היום ה-100 למלחמת עזה פגש מיליוני ישראלים במצב של דכדוך כרוני. אכן, המצב מדכדך. לצערי, אין לי בשורות בתחום המצב. אבל אני יכול להציע לקורא תחליף לתחושת הדכדוך שלו, תחליף שניסיתי קודם על עצמי: כעס; זעם; חרון. דכדוך גורם לאנשים להתכנס פנימה, אל תוך יגונם; כעס מוציא אותם החוצה, לפעולה.
מכת 7 באוקטובר לא הייתה אסון טבע. היא לא נגרמה על ידי אויב שכוחו גדול מכוחו של צה"ל ולא על ידי נשק שכמותו לא ידענו. חמאס הוא מהגרועים שבאויבינו, אבל במאמץ לא גדול אפשר היה לעצור אותו לפני שאנשיו חצו את הגבול. המלחמה שישראל פתחה בה באותו יום מוצדקת לגמרי, מכל הסיבות. אי אפשר היה להגיב על המתקפה אלא במתקפת נגד נרחבת.
1 צפייה בגלריה
yk13759272
yk13759272
השר גנץ, ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט
(צילום: חיים צח לעמ)
הכותרת
100 ימים למלחמה: בחזרה לכאוס של 7 באוקטובר | רונן ברגמן
24:40
לא העכבר גנב, אמרו אבותינו; החור גנב. החור הוא המערכת הפוליטית והביטחונית שהניחה לאסון הזה להתרחש. ערב יום ה-100 התייצבו ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל הרצי הלוי לפני המצלמות. נתניהו הבטיח חגיגית שהוא האיש שימנע 7 באוקטובר שני. אולי אני טועה, אבל באוזניי הוא נשמע כמו תלמיד נהיגה שדרס הולך רגל תוך כדי טסט. עברתי בהצלחה, הוא אומר בביטחון לבוחן. אני היחיד שיש לו ניסיון.
היקף האבדות, המחדל, הנזק ומשך המלחמה שמבטיחים לנו מחייבים לשאול, בכל הרצינות, האם נכון שאותם אנשים שתחת משמרתם התרחשו אירועי 7 באוקטובר ימשיכו לכהן בתפקידיהם. השאלה לא נובעת רק מהכעס על המחדלים; היא נובעת גם מהחשש שהחמאה שרובצת על ראשיהם מקשה עליהם להגיע להחלטות הנכונות. 100 הימים שעברו מלמדים על הקושי. המטרות לא הושגו, גם רוב החטופים לא חזרו הביתה.
בצה"ל ובשב"כ לקחו אחריות. טוב עשו. אבל לקיחת האחריות לא פוטרת את האחראים מהסקת מסקנות. אין טעם לחכות שלוש שנים, חמש שנים, שבע שנים, להמלצות ועדת חקירה או להתפטרות של נתניהו: הם יודעים מה קרה ומה לא קרה.
בקבינט המלחמה יש חמישה חברים, שישה יחד עם אריה דרעי. ראש הממשלה ושר הביטחון, שני הבכירים בקבינט, לא מדברים ביניהם. אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הפעמים שבהם ניהלו שיחה בארבע עיניים, ואף אחת מהשיחות האלה לא עסקה במלחמה. נתניהו עושה כמיטב יכולתו, מהיום הראשון, להציג את גלנט כמי שהמלחמה מתנהלת בלעדיו. את הסיבה צריך לחפש ביצר, לא בוויכוח לגיטימי על מהלכים צבאיים. לריב יש מחיר: הצבא הוא ארגון היררכי. הוא מתקשה לנהל מלחמה תחת שני פוליטיקאים אויבים.
לשיא הגיעו הדברים בדיון האחרון של השרים עם הרמטכ"ל. סוכם שהמזכיר הצבאי של נתניהו יהיה נוכח. כשגלנט הגיע הוא מצא בישיבה עוד ארבעה מעוזרי ראש הממשלה, כולם פוליטיים: ראש הסגל צחי ברוורמן, מזכיר הממשלה יוסי פוקס, ראש המל"ל צחי הנגבי ואחד מעוזריו. גלנט דרש להכניס גם את עוזריו. אם מדובר בהנחיות אופרטיביות כדאי שיהיו כאן, אמר. נתניהו סירב. גלנט הלך במחאה וחזר אחר כך, לדיון שנכחו בו רק השרים.
תקיפת חיל האוויר דרומית לחאן יונס, הבוקר

המצב חמור עוד יותר בקבינט הביטחוני הרחב, זה שעל פי החוק אמור לקבל את ההכרעות החשובות. מדינת ישראל הבהירה השבוע רשמית, באמצעות נציגיה בבית הדין בהאג, שלחברי הקבינט הזה, בהם שר האוצר וה(חצי) ביטחון והשר המלא לביטחון לאומי, אין קשר להחלטות שהיא מקבלת בתחום הביטחון. הם יושבים בקבינט על תקן של זומבי.
זה היה שקר, כמובן. לאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' יש השפעה עצומה. בגלל החשש שלו מהם נתניהו בולם כל החלטה על היום שאחרי. כתוצאה, הצבא מתנהל בתוך עזה ללא תוכנית והממשל האמריקני מתקשה יותר ויותר לתמוך בישראל.
מתקפה צבאית שאין לה Endgame, תוכנית ליום שאחרי, היא בסך הכול מסע עונשין, מסע נקם. בהנחה שאין לנו לא רצון ולא יכולת לזרוק יותר משני מיליון בני אדם לים, את הבעיה שמציבה לנו עזה המתקפה לא תפתור. בלי אלטרנטיבה, או שחמאס יחזור לשלוט בעזה או שחיילי צה"ל יישארו בה לנצח (האפשרות השלישית, אנרכיה נוסח סומליה, לא מלבבת יותר).
נחום ברנענחום ברנעצילום: אביגיל עוזי
קל ללעוג לקואליציה שהקים נתניהו, לח"כים ה"נורווגים" שסוחטים אותו, להפקרות התקציב, להכרזות המטורפות שעליהן הוא חייב להגן. לצחוק זה נחמד, אבל אסור לתת לצחוק להשכיח את הכעס. מתן חודורוב מערוץ 13 שאל אותו שאלה פשוטה: מדוע אמרת לפני חודש שיש כסף לכולם, ועכשיו אתה אומר שאין? נתניהו פצח בנאום מתקרבן: אז דיברתי על תקציב 2023, עכשיו על תקציב 2024, לשואל יש אג'נדה פוליטית.
אבל מלחמה הייתה גם לפני חודש, וצה"ל הוציא אז מיליארד שקל ליום. גם אז לא היה כסף, אבל הצורך לשחד את החרדים והסמוטריצ'ים היה דחוף יותר. ממשלה שמשקרת בלי למצמץ לא יכולה לנהל מלחמה, גם אם המלחמה צודקת. הנה עוד סיבה לכעוס.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.01.24