טיפה אחרי ראש פינה זה מכה בי, ואני מבין פתאום מה עשיתי.
פאק, מה עשיתי.
למה הייתי צריך לנסוע עד לפה רק כדי להבין שלא טוב לנסוע לפה. לא טוב בכלל. אומרים לך להתרכז עם כולם במרכז הארץ; אומרים לכל המדינה להתרכז במרכז. מה רע?
כתבות נוספות למנויים:
ואני בסך הכול בר־מזל; לא פוניתי לבית מלון, לא נאלצתי לשכור דירה, אני בתוך הבית נמצא, בתוך החדר האינטימי שלי בתל־אביב; מה הייתי צריך לצאת מהבית ולנסוע למקום שהוא, כרגע, לא ארץ לאזרחים? רשמית. מוכרז. הכול מפונה. "מרגישים פה מלחמה, כל היום בומים והתרעות, הקיבוץ הפך למוצב צבאי", כמו שתגיד לי תכף נועה שחרי מכיתת הכוננות של קיבוץ מעיין ברוך המפונה. אבל אני לא צריך שהיא תגיד לי: תכף הבומים ישיגו גם אותי, לא נשמעים כמו שום דבר מהסוג ששומעים דרך ממ"ד תל־אביבי. נשמעים כמו אצלך בסלון, לייב. פיצוצים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה שלנו", ירגיעו אותי בכיתת הכוננות בשתי המילים שאמורות להיות צפירת הרגעה, לחש הקסמים של כל מי שעדיין מסתובבים פה. "זה שלנו". אה, בסדר, שלנו. אז כמעט חטפתי כרגע דום לב מתוצרת ישראלית. באמת תודה, זה עושה בשבילי את כל ההבדל.
אני עובר את ראש פינה. הכבישים המוכרים, האהובים, כולם שלי, לרשותי, הביקושים צנחו לאפס, אני יכול לקפוץ כרגע, אם אבחר, לקייקי כפר בלום, המקום ההמוני להחריד שבו עמדתי שעות בקיץ שעבר עם הילדים המיואשים בתור לזכייה הגדולה – אבוב משלנו – ולקחת לעצמי כמה אבובים שארצה. מי יעצור אותי עכשיו? קחי מה שתרצי, אם לצטט זמרת בת 70.
אבל אני רק ממשיך לנסוע. עובר את צומת קדרים, אגמון החולה. השמש זורחת פתאום, הכול ירוק מסביב, זה עשוי להיות יום נהדר לשיט אבובים אבל השמיים מלמעלה גדולים ופתוחים מספיק כדי להמטיר כ־150 אלף טילים שאומרים שחיזבאללה השקו וטיפחו במרחק שני קילומטר מכאן ורק מחכים להזדמנות לדיוור ישיר.
על ההר מולי, יבהירו לי תכף, מתבוננים בי עכשיו דרך משקפות, רואים אותי בבירור נע ברכב שלי. זו בחירה שלהם אם להוריד אותי או לא. זו גם בחירה שלי; הבחירה לבוא לפה היום, עם צלם שאומר לי עכשיו: "אני לא צלם מלחמות. זיו קורן צלם מלחמות", ואני עונה לו: "תמשיך לדבר ככה, אני מוריד אותך פה". על הילדים זה עובד לפעמים.
אבל מוכרחים להודות: זו בחירה קצת מוזרה להגיע לכאן ביום ה־100 למלחמה שמתנהלת לכאורה בצד השני, בעזה. כי כשאתם מגיעים לאצבע הגליל, לגולן, לגליל המערבי, אתם מוכרחים לשאול את עצמכם בשביל מה, בעצם, אנחנו נלחמים, כי את הצפון, לפחות בינתיים, נדמה לפעמים שכבר איבדנו. כל היישובים צמודי הקו פונו, הרוב נעול, מוגף, לאף אחד מהיישובים לא נוכל לחזור עד להודעה חדשה, ואף אחד פה לא עוצר את נשימתו לגבי הודעות חדשות. "אנשים כבר מבינים שתוך חודש־חודשיים זה לא ייגמר, שאנחנו רק באמצע הדרך", אומר לי חיים קמין, יו"ר קיבוץ דפנה, עוד יישוב שהתפנה מפה קומפלט, ויו"ר המועצה המקומית גליל עליון גיורא זלץ מתריע במילים מפורשות: "אנחנו עוד לא מאבדים את הצפון, אבל אנחנו קרובים לזה מאוד".
והנה אני כאן על הכביש והדממה מאיימת, והגלגלים משמיעים רעשים משונים כי הכביש מחורץ מטנקים שעברו עליו, וחיזבאללה על ההר ממול, ובכל רגע יכול לבוא בום גדול ולארגן אותי במבנה חלופי. רק המחשבה הזו גורמת לבטן שלי להתהפך, ולהתחיל להשמיע קולות שרק מכונאים של רנו אמורים לשמוע.
אני עוצר בשירותים של תחנת דלק מזדמנת ועושה שם דברים ששתיקה יכולה הייתה להיות יפה להם, אבל למי אכפת משתיקה. כמעט הכול כאן ריק.
אחר כך אני ממשיך לנחש את דרכי צפונה; כי לא רק שכמעט איבדנו את הצפון, איבדנו גם את הדרך. מתבר שווייז - האפליקציה שהשיקה בהצלחה מיליוני פקקים – יוצאת מדעתה מול כבישים ריקים, והחל מראש פינה היא מאבדת לחלוטין את מיקומי על המפה, מציעה לי שוב ושוב לבצע פניית פרסה (אם היא הייתה יכולה לדבר היא בטח הייתה מודיעה לי שהיא לא אפליקציית מלחמות, זיו קורן הוא אפליקציית מלחמות) ומאלצת אותי לכבות אותה לחלוטין. "לא יודעים אם זה התשדורות שלנו או של חיזבאללה שמשבשות אותה, אבל אין פה ווייז", יגלה לי באיחור ניכר יאיר פז, דובר המועצה המקומית גליל עליון.
אני פוגש אותו בשופרסל קריית־שמונה, סניף ענקי וריק כמעט שבהנהלת הרשת הוחלט שיישאר פתוח בכל מקרה, לצד הסניף הנוסף בעיר, "גם אם נפסיד חצי מיליון שקל, העיקר שלא יבוא חייל אחד ויגלה סניף סגור", כמו שאומר מנהל הסניף החמוד מיכה שלו, בנאדם שמדי פעם לוקח את העופות בגריל מהסניף ופותח לחיילים שולחן, בזמן שהעובדים שלו מבשלים להם תוספות, הכול בווייב כללי ששירה שטיינבוך הייתה חותמת עליו.
אבל בואו נחזור ליאיר פז, דובר המועצה, ששמח לפגוש אותי בסופר – הוא תמיד מגיע לפה בדחיפות בסביבות שלוש וחצי בצהריים, כי בארבע הם בכל זאת סוגרים, "וחנות הבשר פתוחה בין תשע ל־12, וחנות האלכוהול בכלל סגורה ככה שצריך להצטייד בתחנות דלק" – אחרי שהזהיר אותי מבעוד מועד, בטרם עליתי לצפון, ש"קצת מסוכן פה, בעיקר ירי נ"ט".
"מה אתם עושים נגד זה?" תהיתי.
"אה, נוסעים מהר יותר", הוא ענה, ואני גיחכתי – איכשהו, זה לא נשמע לי כמו תוכנית סבירה להישארות בחיים – אבל עכשיו שאני כאן, מתברר שהגיחוך היה מיותר; זאת אשכרה התוכנית. "פשוט לנסוע מהר", הוא חוזר ואומר לי, "בעיקר בכבישים חשופים מסוימים. תיסע אחריי".
הו, כן. הרעיון הזה של לנסוע מהר יותר – שכמו נולד במוחה של דמות בסרט מצויר שעוד רגע תשחיר בעקבות ירי תותח בפרצופה – הוא האסטרטגיה העיקרית כאן כדי להיות מטרה נעה קשה יותר לצליפה מההר. "אתמול הגעתי מצומת גומא הביתה בשמונה דקות, לרוב זה לפחות 15", מדווחת חן אלון מכפר סולד, רכזת קשרי קליטה במחלקה לצמיחה דמוגרפית במועצה, והיא משועשעת אבל גם רצינית. "נמאס לי לחיות במלחמה", היא מסננת פתאום ליד מקרר מוצרי החלב, כשמתברר שאין מעדן דנונה במתיקות מעודנת – אין כאן עכשיו די הרבה דברים, בעיקר מעודנים – וממשיכה, בנימה תל־אביבית מודעת לעצמה: "באמת, די, אני לא חושבת שיש לנו סיכוי להינצל, אני מאמינה עכשיו בטרנספר ליהודים! תנו לי כסף ודרכון ותשגרו אותי מפה. מתאים לי בדנמרק".
אבל כעבור דקה היא חוזרת לעצמה. "לא. בחייך. כל המשפחה שלי חיה פה, גדלתי פה, עשיתי בגרויות ב'ענבי זעם' תחת אש. אמא שלי קבורה פה. אני לא בגיל לקום וללכת. אבל חייתי באיזו אשליה של שקט מדומה. הייתי באה לחברים פה ויודעת שבחניה בין שני הבניינים שלהם יש אזור שחשוף להר, אז הייתי מחנה ככה שהבניין יגן עליי כשאני אצא מהרכב וזהו".
כי זה הסיפור של הצפון עד המלחמה: האשליה הזאת שכן, חיזבאללה אולי במרחק כלום, הושט היד ובום־טראח, אבל אפשר לחיות ככה איכשהו. זה מחזיק מים. קצת מטפטף מדי פעם - "חשבנו אולי טילים, נפילות, מקסימום פיגוע־מיקוח על בית", כמו שאומר לי חיים קמין מקיבוץ דפנה - אבל אפשר להכיל את זה, כי האהבה הענקית למקום היפהפה הזה מנצחת ותנצח הכול. רק תראו, למשל, את הילדים שגדלים בגן העדן שהוא קיבוץ דפנה, עם הנהר האוסטרי לחלוטין הזה שמפכפך בתוך העלווה הירוקה – מקום שהיה כל כך מבוקש עד לפני המלחמה, עד שמאות משפחות עמדו בתור כדי להיות אחת מ־64 הזוכות הגדולות שהקיבוץ קלט להרחבה.
אתם צריכים להגיע למקום הזה, דפנה, כדי להבין שאיכשהו חציתם איזה קו גבול בלתי נראה לאירופה הקלאסית שלא דרך נתב"ג. זה בדיוק מה שהבינו סיגל אשרף, עובדת סוציאלית, ובעלה ההייטקיסט, ושני ילדיהם בני השש וה־13, לשעבר מכפר־סבא, כשזכו להיקלט כאן. סיגל הצליחה לפתוח לעצמה סטודיו יוגה בקיבוץ והם הרגישו שהחיים שלהם שודרגו סוף־סוף ממחלקת תיירים לביזנס – כולל בקורונה, שעברה עליהם כאן במרחבים פתוחים נפלאים. ואז הגיע 7 באוקטובר.
יום קודם – שמחת תורה – הקיבוץ עדיין היה מלא עד גדותיו בנופשים מכל הארץ שהגיעו לבית המלון, "וברגע אחד, בשבת על הבוקר, כולם ברחו ונהיה פתאום שקט מחריד, חודר עצמות", אשרף נזכרת.
זה השקט שמורגש עכשיו בכל הצפון. השקט הזה שמאיים להרוג. השקט המכושף שרובץ בכבדות על קיבוץ דפנה, שביליו ורחובותיו הריקים, עקבות תנים ודורבנים ניכרים במקומות רבים – ובני האדם הנותרים המעטים מרשים לעצמם פשוט להניח את הרכב בכל מקום, גם באמצע הכביש, כי למי בדיוק הם מפריעים?
אבל כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, פונתה כל משפחת אשרף לדירת חדר באשדות יעקב איחוד, ומאז הם שם. ארבע נפשות בחדר.
מה יהיה איתכם חודש מעכשיו, אני שואל את סיגל, והיא רק מסמנת עם היד והאצבע ירייה מטאפורית בראשה. "אנחנו כל הזמן מהרגע להרגע. אני מחפשת לנו דירה להשכרה באשדות יעקב, אבל אומרים לי 'יש דירה', ואני הולכת ומגלה שיש עוד 60 אנשים בתור לפניי, כי כולם מחפשים, ובעלי הדירות כמובן העלו מחירים, וקשה לדעת מה יהיה עם הכסף כי יכול להיות שעוד חודש הממשלה תגיד 'סוגרים את המענקים, תחזרו הביתה'".
ואין, כמובן, לאן ואיך לחזור. "אנשים לא יחזרו אחרי מה שהם ראו ב־7 באוקטובר", אומרת לי את המובן מאליו נועה שחרי ממעיין ברוך, שאביה, אחיה וסבתה פונו מכאן. "ברור שחיזבאללה יעשו משהו יותר גרוע אפילו מחמאס אם יוכלו, ואסור – פשוט אסור – שהאיום הזה יהיה פה. אפילו את המנהרות שתמיד חשדנו שיש מתחת – ושמעו במטולה את החפירות – לא בדקו. לדעתי הכול חפור מתחתינו. ועוד מדברים על להחזיר בקרוב תושבים לבית הלל? אין סיכוי!"
כי 7 באוקטובר – למרות שהתרחש בעזה – הפך טראומטי עבור עשרות אלפי הישראלים שהתפנו מהגליל; ברגע אחד לכולם נפל אסימון שהשמיע רעש של טיל: "בחיים לא פחדתי, אולי כי לא ראיתי את זה בעיניים", שחרי מסבירה, "וב־7 באוקטובר הבנו שזה אמיתי. ושאם לא נעשה איזו פעולה להרחקה שלהם, ויתרנו על הצפון. אני ובן הזוג שלי תיכננו לקנות פה שטח ולהקים משפחה, אבל אני לא אהיה בהיריון עם ילדים פה במצב הזה, ולא סומכת כרגע על אף אחד שיעשה פה משהו".
לפעמים באמת נראה כאילו ויתרנו. "אני לא אלך מפה, אבל הבת שלי לא תחזור לפה", אומר עפר סיון בן ה־71, לשעבר פושט מהשייטת וכרגע אחד החיילים היותר־נמרצים בכיתת הכוננות של מעיין ברוך. "והבת שלי רוצה שתהיה פה מלחמה, כי אם תהיה כזו, אנחנו נצטרך לנצח. גם אני לא רואה איך להגיע אחרת למצב שהילדים והנכדים שלי יחזרו לחיות כאן".
מתי תהיה מלחמה בצפון? ראש המועצה זלץ אומר שעימות צבאי כלשהו חייב לקרות ממש עכשיו. "לא לחכות לגמור קודם עם עזה. חלון ההזדמנויות של פעולה גדולה כבר מאחורינו, אבל הצבא עדיין חייב להתמודד גם בצפון ועכשיו, כי פעולה כזו תיקח שבועות רבים, ואם נגיע באפריל־מאי להסכם עם לבנון שיסיים את המלחמה, האירוע יהיה מאחורינו והתושבים יחזרו בשמחה".
בכל מקרה, מכיוון שמדובר בעיקר במשפחות עם ילדים, ברור לכולם שאף אחד לא יחזור לשנת הלימודים הבאה אם לא יחול איזה שינוי קודם. "אם אין לנו איך לחזור לדפנה אחרי החופש הגדול, אנחנו נחזור לכפר־סבא", מבהירה סיגל אשרף.
אולי היא לא מייצגת לחלוטין. כי הגעגועים לצפון מחזירים כבר עכשיו, בטפטופים, אנשים הביתה. "אנשים גונבים פה ימים, מגיעים להיות בבית שלהם בשעות היום, ומשתדלים לא להישאר בלילה", אשרף אומרת. ויש גם מי שחוזרים ונשארים למרות המצב, למרות הפינוי המחייב לכאורה והסכנה הברורה. אחרים, מצד שני, כבר מחפשים ומוצאים לעצמם חיים חדשים. "אנחנו רואים כל יום אנשים שמגיעים עם רכבי הובלות, לוקחים הכול ועוזבים", שחרי אומרת, וזלץ מאשר: "כמעט חצי מהמפונים לבתי מלון כבר עזבו אותם וחיפשו פתרון אחר".
אז מה יהיה עם הצפון שנה מעכשיו? הניחוש שלכם טוב כמו של כל אחד אחר. הצבא מצידו ערוך לאירוע צבאי בכל היקף – מתמרון מוגבל בזמן ועד מלחמה כוללת – במידה ולא תימצא דרך מדינית להדוף את חיזבאללה לאחור ולייצר מציאות ביטחונית חדשה ובטוחה לתושבים. רוב הזמן נדמה כאילו לא יהיה מנוס מאירוע כזה; חיזבאללה לא נוטה להיענות למחוות דיפלומטיות – למשל הסכם ימי – וכל יום נוסף שחולף, גם כאשר הוא סופג אבידות קשות ופגיעה בתשתיות, רק מדגיש את הישגיו בכל הקשור לתושבים ישראליים מפונים והזנחת החקלאות והתעשייה בצפון.
"צריך לומר בבירור שאין כרגע במדינת ישראל שום גוף, שר, שרה, או צוות שמתכלל את מערכת החיים האזרחית בצפון", אומר זלץ. "בדרום יש את מנהלת 'תקומה', פה אין כלום, ואין אמירה או אופק".
זלץ מאמין שכדי להחזיר את התושבים המדינה תהיה מוכרחה להסיר את איום הטילים בכינון ישיר, להוכיח שהיא מונעת אפשרות של חדירת מחבלים ליישובים ולהציע לצפון תוכנית שיקום כלכלית. מכיוון שכולנו יודעים במי ומה מדובר כשאנחנו אומרים כרגע "המדינה", קשה לראות את כל זה קורה במיידי. "7 לאוקטובר יושב לכולם בראש. אני חושב שאולי שליש מהאוכלוסייה לא יחזור", מעריך קמין ביושר.
השהייה והנסיעה בכל המרחב הזה הן כרגע סוג של רולטה רוסית. כלומר, בטח, סעו לצפון בכיף, רק קחו בחשבון שהטיל או הנ"ט הבאים יכולים ליפול לכם על הראש, או ליד, או הרחק מהראש הספציפי שלכם, אבל בכל זמן. גם אם תישמע אזעקה, היא כמעט חסרת משמעות; הדבר ינחת יחד איתה, במה שמכונה "זמן התרעה אפס". רק ביישובים הדרומיים יותר של המועצה ניתנת התרעה של כחצי דקה. "פחד אימים, אני לא יודעת לזהות מה שלנו ומה שלהם", כמו שאומרת לי שלומית צנטאי, אחראית הקפואים מהשופרסל, וממהרת לנחם אותי: "אבל פייר? הסרטן שעברתי היה מפחיד יותר".
וכך קורה, למשל, שבזמן שאנחנו מנהלים שיחה די עליזה עם החבר'ה מכיתת הכוננות בכניסה למעיין ברוך, פוגע טיל בכינון ישיר בבית שנמצא רק 400 מטר מאיתנו, בכפר יובל. אנחנו ממהרים לחמ"ל המועצה האזורית, ושם – מול ארבעה מסכים גדולים וההודעות המתרוצצות בקשר – מתבררים ממדי האירוע התקדימי: מישהו מכפר גלעדי ראה את הטילים חולפים מעל לראשו, והדיווח שלו מאפשר לאתר בדיוק איזה בית נפגע. זה בית בפאתי כפר יובל, קרוב במיוחד לקו הגבול. הקשר פולט: "שני פרחים והרדוף", וייאוש משתלט על החמ"ל. בהמשך יתברר שגרוע מזה: מירה איילון בת ה־76 ובנה ברק, חבר כיתת הכוננות ביישוב, היו שניהם בבית ונהרגו מפגיעת הטיל. האב אליהו, ששהה בחדר אחר באותו רגע, ניצל. רולטה רוסית.
מה הם בכלל עשו בבית? חזרו כדי לטפל בעופות המשק. והם לא היחידים; בכל יישוב יש כמה כאלה. בקריית־שמונה נותרו הרבה יותר מכמה. "נסעתי בשבת לבית שלי בקריית־שמונה, ואני רואה שכל מי שנשארו בעיר זה נשים בנות 70 ויותר. לא בשבילן ללכת לבתי מלון. יושבות ומסתכלות על החיילים", אומר שי, אחד מאנשי החמ"ל.
כי מתברר שאתם לא מוציאים ישראלית מבוגרת מהבית בשביל שום מלחמה מקושקשת. "הכי קשה היה לפנות את סבתא שלי", נזכרת נועה שחרי ממעיין ברוך, "אבא שלי ואני היינו ממש צריכים לעשות לה אמבוש כדי לפנות אותה משם בכוח".
עכשיו, בעקבות אירוע הירי לכפר יובל, נסגרים במיידי חלק מהכבישים באזור. אנחנו מנסים להמשיך להתנייד ברצועת הביטחון הזו של ישראל שהוקמה בתוך ישראל, אבל חיילים מתייצבים פתאום, כמו כמעט בכל רגע נתון, בלא מעט צמתים כאן. הם עומדים בפתח מיגונית קטנה ולידה אוהל מרובע ירוק ובתוכו מיטה מתקפלת, תנור חשמלי וערימה מופרזת של חטיפים וכוסות פלסטיק, וחוסמים את הנהגים מלהמשיך בכביש. מסוכן מדי. עד הודעה חדשה.
אין ברירה, נצטרך לחתוך – דרך כרמיאל, כביש הצפון מסוכן מדי – למקום אחר. אולי לאיזה צימר נחמד בלימן.
בפעם האחרונה הייתי כאן עם המשפחה ב"אחוזת דוריתא". יחידות אירוח נהדרות, בריכות פרטיות, מחירים אפשריים. ממליץ. בתחילת השבוע שעבר טילפנתי רק כדי לוודא שהם עוד שם. המענה הקולי הבטיח, כרגיל, סוויטות איכותיות ופינוקים, אבל המענה האנושי הבהיר שכרגע פחות. "אנשים עדיין מטלפנים, רוצים לבוא", אומר לי עידו כהן, שמפעיל את העסק המשפחתי הקטן הזה יחד עם אביו שלום. "הם לא תמיד מבינים. אנחנו אומרים להם 'הלוואי' ומסבירים את המצב".
ב־7 באוקטובר, רגע אחרי שכל האורחים נטשו אותם בבהלה, גם משפחת כהן עזבה. עידו גויס למילואים, ההורים מצאו מפלט בעין איילה. מדי פעם הם חוזרים כדי לתחזק קצת, לוודא שהמתחם החלומי שעבדו קשה כל כך כדי להקים כאן לא נשמט. אבל הצמחייה העבותה שמצילה על האחוזה מתחילה לגדול פרא, הבריכות מלאות עלים וענפים שנשרו, והעתיד נראה רחוק.
"אנחנו אנשים אופטימיים מטבענו", עידו אומר, "ומאמינים שנוכל לחזור לעבוד כרגיל אם נצליח להגיע למצב שנהיה פתוחים בחגים הקרובים".
החגים זה עוד הרבה זמן.
"כן. אבל בשבילנו כאן זה הבית, ואנחנו מקווים שיעשו מה שצריך לעשות כדי שנוכל לחזור. אין לנו תוכניות מגירה".
ביציאה מלימן, בית הקפה המעולה תושה סגור, ביסטרו מיכאל המוערך סגור, נדמה שרק החוף המושלם, הריק, פועל כסדרו – לפחות בכל הנוגע לשקיעה קולנועית, ריקה מאדם, על הסלעים. חיילים במיגוניות ניידות נבזקים בנוף פה ושם, רק כדי להזכיר שאין לאף אחד כרגע מה לחפש פה – האטרקציות שהביאו את פריבילגי כל הארץ מהמרכז לצפון סגורות לרגל העברת הצפון למרכז. יש כאן מי שטוענים שזה אפילו לא ביטחון התושבים שמטריד את הממשלה – עובדה שבנהריה ובאכזיב, שתיהן בטווח ירי, לא פינו אף אחד – אלא הצורך הצה"לי העקרוני לתמרן בתוך ישראל ולהחנות טנקים בחניות פרטיות, כמו שמישהי ממטולה נשבעה לי שקרה לה.
כך או אחרת, מרגע שחציתם את כיכר גשר הזיו צפונה, כל מאה מטר נוספים רק מקרבים אתכם לנקודת האל־חזור־בחיים, וחבל סתם להיות במתח. עדיף להסתובב ולהתחיל להדרים – תכף כבר יופיע איזה מחסום ויאלץ אתכם לעשות את זה ממילא.
זה עשוי להישמע מדכא – וזה לא כל כך נעים לראות צפון סגור – אבל כל החיילים ואנשי המילואים שפגשנו בדרך היו הכול מלבד מדוכאים או נואשים. למעשה, הם נראו אנרגטיים ושמחים בהרבה מהלך הרוח האזרחי השפוף במרכז הארץ. מילואימניקים שישנים כבר חודשיים בקור הצפוני ליד איזה זחל"ם לא גילו אפילו קוצר רוח מיוחד לחזור הביתה. נדמה שהם באלמנט שלהם, מריצים קטעים, נהנים לדעת שהם עושים את הדבר הנכון בעת הזו. הם היו, במילה אחת, נמרצים. בחור שהגיע מפלורידה במיוחד למלחמה נראה כמעט מאושר, ומילואימניק צפון תל־אביבי שבבית מחכים לו חברה, גרושה ושלושה ילדים דיבר על הצורך והרצון להמשיך להיות כאן. אפשר להבין.
כל זה אומר, אולי, שדברים שרואים מכאן וכו'. כן, הצפון התרוקן. כן, הוא לא נעים או מומלץ לחופשה משפחתית ברגע זה – למעשה, הוא מפחיד ומאיים ואל תגיעו. ועדיין, לא איבדנו אותו. ולא נאבד אותו. מתבצע שם סוג של רמונט, וקצת כמו כל שיפוץ בבית שמאלץ אתכם לעבור לבית מלון, תושבי הצפון אולצו לעזוב לבתי מלון או למגורים חלופיים עד שהשיפוץ יסתיים.
רק שהקבלן המבצע לא נותן בינתיים שום דד־ליין, וגם לא ברורה לגמרי תוכנית העבודה ואם הקבלן עצמו בכלל יהיה כאן בעוד שנה.
הפועלים, בכל אופן, רק מחכים להתחיל כבר בעבודה.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
