"יש קורסים שמלמדים אותך לשלוט בעצמך", אמר ינון מגל לבן כספית בתוכנית של השניים ברדיו, לאחר שהאחרון תקף אותו בעקבות האמירה האומללה על פסל הבודהה במסיבה ברעים. לאחר שדבריו עוררו סערה ברשת, מגל הסביר כי לא רצה להכאיב למשפחות שיקיריהן נרצחו, נאנסו, נשחטו, נחטפו, רק להגיד את מה שישב על לבו: שהפריע לו שהוצב במסיבה פסל של בודהה. איך אומרים עבודת אלילים בלי להגיד עבודת אלילים? לצייצנים הפתרונים.
וזה מעניין שיממה אחר כך, בדיון עם כספית, הוא בחר לספר לו על קורסים לשליטה עצמית. הרי בסוף, כל השיח הזה על כן פסל לא פסל הוא לא דיון על יהדות, גם לא על מסורת ובטח לא על כבוד או דרך. הוא דיון על שליטה. כפי שהדיון על נשים באוטובוס, על שירת נשים או על מלבושי נשים הוא ניסיון לשלוט בנשים "בשם הדת" - כך גם האמירה הזו היא אמירה שאין בינה לבין יהדות כלום.
ההחלטה של האגף לתרבות יהודית שלא לממן את אירוע תיקון שבועות במועצה אזורית מגידו עקב השתתפותה של העיתונאית לוסי אהריש היא אותה גברת בשינוי אדרת, אבל לא באופן מתוחכם מספיק כדי שלא נשים לב. מנהל האגף לתרבות יהודית איתיאל בר לוי הסביר למועצה כי "אישה שמייצגת נישואי תערובת לא יכולה לייצג את התרבות היהודית". ובכן, שוב האל שלח את נציגיו הרשמיים בטאבו לעשות סדר; להסביר לציבור שתרבות יהודית היא ספציפית, מצומצמת. לא פלורליסטית, לא אוניברסלית.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
שני הניסיונות האלה, רק בשבוע אחד, להציג את היהדות כדת רדיקלית, לא מפתיעים. בשנה האחרונה אנו עדים לעוד ועוד מקרי אפליה, הדרה וגזל בשם הדת היהודית. הדת היהודית שחולקים רובנו - גם אלה הליברליים, החילונים, שנוסעים בשבת ולובשות ג'ינס צמוד ולא בהכרח עושות קידוש. הדת המפוארת שהביאה רבות ורבים מאילן היוחסין אל הגרדום, שידעה חושך וידעה גם תקומה. לדתו של העם שהמנונו קרוי "התקווה" - תקווה שהיא עתיד, קדמה, עם חופשי בארצו. לא עם שרוקד ונטבח ואחר כך מוטרד מפסלים. גם לא עם שמחליט שערבים ישראלים לא נמנים על תרבותו.
בסוף נובמבר, כשנשלחתי מטעם העיתון לסקר משלחת של ישראליות לאו"ם, נפלה בחלקי הזכות לפגוש את הרבנית אנג'לה בוכדל, הרבנית הבכירה של בית הכנסת הרפורמי הגדול ביותר במנהטן. שם, מעבר לים, היא נחשבת למנהיגה רוחנית משמעותית. כאן, בישראל, מדינת היהודים, היא נתקלה בחומה בצורה. לא רק שהיא רפורמית, אלא שהיא גם נולדה בדרום קוריאה, אביה הוא יהודי ואמה בודהיסטית.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןביהדות שמפשפשת בציציות המסיבה ברעים, זה כמעט מובן. הנה הוא עוד פעם, הבודהה הזה, מנסה לנגוס לנו בקדושה. אבל כששוחחתי איתה הבנתי שכשמצמצמים לנו את היהדות, מצמצמים גם אותנו. בוכדל נשאה דרשה על נשים. היא לא דיברה על מלבושים. גם לא על קיום או אי קיום מצוות. לא על שירה, לא על אחוריים של אוטובוס. היא פשוט תמצתה זאת כך: "כנשים, אנחנו תמיד צריכים לשים רגל בדלת. אף אחד לא יפתח לנו אחרת. זה המסע שלנו".
כפי שהשנה הציבור הליברלי גילה מחדש את אהבתו לדגל, כך גם היהדות מבקשת ניכוס מחדש. הקיצוניים ימשיכו להקצין, נציגיה מטעם עצמם ימשיכו לעשות בה שפטים, אבל אין בה מכל אלה. היא יפה, יפה מאוד, והיא גם שלנו. כל מה שצריך זה לשים רגל בדלת, ולדרוש הנהגה רוחנית שראויה לעם הזה.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
