זוכר שחודש לפני השבת הרצחנית התחלתי להתפלל. לא הבנת מה קרה לי פתאום. לא סיפרתי לך שאני מרגישה שמשהו רע עומד לקרות לי ורק ה' יוכל להציל אותי. לא רציתי שתחשוב שהשתגעתי והחלטתי לשמור את הסיבה האמיתית לעצמי.
לצערי, המזכרת האחרונה שנשארה לי ממך זאת התמונה הכואבת שנחרתה בזיכרוני: אתה על הברכיים עם ידיים מאחורי הראש וחמישה מחבלים חמושים סביבך, דם זולג על הפנים היפות שלך, מבט של חוסר אונים, עיניים מלאות בצער, ואיך שצעקת "לא! לא!" כשראית שלוקחים אותי. זה נראה היה כמו סוף, אבל מבטיחה לך שאני עושה כל שביכולתי כדי שבעזרת השם הסיפור שלנו יהיה רחוק מסיום.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.24
