1. שעת לילה מאוחרת. ש', קצין שריון צעיר שיצא לחופשה קצרה, הגיע אליי לשיחת נפש. אתגרי המלחמה מעוררים אצל יפי הבלורית והתואר שורה ארוכה של שאלות על אודות חברים שנפלו. המראות לא קלים. החבר'ה האלה חשים שותפים להתחדשותה של המדינה. אלא שאז ש' הפטיר: "אני מצטער שיצאתי לאפטר". התבוננתי עליו בתדהמה: "מה? קיבלת יומיים עם האישה. היה לכם מפגש משפחתי ראשון של כל המשפחה המורחבת מאז שמחת תורה". תשובתו היממה אותי: "בעזה לא שומעים חדשות. לא רואים את ההתבטאויות המקטבות. בעזה יש אווירה של אחדות ושותפות. חזרתם להתווכח ולהתלהם. אתם שוחקים את הרוח המיוחדת שלנו".
2. מאה ימים חלפו מאז זוועות שמחת תורה. מאה ימים מאז נרצחו אזרחים ואזרחיות; רבים נלקחו בשבי אכזרי, חלקם עוד לא שבו; חיילים נפלו בקרבות; תושבים רבים, בדרום ובצפון, הפכו למחוסרי בית. הכישלון הביטחוני הגדול בא אחרי תקופה נוראית של פילוג, פיצול ושיסוי הדדיים. המלחמה יצרה תמונת מראה הפוכה לכל מה שהתחולל עד לא מזמן: נלחמים ביחד, תורמים ומתנדבים - ביחד. הסקר מוכיח שהישראלים לא רוצים לחזור ל-6 באוקטובר.
הפגנות באיילון דרום בקריאה לשחרור החטופים, אתמול
(צילום: ספיר לוין, מעיין רודה, מאיר תורג'מן, אסתר וינר אילוז, יאיר פלטי)

הישראלים לא מאמינים שהמנהיגים שלהם יתרמו לאחדות לאומית רחבה, חלק ניכר מהם סבורים שאין מנוס מבחירות חדשות והחלפת הממשלה. זו איננה עמדה הנובעת ממחלוקת בין ימין לשמאל. זו עמדה ערכית המבקשת מנהיגים המחויבים לבנייה של יחד ישראלי. גם התקשורת הישראלית זקוקה לחשבון נפש עמוק. ישראלים רבים מדגישים את תרומתה לפילוג ולפיצול.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet: • משפט הראווה של האג • השר כץ, זה הזמן לתעדף את המדינות "הקשות" בעולם • מקצצים בכבשת הרש של התרבות • ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת
3. אז מי אחראי לשמר את תודעת האחדות? הישראלים התגייסו בהמוניהם לשמור על הביטחון הלאומי, עתה הם מוכנים לקחת אחריות גם על הלכידות הפנימית. הם לא סומכים על המנהיגות הפוליטית. גם היחד הישראלי הפך למשימה אזרחית. הישראלים התבגרו, התפכחו, הם מוכנים לשנות עמדות, להתבונן אחרת על האחר. החילונים, הדתיים הלאומיים והחרדים שינו את דעתם אלה על אלה. הם לא מוכנים להמשיך להיות ב"כלא הדעות הישן". הם מוכנים להושיט יד, לפעול לבנייה של זהות ישראלית משותפת תוך יצירת איזון הדדי בין הדעות השונות. אחוז התמיכה העצום הרואה חשיבות עצומה בהחזרת החטופים נובע גם הוא מתחושת ערבות. החטופים הפכו להיות בני המשפחה של כולנו.
4. מאה ימים. הנה כמה מסקנות הכרחיות לשיקום החברה הישראלית:
א. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". מספיק לדבר על "היום שאחרי". בכל הנוגע ללכידות החברתית ולמערכות היחסים בין הישראלים לבין עצמם, היום שאחרי כבר כאן.
ב. הוויכוח שבין ימין לשמאל, בין שמרנים לליברלים, יימשך עוד שנים רבות, וטוב שכך. אלו סימנים המעידים על חברה תוססת, ערנית ומעורבת. אבל שנאת אחים? קנטונים נפרדים? זה כבר לא יקרה. אנחנו נישאר ביחד.
ג. הישראלים מבהירים: לא נסכים רק למות בשדה הקרב יחד, הגיע הזמן שנלמד לחיות יחד.
שי פירוןשי פירוןצילום: גבריאל בהרליה
ד. המנהיגות הפוליטית חייבת להפסיק להיות גורם מפלג, היא חייבת להפסיק לדבר אל הבייס. המנהיגות הפוליטית וראש הממשלה בראשה, חייבים לעורר מחדש, אמון והשראה; תיקון ותקווה. אזרחי ואזרחיות ישראל לא יניחו לכם לזרוע פילוג ושנאה.
5. ישראלים רבים חוו שכול, אנו אומה כאובה אך נחושה. צו ההולכים בהיר וחד: את המתים לא נוכל להשיב, אך קול דמיהם יזעקו מן האדמה אם אנחנו נמשיך לפצל את עצמנו לדעת.
הבית לא נחרב, הוא ספג מכה חזקה. היסודות האזרחיים האיתנים יכולים להיות הבסיס לבנייה מחודשת ומפוארת. לשם כך אנו נדרשים לפעול, יחד. לחבק את מי שמחבר, להעניש את מי שמפצל. זוהי מלחמה קיומית. אין לנו זמן, לא בשש אחרי המלחמה, היום, ביום הזה ממש, נצא לדרך חדשה.
  • שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה ושר החינוך לשעבר
פורסם לראשונה: 00:00, 14.01.24