חאן יונס. הרגליים שוקעות באדמה חומה. הרגליים שלי, של המדינה. אלוהים יודע מה ומי תחתינו. הם בכל מקום, הפירים. הנה כאן, שני מטר מאיתנו, פתח מנהרה. וקצת ליד פתח פיר טרי נוסף. אתה מסתכל, יורד לפתחים, מדמיין גם את מה שלא רואים, ומבין: כאן, על פני הקרקע או תחתיה, טמון במובן מסוים שלומנו. גורל חלק מהחטופים אולי איפשהו תחת רגלינו. גורל מרצחי חמאס. שלום חיילנו. שלום הרתעתנו. שלום הבטחות מנהיגנו.
(צילום: ליאור בן-עמי, דובר צה"ל)
סמל איתן, מהמסייעת של גולני, סיפר מקודם איך הלך להשתין וגילה פיר: "חור באדמה אחי". אני שואל את מח"ט 7, אל"מ אלעד צורי, שבוחן את הפתח לידי, אם בלילה הוא חולם שבין אין ספור הפירים הם מגלים חטופים. "גם", הוא משיב, "בלילה יש הרבה מחשבות. אבל זה אירוע שמצריך הרבה חקר וסבלנות. הלוואי שתהיה איזה דלת סתרים שפתאום תיפתח וכולם יימצאו. לצערי אני לא חושב שזה ככה יהיה".
שעה וחצי קודם, אנחנו נוסעים בנמ"ר. מטלטלים, מתערבבים, ברכיים נחבטות, אוזניים מתחרשות. במסך שמשדר את המראות מחוץ לנמ"ר שמי תכלת לפנתאון. ואז, בנגיעות אפוקליפטיות, את המסך הולכים וכובשים מבנים מרוסקים. עזה הבוכה, החרבה. כמו נגזר גורלה.
את הנמ"ר, שמתקדם על הציר, ממלאים לוחמי מסייעת גדוד 12 של גולני בראשות המ"פ, רס"ן מתניה. "גיבור ישראל, חילץ עשרות פצועים", יגיד עליו תכף המח"ט צורי. מקודם, לפני שיצאנו, מתניה, או "קודקוד מתניה" כפי שמכונה בקשר, שחזר את אחד מאירועי החילוץ הללו, כאן בחאן יונס: שיירת נמ"רים, מטען, פיצוץ, שקט בקשר, שחור בעיניים. ואז, תוך שהוא וחייליו נזעקים לפצועים, מתברר שנקלעו למארב חיילי נוחבה.
"זה מין אתוס ישראלי, חילוץ תחת אש", קודקוד לוקח שאיפה מהפרלמנט, "ועדיין שום דבר לא יכול להכין אותך לרגע כזה. בהתחלה אתה לא יודע, נ"ט, מטען, ירו? רואה לוחם עם רגל קטועה, מבין שהפצועים בנמ"ר וששניים נהרגו. רואה מישהו בגילך, עכשיו הוא גופה על אלונקה. גופות זה אף פעם לא יפה. כל אחד מהלוחמים פה ראה כמה, נגע בידיים. ואתה מבין שאתה חלק אחרון בחיים שלו. חיים שלמים שנעצרו".
בינתיים הנמ"ר בולם. בתוכו עננת סיגריות, וגרעינים שחורים ואקסלים. ותוך כדי, בתקרת הנמ"ר, כוכבי מישלן עפים. סגן שלום, הסמ"פ, פותח גזיה, מריץ פס סנדוויצ'ים הצגה. "נמ"ר עם נגיעות חאן יונס", זה שם המנה. קבנוס שנצרב מדיום-וול, ממרח פסטו פטרוזיליה מהמשלוח האחרון, פה רוטב איולי שום, שם סרירצ'ה. "הפתעת המלחמה הזאת", שלום מציין. "כל פעם שהמ"פ עצבני, אני מכין לו חפוז סנדוויץ כזה, הכול בא על מקומו בשלום".
הוא נשוי כמעט שנתיים. "שהיתי בנמ"ר הזה יותר מבבית כל חיי הנישואים", הוא מגלה, ומחלק עוגיות שוקו צ'יפס שהכינה אשתו. בית במצב צבירה עוגייה.
"דור גיבורים"
על גג מבנה מנותץ עומד אדם שלא ראה בית כבר 105 יום. המח"ט צורי. "לי ולאשתי יש כלל, כשנלחמים אז נלחמים", הוא משקיף אל המתקפה בדרום-מזרח חאן יונס. אל העשן השחור המטפס מפה ומשם. אל הקולות שנמהלים. צרורות, תותחים, פיצוצים. זעקת כלים תוקפים.
השריונרים שלו בכל צמתי המערכה. קרבות העוטף, ואז שיפא, כיכר החייל האלמוני, ועכשיו חאן יונס. "אני רואה דור גיבורים, שכותבים את ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל החטיבה", הוא אומר ונזכר בעיניים של מג"ד 77, שפגש בנתיב העשרה אחרי השבת ההיא. "אתה רואה את העיניים שלו, ואומר, 'יש פה משהו אחר'".
ומה העיניים שלך אומרות, אני שואל. "ראו הרבה דברים. מי שאומר שקל הוא שקרן. יש ימים של הישגים, ויש של תחושות קשות. הרוגים, נפגעים".
משקיפים סביב ב-360. שם, צורי מצביע, אל מבנה מאחורי איזה אזדרכת, מצאו מחרטת נשק. "יש עשרות כאלה", אומר. ואז פונה צפונה, אל מבנה בכחול לבן. "בית ספר, תוואי תת-קרקע עובר מתחת". ואז אל מבנה אחר, גם בית ספר. "ירו עלינו משם". המרחב פה כפרי, בניגוד לצפון הצפוף, ומאתגר בדרכו. היום למשל חיסלו שניים עם RPG, וחשפו את הפיר שממנו צצו. "כמעט כל בית שנכנסים RPG או רובה, או חגורות נפץ", צורי מתאר. "זה מרגיש שרק בזה הם מתעסקים. לא באיך חיים, מה אוכלים, תרבות, חינוך".
בזמן שכאן מרחיבים לחימה, בחלקים אחרים של עזה צה"ל מדלל כוחות, אני מציין. "לא מדלל, משנה צורה", צורי מתעקש, "צפון הרצועה בגדול הוכרע. ואתה צריך שהמשק והמילואים יחזרו לתפקד. הבנו שזה ארוך. אז צריך לנהל את זה. כשאני שומע ששותים קפה בתל אביב או בבית שלי בבוסתן הגליל אני שמח. זה האחריות שלנו".
מה שמחזיר אותנו לבית. מאז 7 באוקטובר הוא לא היה שם. מחכים לו שם שלושה בנים. התאומים תומר ואלון, שיחגגו בר מצווה בקרוב, ובארי בן התשע. "מה בארי הקטן אומר על המתרחש?", אני שואל. "הוא גאה בנו ולא קל לו", המח"ט משיב, "אני משתדל שילכו מדי פעם למשחק של מכבי חיפה, שמעתי שחזרו לנצח".
"כל יום יכול להיות האחרון שלך"
השמש שוקעת על חאן יונס. מרככת בכתום את ארץ הפירים. בנמ"ר המטלטל חזרה המ"פ מתניה מניח תפילין. אני מנצל את הרגע לשאול על מחשבות ברומו של עולם. "אני לא רוצה להישמע דרמטי", הוא אומר, ואז נשמע דרמטי. "עם התקדמות הלחימה יש תחושה שכל יום יכול להיות האחרון שלך, אז אתה עושה דברים שעושים לך טוב כמו להניח תפילין".
ואחריו, הסגן שלו שלום מוסיף שכשנמצאים פה מקבלים פרופורציות. אז פה שולחים הודעות למי שאוהבים, שם טלפון לסבא. תכף נעצור ליד מחלקת המרגמות של המסייעת. אני אפגוש שם את סמל נדב, גולנצ'יק שניצל בנובה. והוא יתאר איך תוך כדי בריחה עם האוטו בשדה גלגל התפוצץ; ואיך גילה אחר כך שחלק מהחברים לא בחיים; ואיך התגלגל מיד ללחימה. "וזו סגירת מעגל מטורפת", יאמר.
ואחריו הלוחמים איתן ושיר, הראשון ברסלב מהשומרון, השני חילוני מחוף הכרמל, יבהירו שלמרות השוני ביניהם, הם חושבים דומה. "מבאס לפתוח רדיו בעזה, בקושי יש קליטה, ולשמוע את זה רב עם ההוא", יאמר שיר. ואיתן יוסיף ש"המדינה והאנשים צריכים לעשות חשבון נפש". "ואתה תכתוב את זה", יורה לי, "אתה חייב את זה ללוחמים שפה".
בינתיים, בחוץ, חשכה. על מסך הנמ"ר המציאות עכשיו דיכוטומית. עננים טובים ורעים. מבנים שבורים בשחור, על רקע חולות פרא לבנים. "היום שאחרי", יש מושג כזה. נו זה, שהמנהיגים שגורלנו בידם מתעלמים ממנו. אבל ללוחמי קודקוד מתניה וללוחמי מח"ט 7, אין דבר מלבד הרגע שעכשיו. וברגע שעכשיו צריכים להיות נחושים ויציבים. תחת רגליהם מבעבעת אדמת פירים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
