מדינת ישראל, מערכת הביטחון שלה, צה"ל, המוסד, שב"כ, משרד הביטחון וסביבת ראש הממשלה הם כמו אותו פתי בתול קזינו, או סתם מישהו שטוף יתר ביטחון עצמי, שנכנס להיכל ההימורים ומתחיל לדחוף מטבעות למכונה - כך המשיל אמש (שלישי) אחד האנשים הבקיאים ביותר בנבכי הנבכים של המלחמה את הסיטואציה הנוכחית.
הוא מכיר היטב את המידע הרגיש, התכנונים האופרטיביים של הכוחות, התחמונים של חלק מהשחקנים, המסע עמוק אל תוך עזה, עם התקווה שבסופו יבוא גם המתן: השגת לפחות אחד מיעדי המבצע - או קרקפתו של יחיא סינוואר על חגורתו של הרצי הלוי, או החטופים מתרפקים או מתפרקים בשמחה אין קץ בחיבוק יקיריהם שהמתינו.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
אבל אלה, בינתיים לפחות, לא הגיעו, לא זה, ולא זה. ומדינת ישראל על גייסותיה וסוכנויותיה, כך לפי המטאפורה של האיש, עומדת אל מול מכונת המזל, למרות שהיא מפסידה שוב ושוב ולכל היותר זוכה בכמה מטבעות, אבל בסך הכול במאזן חסר עצום, היא ממשיכה לעשות את אותו הדבר בדיוק, מקווה ומאמינה שעוד יבוא רגע והמזל יתהפך, והתוצאות על שלושת הצגים יהיו זהות, ותבוא זכייה גדולה, אבל תוך כדי ההתעקשות לנצח נותנת לחיים לעבור על פניה, ולא שמה לב שהיא מפסידה את כל הכסף, לא מבינה שבסוף הקזינו תמיד מנצח.
הכותרת
מי באמת מנהל את המלחמה? | נחום ברנע
26:06
מאה ימים תמימים, וישראל הצליחה לשחרר חטופה אחת בעזרת מבצע חילוץ מתוחכם עם הרבה מזל של אורי מגידיש, ואת שאר 80 החטופים הישראלים שחררה בעסקה שהמתווכים הקטארים אמרו שהייתה על השולחן עוד לפני הכניסה הקרקעית. מאה ימים תמימים וישראל הרשמית, גם בממשלה, גם במשרד הביטחון, גם בצה"ל, טוענת שמטרת המבצע הראשונה - פירוק חמאס מיכולותיו - היא הדוחפת ומאפשרת ומעצימה את המטרה השנייה - שחרור החטופים.
המשפט הזה נצרב כל כך עמוק בגנום של המערכה כולה, ומהודהד בידי מערכת הביטחון ונציגיה בתקשורת, שהפך כמעט לאקסיומה, בלי שדוברי המערכת נדרשו להראות את נוסחת הקיום, את הערת השוליים המתקפת את המשפט הזה, שהוא התירוץ והאליבי והממריץ הלאומי להמשיך בתמרון, ואף נציג רשמי לא נשאל איך זה שככל שהלחץ הצבאי גובר, ודחפורי צה"ל נועצים את טופריהם, כמו שהסביר שר הביטחון, במרחק שמיעה ורעידה מסינוואר, הלה דווקא מקשיח את תנאיו.
מי שבטוח שהמשפט מדויק יגיע רק למסקנה אחת לנוכח אי-ההצלחה לשחרר את החטופים - שישראל פשוט לא הפעילה מספיק כוח, ואם תלחץ עוד טיפה, עוד ממש קצת - אז אויב הגרילה האכזרי יישבר במאורתו אי שם, וחוזר חלילה.
מאה ימים, ורק בלחש מדברים בצה"ל ובקהילת המודיעין על האפשרות כי קרה ביותר מפעם אחת, גם יותר משלוש פעמים, אולי הרבה יותר, מה שכולם חששו ממנו כל העת - חטופים נהרגו או נרצחו בידי חמאס בנסיבות הקשורות ישירות לאותו תמרון קרקעי שאמור להציל אותם.
לחשב מסלול מחדש
חשוב לומר את הברור - לא משנה איך ישראלי או עובד זר החטוף בידי חמאס מצא את מותו מהרגע שנחטף - מכדורי חמאס או ממחלה שלא טופלה, מפציעה קשה ואיבוד דם או מבניין שקרס עליו בעת הפצצה ישראלית - מי שאשם במותו הוא חמאס ורק חמאס. הוא הביא אותו למצב הזה, והוא האחראי הבלעדי לכל פגיעה בו.
אבל בסופו של יום, חטוף שנהרג הוא חטוף שנהרג, ואם הוא מת תוך כדי ובקשר למבצע - אם נפל עליו הבית, או שנחנק במנהרה שהופצצה, או שחמאס רצח אותו תוך כדי מבצע חילוץ, או שחיילי צה"ל זיהו אותו בשוגג כמחבל, למרות שהרים דגל לבן - אז כעת, בפעם הראשונה מדברים הלוחשים על האפשרות, אבל עדיין בלחש, על הצורך לחשוב מחדש על כל העניין, שאולי אין סיכוי באמת להגיע לזכייה הגדול במכונה הזו, והמשך תקיעת הז'יטונים לתוך קרביה הוא כדפיקת ראש בקיר - אלא שבמציאות לא מדובר רק על כסף אלא על בני אדם, שכבר עברו ועוברים ייסורי שאול, ועלולים גם לשלם בחייהם.
אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, אומר הרמב"ם ב"הלכות מתנות עניים". מאידך ומנגד נאמר במשנה כי "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". מאז שנות ה-70, מאז שהבינו ארגוני הטרור את הרגישות העצומה של החברה הישראלית בעניין בני ערובה, ואחר כך הבינו שאפילו בעניין בני ערובה מתים, הפך נושא השבויים והנעדרים לטעון במיוחד. בגלים לפי מלחמות ומבצעים ואסונות מלווים אותנו בכל פינה, בכל עת כמעט, צלליהם של השבויים והנעדרים, תובעים את פדיונם, לפני שייהפכו לשקופים. יש מעט מאוד עניינים יותר יצריים, מחוללי פולמוס, כנושא השבויים והנעדרים. נפח העיסוק הציבורי בנושא אומר הרבה על החשיבות שהחברה הישראלית מייחסת למצוות פדיון שבויים. אין גם כמעט עניין שמדינת ישראל הקדישה לו מאמצים ומשאבים כמו זה.
מהר מאוד התברר כי הסיכוי לחילוץ בכוח קלוש למדי, לנוכח ההכנות הקפדניות של חמאס לכל אפשרות של ניסיון הצלה, וההוראה שניתנה ככל הנראה למי שמחזיק את בני הערובה כי אם עולה אצלם אפילו חשד קל שבקלים שמתרחש סביבם ניסיון חילוץ, שהדבר הראשון שיעשו יהיה לרצוח את החטופים, בלי חשבון, בלי מחשבה אולי לנהל משא ומתן, שני כדורים בראש באכזריות מרבית.
עניין החטופים לא עמד בתחילה בראש סדר העדיפויות של הקברניטים. ממש לא. הוא גם לא נכתב כמטרה ממטרות המלחמה. "המכה הנוראית שקיבלנו ב-7 באוקטובר יצרה אצל רבים בצמרת תחושה שמה שקרה בשבת השחורה הוא כל כך איום ונורא, שהוא משחרר אותם מהצורך לתכנן קדימה", אמר אז בכיר בקהילת המודיעין. רק ב-16 באוקטובר, אחרי לחץ ציבורי קשה והתארגנות מהירה ומעוררת השתאות של משפחות החטופים, הוסיף קבינט המלחמה בחשאי את עניין החטופים כמטרה שנייה למלחמה, וזמן קצר אחר כך גם החלה להישמע הנעימה הקושרת אותם יחדיו. המהלך הקרקעי, שנו וחזרו, יסייע לשחרורם. בפועל ייתכן שקרה ההיפך - השימוש בתירוץ הזה אִפשר את הארכת התמרון.
מאיפה באה המחשבה הזו? מה תיקף אותה? צוות מעמיתיי ב"ניו יורק טיימס" פרסם בתחילת נובמבר, מפי שורת בכירים בכמה מדינות במפרץ ובמערב, כי ימים לפני שישראל יצאה לתמרון בעזה, הייתה עסקה עם חמאס בתיווך קטארי לשחרור עד 50 בני ערובה, בתמורה להפסקה זמנית של ההפצצות על הרצועה, על סף חתימה. ישראל עיכבה את המתקפה הקרקעית שלה כדי לתת קצת זמן להשלמת המשא ומתן, אבל כשהשיחות נתקעו והתמהמהו, ישראל החליטה לצאת למתקפה ב-27 באוקטובר, ואז המשא ומתן התפוצץ וחדל לתקופה ארוכה.
אבל אי אפשר לומר כי עצם המחשבה על הפעלת לחץ צבאי היא חסרת היגיון, בעיקר אם היא לא לוקחת בחשבון את מה שאינה יודעת - כמה מנהרות יש לחמאס, וכמה עמוקות הן וכמה ארוכות וכמה הן משוכללות וקשות להשמדה - 157 ק"מ מתחת לחאן יונס לבדה, לפי הפרסום של ה"ניו יורק טיימס" מאתמול.
התמרון אכן יצר אצל חמאס מצוקה בשלושה תחומים: הלחימה העזה בצפון אצל מחבלי חמאס שם, הצורך של סינוואר באגירה של כמויות גדולות יותר של דלק ומזון ממה שחישב בתחילה, והמצוקה של האזרחים, שמזיזה לו פחות אבל כן נוגעת באינטרס של חמאס.
שתי מטרות מנוגדות
סינוואר הלך לעסקה שבה השיג חלק ממה שרצה, ושחרר מאה חטופים. ישראל לא קיבלה את שאר החטופים, וסינוואר לא השיג את מבוקשו המרכזי - הפסקת אש כוללת. הוא ניסה להסיט את המשך העסקה לכיוונים של משוחררים אחרים, ופוצץ אותה כשהבין כמה נזק עלולות לגרום לו הנשים שעברו התעללות מינית.
סינוואר כנראה הופתע מכך שישראל חזרה מיד ללחימה, אבל ההפתעה הזו תורגמה בדיוק לכיוון ההפוך מתקוותיהן של מערכת הביטחון והממשלה - חמאס הקשיח משמעותית את תנאיו והודיע כי לא ינהל יותר משא ומתן חלקי, אלא שלם ומלא, שבסופו נסיגה מלאה של ישראל מעזה וערבות בינלאומית שלא תחזור ללחימה - זאת כמובן לצד שחרור מספר עצום של רוצחים מתועבים.
שתי מטרות המבצע, כמו שהזהרנו כאן כמה פעמים לפני שהחל, אינן יכולות להיות מושגות ביחד והן למעשה מנוגדות זו לזו. במערכת הביטחון לא היה מי שיעצור את המרוץ ויגיד, זה לא עובד. בכמה וכמה מקרים לפחות המהלך הקרקעי לא שיפר את מצב החטופים - הוא הרג אותם. יש הסבורים כי צה"ל אינו מספיק גלוי עם הציבור ובעיקר עם משפחות החטופים בנושא הזה - מסתיר טפחיים, ומגלה טפח רק כאשר הוא חייב ואל מול סרטוני התעמולה הזוועתיים של חמאס, שלמרבה הצער אינם כוללים רק שקרים.
יש הטוענים כי צה"ל מחזיק במידע מודיעיני באיכות גבוהה לגבי מותם של לא מעט חטופים, חלקם מאש צה"ל עוד ביום הראשון למלחמה, במסגרת נוהל חניבעל דה-פקטו שהוכרז בגזרה, כפי שיואב זיתון ואני חשפנו ביום שישי האחרון, וחלקם בנסיבות אחרות הנוגעות בדרך זו אחרת לתמרון הקרקעי. כמעט כל החטופים שחזרו דיברו שוב ושוב על הסכנה האיומה שנשקפה להם יום-יום, דקה-דקה, מההפצצות הישראליות הבלתי פוסקות. צה"ל אומר כי הוא לא מפציץ אזורים שהוא יודע שיש בהם חטופים, אבל הבעיה היא שהוא בדרך כלל לא יודע.
משפחות המפונים מהעוטף כמו משפחות החטופים לא גמרו להיות ילדים טובים של השלטון, הן התחילו בכעס במקסימום, ואז רק החלו להאיץ בזעם ובחרון האיום שלהן כלפי הממשלה. גם קולן של משפחות החטופים שכבר לבטח לא ישובו מתחיל להישמע חד וברור. משפחתו של סמל רון שרמן דורשת חקירה באשר לנסיבות מותו של בנה. מעל קברו הוסיפה המשפחה לוח משלה, כל כך שונה מהלוח הצבאי הסטנדרטי: "נחטף, הופקר, והוקרב בעזה על ידי ממשלת המחדל באסון 7 באוקטובר".
הבעיה היא שעם ההתנהלות התזזיתית, שלא לומר חסרת התיאום, שלא לומר המפולגת והמסוכסכת לעייפה, שלא לומר המטורללת בדרך כלל ואשר לא מתבססת פעמים רבות על השיקול המרכזי, אם לא היחיד שהייתה צריכה להיבנות עליו - טובתה וביטחונה של מדינת ישראל, ובתוכה טובת החטופים - ישראל מאבדת בקצב רצחני, תרתי משמע, קלפי מיקוח שבהם יכלה באמת להפעיל לחץ על סינוואר, וגורמים בצוות המשא ומתן תולשים שערות. החזרת אזרחים לצפון הרצועה, הכנסת כמויות אדירות של עזרה הומניטרית ומעל הכול, הנסיגה בפועל של חלק עצום מכוחות צה"ל מרצועת עזה - פירות שסינוואר היה שמח לקטוף כקלפי מיקוח עתירי עוצמה, אבל ממשלת ישראל, בגלל ההתנהלות הקטסטרופלית שלה מול העולם, ובעיקר מול ארצות הברית, משתמשת בקלפים הללו כדי לכבות שריפות קטנות במקומות אחרים. עסקת התרופות שנחתמה השבוע רק מוכיחה את הנקודה ‑ יש לישראל קלפים והיא יכולה לסחור בהם.
שלשום בערב, אחרי שדובר צה"ל הודיע על חשש חמור לחייהם של עוד שני חטופים והיה מעורפל מאוד לגבי הנסיבות שהביאו אותם למצב הזה, אמר שר הביטחון יואב גלנט כי "אם תיפסק האש ייחרץ גורלם של החטופים לשנים ארוכות בשבי חמאס".
הבעיה היא שגם אם היא לא תיפסק, וגלנט ימשיך להוביל מהלך צבאי שכולל כיבוש לפחות חלקי של הרצועה, אף אחד לא יכול להבטיח כי הוא ייגמר בזמן קצר תוך השגת היעדים. למעשה, צה"ל אומר שייקח לו שנתיים להשלים את המהלך הזה, זאת מבלי להסביר בכלל מה יקרה לחטופים בזמן הזה. שתי מטרות מנוגדות זו לזו.
כדי שלא יהיו המטרות מנוגדות זו לזו, ישראל מקווה שיקרה נס בכמה רמות מקבילות של מגה-כישוף: שהיא תצליח לגשר על שנים של הזנחה בטיפול במנהרות, ותפתח בזמן אפס פטנט שיאפשר חשיפה ופירוק של הספגטי העצום הזה, בחשאי, תוך מעבר כמו דני דין הרואה ואינו נראה את הזיגזגים שבתווך, המיקושים ומטעני הצד, דלתות ההדף והחיישנים, ויאפשר להגיע עד סינוואר, בלי שייפגעו החטופים או לפחות מספיק קרוב אליו, אבל לא קרוב מדי, כדי שהוא גם ירגיש לחוץ ויחתום על עסקה שישראל יכולה לעכל, וגם יאפשר לישראל להרוג אותו תוך כדי, בלי שהוא לוחץ על השלט של המרעום שמעיף את כולם לשמיים. בסך הכול די הגיוני.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.24
