"רגע", אני שואלת, "לאן אנחנו יוצאות?"
"לפטרול שיבוש", עונה לי מפקדת הצוות סמ"ר גאיה דרעי, ומסמנת לי לעלות לזאב, רכב השטח המשוריין השחור שממתין לנו.
דקה אחר כך הזאב שועט משערי בסיס סאלם, שיושב ממש על גבול הגדר שמפרידה בין ג'נין – בירת המחבלים הנוכחית של השומרון – לבין צפון ישראל. לידי יושבות אביה, יסמין, שירז וגאיה, כולן לוחמות מג"ב בפלוגה כ"ג, שאחראית על חלק גדול מהפעילות הביטחונית בגזרה כאן. כולן צעירות, , עם אפוד מלא, קסדה, נשק, רעל בעיניים ודריכות של מי שיודעות שכאן, בג'נין, בכל רגע יכול לקרות משהו. וזה בדרך כלל לא משהו טוב.
הדרך מטלטלת. קשה לתפוס – במיוחד אחרי השבת השחורה – כמה הכל קרוב, כמה המרחק קצר: טיפה צפונה זו עפולה. קצת יותר מזרחה, בית־שאן. מערבה? חדרה, זכרון יעקב, פרדס חנה. "פטרול השיבוש" שהן מבצעות נועד בדיוק בשביל זה: לשבש תוכניות חדירה של מחבלים, למנוע הברחת אמצעי לחימה והנחת מטענים, להראות נוכחות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האצבעות שלהן, כמעט באינסטינקט, דבוקות לאשמורת ההדק של רובי ה־M4 שלהן. מאחורי כל עיקול כאן יכול להיות מארב ירי, מתחת לכל גבשושית עפר בדרך יכול להמתין מטען קטלני. זה הרי בדיוק כפי שקרה לחברתן הטובה, שי גרמאי ז"ל, רק לפני פחות משבועיים, כשהרכב שבתוכו הייתה עלה על מטען, שהרג אותה במקום. החוסר שלה מורגש כאן בזאב. מאוד. הן היו קבוצה מגובשת של חמש חברות טובות, לוחמות מג"ב, שטחנו יחד מעצרים, מרדפים, מטענים, יריות, שבתות, פטרולים, ארוחות שחיתות, שיחות נפש אל תוך הלילה ומה לא. עכשיו הן ארבע.
בחוץ השמש מבצבצת לרגע. מישהי זורקת "יו, תראו את הקשת", והן מבקשות מהנהג־הלוחם – התפקיד היחיד שבנות לא עושות ("וזה כי אף אחת לא רוצה") – לעצור את הזאב. ואז הן יוצאות, סליחה, "פורקות", מהרכב, כדי להצטלם עם הצבעים שמפלחים את השמיים האפורים. "אתן לא מפחדות לחטוף פה כדור?" אני תוהה.
"אנחנו מאמינות שהקשת זה סימן משי, ששומרת עלינו מלמעלה", הן משיבות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: גאיה דרעי, אביה מזל־ביטון, יסמין גולן ושירז אמויאל, השבוע בגזרת ג'נין
(צילום: גיל נחושתן)
אבל רק עכשיו חברה שלכן נהרגה, לא הרחק מכאן. אין פחד?
גאיה: "עם כל הכאב והצער – ומותה של שי זה הכי קשה בעולם – גם ההורים שלי שאלו אותי את השאלה הזו, ועניתי: 'זה לא מרתיע אותי וזה לא מפחיד אותי'. כשאת יוצאת לשטח, את מורעלת, לא רואה בעיניים, אין בך פחד. למרות שגם אם מדובר בפעילות שגרתית, אף אחד לא מכין אותך שהרכב יעלה באוויר. וכן, יש את המחשבה שזה יכול לקרות גם לי", היא משתתקת.
אז איך אתן מתמודדות מול החשש הזה?
יסמין: "יומיים אחרי הפיצוץ שבו נהרגה שי, הייתה לי פעילות באותו מקום בדיוק. ראיתי את הבור שנוצר. אבל את מנסה להיכנס עם אנרגיות, לשאוב כוחות, וזה למרות שאנחנו לוקחות בחשבון שנקבל כדור".
ויש רצון לנקמה?
"לא נקמה, אבל יש הרבה כעס. את כאילו אומרת לעצמך: את מה ששי לא הספיקה לעשות, אני אעשה".
"פטרולי השיבוש" האלה הם ממש לא הפעילות היחידה של פלוגה כ"ג. לוחמי ולוחמות הפלוגה גם יוצאים עם כוחות מיוחדים לביצוע פעילויות רגישות, משתתפים במעצרים שעלולים להסתבך, מקימים "צ'ק פוסטים" – מחסומי דרכים – וזו רק רשימה חלקית. החלוקה המגדרית בפלוגה כאן היא בערך 60 אחוז בנים ו־40 אחוז בנות. הלוחמות מעורבות בכל הפעילות המבצעית, וזה נראה הכי טבעי שיש. אף אחד כאן כבר לא מדבר על פרוגרס או פמיניזם, רק על המשימות.
ושם, בלילות המטורפים בסמטאות ג'נין, כשהן לפעמים תחת אש, גם נוצרות חברויות אחרות, רֵעוּת של אחיות לנשק. זה מה שקרה גם בין חמש הלוחמות האלו: סמ"ש שי גרמאי ז"ל (19) מכרמיאל; רש"ט אביה מזל־ביטון (19) מתל־אביב; סמ"ש יסמין גולן (20) מעפולה, שמוצבת בחפ"ק של המ"פ; סמ"ר שירז אמויאל (20) מנשר, שמשרתת בחמ"ל; וסמ"ר גאיה דרעי (20.5) מבית־שאן, שהיא, כאמור, מפקדת צוות. כולן התגייסו למג"ב "כי רצינו להיות קרביות, וחיפשנו שירות משמעותי".
7 צפייה בגלריה
שי גרמאי ז''ל בעת שירותה. ''מספיק שהיא תחייך אלייך, כדי שתירגעי''
(צילום: דוברות מג"ב)
גם בשבת לפני שבועיים תוכנן פטרול לילה בג'נין, ובכלל, הלו"ז של שי גרמאי היה עמוס ביום האחרון לחייה הקצרים. לפני כחודש היא יצאה לקורס שהסמיך אותה להפעיל מערכת נשק חדשה יחסית במג"ב. גרמאי שובצה באותו לילה לפטרול כי הייתה מהיחידות שידעו להפעיל את המערכת. בסביבות שלוש וחצי בצהריים עוד הספיקה ללוות עציר למתקן כליאה בחווארה, וחזרה לבסיס סאלם בסביבות שבע בערב. גאיה: "מאוחר יותר התחילו ההכנות לפעילות פטרול שגרתי בלילה במחנה הפליטים ג'נין".
יסמין: "זה לא היה איזה פטרול חריג. זה משהו שאנחנו עושים כל הזמן. רק השבוע עשינו את זה שלוש פעמים. כבר התרגלנו שהמחבלים מפעילים שם אזעקה כדי להתריע למתפרעים והם גם מפילים את החשמל".
למה זה דווקא בלילה?
גאיה: "הפעילות מתבצעת בלילה, כי בצהריים אפשר להיכנס בקלות לתוך הפרות סדר ולבלגן ועלולה להיות פגיעה בבלתי מעורבים. בפעילות של שי באותו לילה היו שלושה צוותים, כל אחד נסע ברכב אחר. שי הייתה עם נהג ושני לוחמים נוספים".
יסמין: "הכוח יצא לסיור שגרתי כדי להראות נוכחות, ולא היו איתם כוחות הנדסיים. הם נכנסו לשטח ג'נין ב־22:45 וכשהיו בעומק המחנה, התחילו בפטרול".
ומה קרה שם?
גאיה: "ב־1:23 הקמב"ץ שהוביל את השיירה הרגיש שקורה משהו לא שגרתי. הוא הורה לפַרְסֵס (לסובב את כלי הרכב לכיוון ישראל – ש"מ) את השיירה – ואז הפעילו עליהם מטען מרחוק".
שירז: "זה מטען גחון שהושתל מתחת לכביש, והכיל 40-30 ק"ג חומר נפץ".
גאיה: "שי נהרגה במקום, שני הלוחמים נפצעו קשה, והנהג יצא בריא ושלם".
יסמין: "הייתי בסופ"ש בבית בעפולה, ובשעה שזה קרה הרגשתי כמו בום כזה, אבל חשבתי שאני מדמיינת, כי הרעשים של העבודה מלווים אותך גם כשאת חוזרת הביתה. אחרי איזה שלוש דקות קיבלתי שיחה מאחד המפקדים. שאלתי 'מה קרה', הוא ענה: 'התפוצץ מטען'"
איפה הייתן כשזה קרה?
גאיה: "יסמין ואביה היו בחופשת סופ"ש, שירז הייתה בבסיס, ואני סיימתי משמרת בחצות ועליתי לישון. יש לי חברה בפלוגה אחרת, שכל פעם שיש דיווח חריג בקשר, היא מתקשרת לוודא שאני בסדר. והיא פתאום שולחת לי הודעה ב־1:30: 'הדוידים (דויד הוא רכב השטח הממוגן שבו גרמאי הייתה - ש"מ) שלכם תקינים?'. שאלתי, 'למה לא? יא מלחיצה, מה קרה?' והיא אומרת: 'שמענו שדויד שלכם התהפך'. התקשרתי מיד לחמ"ל לבדוק אם יש משהו חריג, ואמרו לי שדויד שלנו עלה על מטען. קיבלתי בום בלב, ועליתי לשם מהר כדי להתאפס על האירוע".
שירז: "אני התחלתי לקבל טלפונים ב־1:30 בלילה כי רצו כל מיני שמועות בפלוגה. עוד לא ידענו שמות. התקשרתי למ"פ לדווח שרכב דויד שלנו עלה על מטען. הקטע שאני יודעת מי נמצא בצוות, כי הפצתי את סידור העבודה במשמרת בוקר, ולא רציתי לחשוב לרגע שמדובר בשי. הרחקתי את המחשבה הזאת, אבל עליתי על מדים וטסתי לחמ"ל".
יסמין: "אני הייתי בסופ"ש בבית, הלכתי לחגוג יום הולדת לחברה, וחזרתי בסביבות 1:30. אני גרה בעפולה ושומעת שם כל מה שקורה בג'נין. בשעה שזה קרה הרגשתי כמו בום כזה, אבל חשבתי שאני מדמיינת, כי הרעשים של העבודה מלווים אותך גם כשאת חוזרת הביתה. אחרי איזה שלוש דקות קיבלתי שיחה מאחד המפקדים, כי אני יד ימינו של המ"פ בחפ"ק וזאת שמכינה לפני כל פעילות את הפרטים של כולם, מספר אישי, איש קשר לחירום וכו'. והוא אומר לי: 'יסמין, קומי, תתאפסי'. שאלתי 'מה קרה', והוא ענה: 'התפוצץ מטען, ודויד שלנו התהפך'. לא שאלתי. התלבשתי וטסתי לבסיס".
שלוש החברות הטובות חששו במיוחד לבשר לאביה מה שקרה. בשבת השחורה היא איבדה שתי חברות קרובות אליה: את הקצינה שלה מהטירונות, מפקח קים דוקרקר ז"ל ממג"ב, שנרצחה במסיבת נובה, ואת החברה שלה, רש"ט רווית חנה אסייג ז"ל ממג"ב, שנפלה בלחימה בדרום, במושב יכיני. "בעקבות שני המקרים האלה, נכנסתי להתקף חרדה", אומרת אביה. "לא קיבלתי את זה הכי טוב, ולכן הן פחדו לספר לי על שי".
אבל בזמן שחברותיה ניסו לשמור עליה עד שתתעורר ואז לבשר לה בעדינות על מותה של שי, כבר הייתה מי שבטעות סימסה לה מוקדם בבוקר את הבשורה המרה. "ואז", אומרת אביה, "התהפך עליי העולם".
מותה של גרמאי טילטל אותן. ההכרה שזה יכול לקרות, גם בפטרול כמעט שגרתי, כל שכן במבצעים המורכבים יותר, שבהם כל החמש הספיקו להשתתף. ושם, הן נזכרות, כולן כבר היו לא פעם ולא פעמיים במצבים מסוכנים מאוד.
לפני כחודשיים, למשל, יסמין הייתה עם החפ"ק של מפקד הפלוגה שלה ועם יחידת המסתערבים איו"ש בפעילות בענבתא, כפר המרוחק כמה דקות נסיעה מטול־כרם. בעודם שם התקבל דיווח על חוליה שביצעה פיגוע ירי מרכב חולף, ליד היישוב עינב, לעבר אזרח ישראלי. בדיעבד התברר שמדובר היה ברס"ל אלחנן קליין ז"ל, בן 29 מעינב, אב לשלושה, שהיה בדרכו בחזרה מהמילואים בעזה.
יסמין: "מאחר והיינו באזור, הקפיצו אותנו לבצע חסימות וסריקות בין טול־כרם לשכם. ואז קיבלנו דיווח נוסף על רכב שרוף, שכנראה שימש את המחבלים והוצת על ידם. הגענו למקום וירדנו לסרוק ולזהות סימנים שזה אכן הרכב המדובר. ואז המ"פ שלי הרגיש שיש שם משהו חשוד".
מה זה היה?
"בדיעבד, נקלענו למארב של מטענים. איך שהוא הרחיק אותנו משם, התפוצץ מטען. וכשהוא התקרב שוב לרכב, התפוצץ מטען שני והוא נפצע קשה. רק לפני שבועיים המ"פ חזר לפעילות בבסיס".
שירז: "היה לנו בחודש יולי מבצע גדול של שלושה ימים במחנה הפליטים ג'נין (מבצע בית וגן – ש"מ). המטרה המוגדרת הייתה פגיעה בחמושים. זה אומר לבצע מעצרים, להרוס להם בתים, לפגוע להם ביכולות ובתשתיות הטרור, לבצע חיפושים ברכבים ובמבנים חשודים ולמצוא אמל"ח וכספי טרור. קיבלנו רשימה של מבוקשים שהיינו אמורים ללכוד. פרקנו מהרכב, אני, יסמין, לוחמת נוספת וצוות של המ"פ".
יסמין: "ותביני שבהתחלה הייתה למפקדים התלבטות אם להכניס לוחמות למבצע הזה".
וזה כי?
"בגלל רמת הסיכון הגבוהה ותנאי השטח. זה להיות שלושה ימים ברצף בלי להתקלח ובלי שירותים. אבל הוכחנו להם שאין שום הבדל בינינו לבין הגברים".
סליחה על השאלה, אבל איך בסוף הסתדר עניין ההיגיינה והשירותים?
"אין מה לעשות, אז את הולכת עם לוחם לפינה כדי להתפנות. והכנתי לי מראש שקית עם מגבונים לחים, נייר טואלט ועם כל מה שצריך".
אוקיי, ומה מצאתם בג'נין?
שירז: "חיכתה לנו שם 'הפתעה'. לפני המבצע, הבסיס שלנו, סאלם, חטף פעמיים־שלוש ירי מרכב חולף שנקלט במצלמות האבטחה. זאת נקודת ירי קבועה שלהם לעברנו. ובג'נין אנחנו הולכות ברגל, ופתאום ראינו רכב שנראה לנו חשוד. בדיעבד התברר שזה רכב שנגנב מאזרח ישראלי ומתוכו בוצע הירי על הבסיס. בחיפוש ברכב מצאנו הרבה תחמושת, כדורים של רובי צלפים, רעלות. היורים עצמם טרם נתפסו, ועד עכשיו אנחנו סופגים משם ירי לפעמים. אז מבצעים הרבה סריקות, ועושים פטרולים".
אביה: "אני נכנסתי למחנה הפליטים רק ביום השני של בית וגן, עם קצין, לוחם ונהג. זיהינו שם חמוש שהשליך לעברנו מטען מתגלגל. הקצין ידע מיד להשיב באש על המטען, ובמקרה כזה יש לנו אישור גם לירות בו. אז ירינו".
קרה שחיסלת מחבלים?
אביה: "לי אישית עוד לא יצא, אבל יצא לי לירות על מחבלים. אני לא יודעת אם הם נוטרלו או לא".
תפסתן גם מבוקשות?
שירז: "היו לנו גם מעצרים כאלה, אבל בגדול אנחנו יותר במבצעים, סיכולים ופירוק תשתיות טרור שמחייבים לעבוד עם צה"ל והיחידות המיוחדות".
אביה: "לפני חצי שנה היה לי וליסמין מעצר בבורקין (כפר המרוחק כחמישה ק"מ מג'נין - ש"מ). הגענו ליעד, ביצענו פריקה על הבית בסביבות 2:00 בלילה, וזיהינו את המקום. היו שם עוד נוכחים בבית, והם הגיבו בבהלה. הוצאנו את המשפחה וביצענו חיפוש על הבנות".
איך הן הגיבו?
"לא קיללו, אבל כן עשו פרצופים כועסים ולא מבינים מאיפה נפלת עליהם באמצע הלילה".
ואת? איך את מרגישה בכזו סיטואציה?
"זה לא נוגע לי, כי זאת המשימה. את חדורת מוטיבציה, כולך מוצפת אדרנלין, מבצעת חיפוש עליהן, ויודעת שלא כולן תמימות".
גאיה: "יש גם קטעים מצחיקים. במהלך פעילות במחנה פליטים ג'נין יצאנו למרדף אחרי מבוקש שברח לנו מהבית. הוא התפספס לנו בשניות. צעיר בן 22, שחשב שאם אנחנו נשים הוא גיבור עלינו. יסמין ואני דפקנו אליו ריצה, תפסנו אותו והבאנו לבסיס".
אתן זוכרות את הפרצופים שלהם? הם מלווים אתכן אחר כך?
יסמין: "לא. יש לנו מלא מקרים כאלה. אנחנו עושים את זה ביום־יומי ובכמויות, לא יכולות לעמוד בקצב. יש פעולות שאת יכולה להביא שניים־שלושה מבוקשים בבת אחת".
מי המבוקש הכי בכיר שתפסת?
"בנובמבר האחרון היינו שותפים למעצר של ג'יבריל זביידי, האח של זכריא זביידי. נתנו בידוד ואבטחה לכוחות שביצעו את המעצר שלו במבנה בו הסתתר. היה לעברינו ירי ויידוי של מטענים ואבנים. השבנו אש. זביידי הסגיר את עצמו לכוחות, ואנחנו אלה שהובלנו אותו למעצר".
איך אתן מתכוננות לפני כל יציאה למבצע כזה?
שירז: "עושים לנו הרבה הכנות לפני כן, אנחנו לומדים את השטח ואת המיקום המדויק של אזור המשימה. ובעיקר – נושמים".
אתן זוכרות מבצע משמעותי שבו שי ז"ל השתתפה?
יסמין (נאנחת): "לצערנו, קרה לה כבר במהלך פעילות במחנה הפליטים ג'נין שרכב מבצעי עלה על מטען. זה היה ב־19 ביוני האחרון, במבצע תמוז בלהבות. שי ולוחם נוסף מהפלוגה נשלחו עם עוד צוותים שלנו ועם כוחות מיוחדים כדי לעצור מבוקש במחנה פליטים ג'נין, וזו הייתה פעולה שהסתבכה".
מה קרה שם?
"הפנתר (רכב שטח ממוגן – ש"מ) של צוות הימ"ס (יחידת המסתערבים של מג"ב) עלה על מטען באחד הכבישים, ונפצעו שם לוחמים. הצוותים של פלוגה כ"ג, ושי בתוכם, יחד עם הצנחנים סייעו לחלץ משם את הלוחמים הפצועים. זה היה חילוץ קשה, שנמשך מספר שעות ותחת אש. בסוף הגיע לשם פנתר נוסף, כדי לחלץ משם את הפנתר התקול, אבל מה שקרה זה שהנהג ואיש החימוש פשוט לא יכלו לצאת מהרכב, מאחר והם היו תחת אש כבדה מאוד".
ואיך זה הסתיים?
"צוות החפ"ק של הפלוגה שלנו החל בפעולת החילוץ, בזמן ששי והלוחם הנוסף, שישבו מאחור, ירו על המחבלים. הם פתחו את הדלת האחורית והחלו בחילוץ אנשי החימוש תחת אש בסיוע של המ"פ. שי הגיבורה קיבלה על זה מצטיינת פלוגתית. ומי היה מאמין", היא דומעת, "שזה יקרה בסוף גם לה".
ביום ראשון השבוע קמו בני משפחת גרמאי מהשבעה, וחברותיה הטובות של שי נסעו להשתתף באזכרה, שהתקיימה בכרמיאל. זו הייתה גיחה קצרה, ומשם שבו לפעילות המבצעית שלהן בבסיס.
ספרו קצת על שי ז"ל. מה שקופץ לכן לראש, דברים שאתן זוכרות.
יסמין: "אנחנו מאוד שונות זו מזו. שירז ושי ביישניות מאוד, גאיה ואביה דומיננטיות, ואני באמצע. אבל מאז השבת השחורה ב־7 באוקטובר, כולנו עוד יותר התקרבנו, כי לא יצאנו הביתה חודש, כולנו נשארנו בבסיס, וככה יצא לנו להכיר יותר ולהדק את הקשרים בינינו".
גאיה: "שי הייתה פקודה שלי במשך שמונה חודשים ותמיד היה בינינו קשר חברי. היא הכי מכבדת בעולם. אנחנו חברות, עושות שטויות, אבל אני יכולה פתאום 'לאכול סיבוב' ולתת לה הוראה כמפקדת, ומספיק מבט אחד שלי כדי שהיא תבין. בהתחלה היא הייתה ביישנית עם החיוך הכי יפה בעולם, ולקח לה זמן להיפתח".
שירז: "שי הייתה מדברת בחיוך, ברוגע, לא מרימה את הקול. וכשאת קמה עצבנית, מספיק שהיא תחייך אלייך, כדי שתירגעי".
אביה: "היא לא הייתה צריכה לדבר כדי שנבין אותה. זה היה מבט בעיניים. הכינוי שלה אצלנו היה 'שׁוּשָׁה'".
יסמין: "בחיים היא לא התלוננה, תמיד התנדבה לעזור".
שירז: "היא גם הייתה מאוד מטופחת, תמיד עם מסכות פנים ועם רטיות לעיניים ומאוד אסתטית".
גאיה: "היא אהבה לבשל. הייתה מכינה לנו כל ערב בבסיס שקשוקה או פתיתים קרש, לא מבושל, אבל התיבול היה טעים".
אביה (צוחקת): "את אוכלת את זה כדי שהיא לא תיעלב, אבל נחנקת".
גאיה: "באותו שבוע שי עבדה ביום ובלילה כי לא היה לנו מספיק כוח אדם. למרות שהייתה מרוסקת מרוב עייפות, היא לא התלוננה ויצאה לפעילות. היא הייתה פייטרית אמיתית".
שירז: "המומחיות שלה הייתה הפרשת חלה. מתחילת המלחמה, בכל יום שישי, שי הייתה יורדת מהעמדה ועושה הפרשת חלה".
גאיה: "ודווקא באותו השבוע שזה קרה, היא לא עשתה. לא הרגישה טוב. היא גם לא הייתה בקידוש כי הייתה בעמדה באותה שעה. בדיעבד ראינו בכל זה סימנים מקדימים שמשהו רע עומד לקרות".
בינתיים גזרת ג'נין מבעבעת, ומאז נפילתה של גרמאי, כבר עוד לוחמות מג"ב מפלוגה כ"ג הספיקו לספוג אש. זה קרה רק בחמישי שעבר גם לסמ"ר אריאל חדיף, בת 21, מחדרה, המשרתת כראש צוות בפלוגה. הפעם הפעולה הייתה באזור כפר ג'בע, מדרום לג'נין, והמטרה הייתה מעצר של ארבעה מבוקשים, ובראשם מג'די פשאפשה (37), מפקד בכיר בגדוד ג'בע, מהכוחות המרכזיים של הג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון. "בשעה 12:00 אני והמ"פ זכי טאפש נכנסנו לכפר, מלווים בלוחמי דובדבן ואנשי שב"כ", היא משחזרת. בזמן שהם הלכו לבצע את המעצר, התפצלנו כל אחד לפי המשימה שלו, שזה בגדול לאפשר לכוחות לבצע את המעצר. אנחנו מבצעים חסימות בצמתים, ומבודדים את הכוח, שבינתיים פועל בבית. כשאנחנו עומדים שם, אנחנו חוטפים את כל האש והמטענים, כי המתפרעים מנסים לחדור את המעטפת שלנו ולסכל את המעצר".
נשמע מפחיד.
"אנחנו יותר רגילות לזה, מאשר מפחדות. זאת לא פעילות ראשונה שלנו שם, והיו לנו כבר הרבה מעצרים ומבצעים דומים. זאת השגרה שלנו".
אוקיי, ומה קורה שם?
"הצוות שלי התמקם ליד המסגד במרכז הכפר. ידענו שנחטוף שם הרבה מאוד ירי ומטענים, כי בדרך כלל זה המקום שבו מתכנסים כל הפעילים. הכנו את עצמנו מראש לקראת הדבר הזה, והיינו בדריכות. במהלך החסימה אכן בוצע עלינו ירי, ויריתי עליהם בחזרה. זה ירי תגובה, שיידעו שיש פה כוח, שאין דבר כזה שיירו עלינו ולא נגיב. גם על הצוות של המ"פ, שהיה במרחק 50 מטר מאיתנו למעלה, ירו וזרקו מטענים, וגם הם הגיבו בירי".
אריאל: "בסופו של דבר, תמיד יהיה זלזול בנשים מהצד שלהם. הם צועקים, עושים אצבע משולשת, יורקים, מקללים. אבל זה לא מעניין אותי. אני עושה את המשימה שלי ועל הצד טוב ביותר"
בפועל, מבין ארבעת המבוקשים, המפקד פשאפשה חוסל, שניים הצליחו להימלט ומבוקש נוסף נעצר. סמ"ר אריאל: "בתום המשימה אנחנו נשארים אחרונים בכפר, כי התפקיד שלנו זה לחלץ אותם אם קורה משהו, אם הפנתר נתקע להם או אם בזמן שהם פורקים יש עליהם ירי מסיבי. ואנחנו גם מטפלים בעצורים לאחר מכן. אנחנו הובלנו אותו".
איך מחבלים כמו אלו מגיבים כשרואים שאת אישה?
"אני מראה להם כוח. אני חייבת להראות כוח. תראי, בסופו של דבר, תמיד יהיה זלזול בנשים מהצד שלהם. הם צועקים, עושים אצבע משולשת, יורקים, מקללים. אבל זה לא מעניין אותי. אני עושה את המשימה שלי ועל הצד טוב ביותר".
גם אביה, יסמין, שירז וגאיה מדברות כל הזמן שוב ושוב על המשימות, "למרות שאת לא יודעת אם תחזרי משם". אבל כשאני שואלת מה הסיוט הכי גדול שלהן בשירות, הן עונות במקהלה: "שי". כלומר, לעלות על מטען.
יש גם חשש להיתפס בשבי?
אביה: "אנחנו לא פורקות לבד, אז זה רחוק מהמציאות שלנו".
שירז: "ההתמודדות שלנו היא יותר עם ירי ומטענים".
גאיה: "אני חושבת שכל לוחמת פוחדת להיכנס למצב הזה. אם היו מעמידים בפניי ברירה – לירות בי או ליפול בשבי – הייתי מעדיפה את האפשרות הראשונה".
יש לכן סיוטים בגלל הפעילות? חולמות על שי ז"ל?
גאיה: "מאז המקרה של שי, אני הוזה בהקיץ. אני פוחדת לנהוג. ביום חמישי שעבר, כשיצאתי הביתה, נסעתי עם אביה לכרמיאל, למשפחה של שי, ושלוש פעמים כמעט עשיתי תאונה כי ראיתי את שי מולי. אני לא מאופסת מאז. לא מרוכזת, בוקר וערב, כל הזמן חושבת עליה ובוכה. עד היום לא האמנתי שאחווה כזה כאב כמו על שי".
מה בכל זאת כן מצליח להרגיע מעט את הכאב?
"החברות שלי. איך שיצאתי הביתה, רציתי לחזור אליהן, לבסיס. רק פה אני מצליחה לחוות את הכאב".
יסמין: "ביום שישי האחרון גאיה ושירז לא היו בתורנות ויצאו לסופ"ש. פתאום שירז מופיעה בבסיס עם חלות ושניצלים, וגאיה קפצה אחריה לבקר. למרות שראיתי אותה יום קודם, רצתי אליה והתחבקנו כאילו לא התראינו שנה".
שירז: "גם אני הגעתי לבסיס כי כשיצאתי הביתה הרגשתי פתאום שאני לבד".
ופה?
"פה אנחנו חולקות את אותו כאב".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
