כל מי שזכה להכיר מקרוב את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק בשנותיו הרבות כשופט, יודע שהוא הקפיד לא להפגין רגשות בציבור. הוא ראה בשליטה עצמית חלק מהחובות שמוטלות על שופט. למרות זאת, הייתה חוויה אחת שתמיד הפילה את חומת השליטה שבנה סביב עצמו. הייתה זו חוויית המפגש של אריק בריק, הילד בן ה-8 שזה עתה ניצל מציפורני הנאצים, עם חיילי הבריגדה היהודית בתום מלחמת העולם השנייה.
אף שאותם ימים מכונים "אחרי תום המלחמה", הרדיפות אחרי הפליטים היהודים לא פסקו. ברק ואימו נמלטו מעיר הרוסה אחת למשנתה, נעו מרומניה להונגריה וממנה לאוסטריה. שם, במעבר הגבול לאזור הכיבוש הבריטי, נתקל לראשונה הילד בחיילי הבריגדה היהודית. זה היה הרגע המכונן בחייו: הוא ניצב מול לוחמים יהודים שלא רק בחרו לשאת בגאון על שרוולם את מגן הדוד הצהוב אלא דהרו מארץ ישראל לאירופה כדי להציל את אחיהם.
כל פעם שסיפר לי על רגע זה, חשתי שהוא מדבר על בני אלים שירדו מהשמיים. בצדק. אנשי הבריגדה חילצו את ברק ואימו והעבירו אותם באישון לילה לאיטליה, שם יכול היה הילד המבוהל סוף-סוף להסדיר את נשימותיו. הוא ניצל.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
כשסיים את כהונתו כנשיא בית המשפט העליון, נערך לכבודו כנס בינלאומי בירושלים. בדברי הסיכום שנשא, בחר ברק לחזור לרגע הזה שבו הצילו אותו הלוחמים שבאו מישראל. הוא ראה בכך ראיה לחשיבות קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית מתוך אמונה שאם המדינה הייתה קיימת ב-1939, השואה הייתה נמנעת, או למצער מתפתחת בצורה פחות איומה. נדמה לי שהוא צדק גם בעניין זה.
מאז נודע שברק הסכים לשמש שופט מטעם מדינת ישראל בהאג, אינני מסוגל להפסיק להתרגש בשבילו ובשביל כולנו. בגיל 87, הוא עושה כמעשי הלוחמים ההם: עוזב את משפחתו ואת ביתו בישראל ויוצא לאירופה להגן על אחיו היהודים. כמו אותם חיילים ארצישראליים, גם הוא לובש מדים - מדי המשפט - ובאמתחתו תחמושת משפטית יקרת ערך בדמות המוניטין שלו כאחד מגדולי המשפט, כדי שזו תסייע למלאכת ההגנה על הלוחמים היהודים בני ימינו ועל קורבנות השואה שהתגעשה עלינו ב-7 באוקטובר.
לצד תמונת ניצחון אישית, רגע ההשבעה של ברק בהאג סיפק גם תמונת ניצחון לאומית, לעם ישראל ולפרויקט הציוני של הקמת המדינה. מאז שנודעה בינואר 1942 כוונת בעלות הברית להעמיד לדין את פושעי המלחמה הנאצים עם סיומה, ביקשו ארגונים יהודיים שיהיה מייצג לעם היהודי באותם משפטים. השופט רוברט ג'קסון, התובע המרכזי במשפטי נירנברג, התנגד בנימוק שהשתתפות נציגי העם היהודי לא מתאימה למשפטים בינלאומיים משום ש"ייתכן שקבוצות אחרות יבקשו את אותה ההתחשבות, והדבר עלול לסבך את העניין".
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'רק לאחר השתדלויות רבות נעתר ג'קסון לבקשה לשלוח נציג של העם היהודי כ"ידיד בית המשפט" שידגיש "את עוצמתה של הטרגדיה שמתעלה על סבלם של עמים אחרים", אך בסופו של יום גם רעיון זה נגנז, ככל הנראה בשל התנגדות התביעה הבריטית שחששה שאותו נציג ינצל את הבמה לטעון נגד שלטון המנדט בארץ ישראל.
והנה, גם ברובד הזה, סיפקה השבעת השופט ברק תמונת ניצחון: הפעם, בזכות ולא בחסד, שולח העם היהודי שופט מטעמו. ולא סתם שופט, אלא את אחד מגדולי המשפט של ימינו, מי שלעולם יהיה גם בן ה-8 שנרעד למראה הלוחמים היהודים שהגיעו כמו משמיים להצילו.
יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
