בכל חמ"ל בפיקוד הצפון תלוי שלט: "המשימה – הגנה על יישובי הצפון". בסיור לילי בגבול, לאורך היישובים, המוצבים והעמדות החדשות שהקים הצבא, אפשר לראות איך השלט מתקיים בפועל, אך גם כיצד הוא מנציח מציאות עצובה. "כן, אני מגן על הצפון ועומד במשימה", אומר קצין בכיר, "אבל אין תושבים – אז מה עשינו בזה?".
האמת הכואבת היא שהגליל לא נראה כמו חבל הארץ הפורח שהיה, אלא כזירת מלחמה – ולא בטוח מי באמת שולט בה. כל מי שלחם בדרום לבנון בשנות ה-90 ייזכר בימים ההם תוך שניות כשיראה כיצד הצבא נע במדרון אחורי באזור צפת, על מנת להקטין את הסכנה להיפגע מטיל נ"ט של חיזבאללה, שכביכול מחפש "רק" מטרות צבאיות. בפועל, כפי שראינו בתחילת השבוע, זה כבר לא ממש עובד ככה וברק איילון ואימו מירה ז"ל, מכפר יובל, שילמו על כך בחייהם. צה"ל, בתגובה, לא בחר מטרות אזרחיות שימושיות או תקף בעוצמה על מנת להבהיר שנחצו הקווים האדומים. והנה עוד סימפטום לשחיקת ההרתעה, שממילא נפגעה קשות ב-7 באוקטובר ובשנה הקשה שקדמה לו.
מספר קילומטרים לאחר תחילת התנועה בצפת ניתנת ההנחיה לכבות את פנסי כלי הרכב. זה לא קורה בסנטימטרים האחרונים של קו המגע, אלא בין שני יקבים מוכרים ואהובים על חובבי היין, באזור שהיה גדוש במטיילים שבאו להסניף את האווירה שלא צריכה אלכוהול כדי להיות משכרת. כשהשיירה עוצרת בצד הדרך, מקפידים שזה יקרה במקום נמוך ומוסתר. לובשים אפוד, קסדה, מדביקים מסקינטייפ שחור על הפנסים של הרכב ומרכיבים מכשירים לראיית לילה. אני חושב על זה שלפחות אז לא היו טלפונים סלולריים לכבות.
אה, ועוד הבדל קטן: כל הפרוצדורה הזאת הייתה הכרחית לפני הכניסה ללבנון. עכשיו מבצעים אותה לפני שנכנסים לתוך שטח ריבוני של מדינת ישראל, או כמו שבאמת צריך לקרוא לה: רצועת הביטחון החדשה. כואב הלב לראות כיצד הטרקטורונים של התיירים הוחלפו בטנקים ובג'יפים צבאיים, ובוואדיות הוצבו עמדות מבוצרות ללוחמים, בהתאם להנחיות של מפקד אוגדת הגליל, תת-אלוף שי קלפר.
קלפר הוא האיש שחי ונושם את הסיוט הגדול של פלישת כוח רדואן. אמנם פעילות הצבא הרחיקה בכמה קילומטרים את האיום הגדול, אבל זה בטח לא מה שירגיע אותו. ב-7 באוקטובר ב-08:00 בבוקר הוא קפץ מהבית, הכריז על מלחמה והקפיץ את כל כוחות המילואים המיועדים לחירום. החשש שלו, ובהחלט לא רק שלו, היה שחיזבאללה שותף לתוכנית חמאס ויפעל באופן דומה בצפון, רק שהארגון הלבנוני הרבה יותר מוכן, מיומן וקטלני: 15 "פוג'ים", מעין גדוד מוקטן המונה בין 150 ל-300 לוחמים בוגרי המלחמה בסוריה, היו במוכנות לפעול. מלאכת השטן שלהם התקפית בלבד, כשעל ההגנה מפני חדירות חיילים, כטב"מים וכו' אחראיים גדודים אחרים. בצה"ל ניסחו תוכנית ייעודית כדי להתמודד עם האתגר הקשה, אבל קלפר לא הפסיק להזהיר: זה לא יספיק.
הוא גולנצ'יק שהתחיל את הקריירה הצבאית בסיירת והגיע עד לפיקוד על החטיבה החומה, ולא התפרסם בצה"ל כמי שדופק חשבון. הסיפור הבא מלמד עד כמה: חודשים ספורים לפני המלחמה, באולם מלא מפה לפה בקצינים הבכירים ביותר בצה"ל, קלפר התעמת ישירות עם ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, כשאמר לו שהיקף הכוחות לא מספיק כדי להתמודד עם מתקפת פתע. הוא עמד על הבמה והזהיר שללא התרעה מוקדמת, "המשימה – להגן על יישובי הצפון" תישאר סיסמה ריקה מתוכן בחמ"לים של הפיקוד. חליוה, בסגנון צנחני אופייני, ביטל אותו ואמר שאם לא תהיה התרעה אזי הוא וכל המטכ"ל יכולים להתפטר. מאז פתיחת המלחמה, זיכרון המפגש הזה לא מרפה ממי שהיו שם.
למעשה, לו זה היה תלוי בקליקה של הצנחנים בפיקוד הבכיר, קלפר לא היה מגיע לאן שהגיע, למרות הניסיון שצבר כמפקד סיירת גולני במלחמת לבנון השנייה ועוד לפני כן כמ"פ בחומת מגן תחת תא"ל (מיל') צ'יקו תמיר וגם כמח"ט מצטיין. שוב ושוב ניסו להגלות אותו לתפקידי מטה, כפי שעשו לתא"ל עופר וינטר ולתא"ל רומן גופמן – וזאת רשימה חלקית – כי הם נחשבו ל"התקפיים מדי". כשגופמן התלונן ש"כשלא מפעילים את הכוחות גורמים למוות קליני", נשמעו צחקוקים בפורום מטכ"ל, בדומה למה שקרה לקלפר בעימות עם חליוה.
בחזרה לסיור. המוצב שבו ביקרנו כבר חטף כמה פעמים, אבל התנהלות מקצועית מנעה הרוגים. אם תישמע הקריאה "כוננות ספיגה" המשמעות היא שנותרו כ-15 שניות להסתתר. כבר 103 ימים שחיילי אלכסנדרוני, חטיבת המילואים המובחרת של גולני, מאיישים את המוצב. כבר ב-19:00 בערב של 7 באוקטובר הם תפסו כוננות במקום גשל חטיבת כפיר הסדירה. מאז הם משכיבים מארבים ליליים בשטחנו, היכן שסומנו נתיבי חדירה ונקודות תורפה. זה קורה בגשם ובקור. את הבית הם רואים בעיקר דרך הסלולרי, אם בכלל.
המג"ד, סגן-אלוף (מיל') מעיין פלדמן, השאיר בבית שישה ילדים ואישה בחודש תשיעי. תלונות לא שומעים ממנו. להפך: הוא והלוחמים נחושים להמשיך, ואף להיכנס ללבנון אם יידרש. "לא כי אנחנו ששים למלחמה, אלא כדי להחזיר את התושבים לבתים שלהם", הוא אומר, "יש פה חבל ארץ שלא בידיים שלנו. צריך להסיר את האיום".
מתברר גם שהפלוגה שמחזיקה את הקו לא ממתינה למטרות מהפיקוד והאוגדה, אלא מייצרת אותן באופן עצמאי באמצעות רחפנים, משקפות מיוחדות ואמצעי תצפית. אתמול, למשל, הם השמידו באמצעות טנק עמדת פעילי חיזבאללה ששיגרה רקטות לצפון. "גם המלחמה בעזה וגם הלחימה שלנו כאן גרמה לדרגים הבכירים לחזור ולהאמין בתמרון הקרקעי", הוא אומר.
אולם למרות המוטיביציה הגבוהה, פלדמן מדגיש שצריך לחזק את העורף המשפחתי. אצלם, למשל, הוקם חמ"ל מיוחד עם מתנדבים מכל הארץ שמסייעים בהיבטים הכי בסיסיים של החיים עצמם: מבייביסטר ועד ניקיונות ועזרה בבית. בגדוד מבקשים לציין את חברת אקסלנס, שעובדיה תרמו ימי חופש בסכום של 150 אלף שקלים כדי לסייע לחיילים שזקוקים לכסף. הסכום לא גדול ביחס לצרכים, אבל אולי זה יגרום לעוד חברות לסייע לעוד מילואימניקים. "היה כאן גשם מטורף השבוע, אתגר גדול, אבל ולא ויתרנו על שום משימה", מסכם פלדמן.
הוא יודע שיש להם לפחות עוד חודש בקו, אבל אולי יותר אם תתקבל ההחלטה לצאת למלחמה על מלא בצפון. שר הביטחון אמר אתמול ש"עלינו להיות מוכנים להידרדרות המצב הביטחוני בצפון ולכך שניאלץ לכפות בדרך צבאית את החזרת תושבי הצפון לביתם". הרמטכ"ל אמר דברים דומים שלשום.
לכך ניתן להוסיף את הדיווחים מלבנון, שלפיהם אין התקדמות במשא ומתן להרחקת חיזבאללה מהגבול. האמת היא שיש לא מעט קצינים בכירים בצה"ל שממילא לא מאמינים בהסכם כזה, גם אם יושג. "מעבר לגדר יש ארגון צבאי, שיעי, דתי", אומר אחד הקצינים, "אי-אפשר לקחת סיכונים. חיזבאללה אמנם הסיג את הכוחות, אבל לא את הרעיון של המשוואות, והצהיר שיתכתש עד סוף המלחמה בעזה. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מצב כזה?".
"נסראללה הודיע שהוא נלחם עד הסוף", ממשיך הקצין, "אנחנו צריכים להגדיר נקודה בזמן שמודיעים לו: עד כאן. לא חייבים ללכת למלחמה כוללת, יש מדרגות ביניים ללחימה וכדאי שחיזבאללה יכירו אותן ושלא נבהיל את עצמנו. זה לא יהיה קל אבל גם בעזה הבהילו אותנו וראינו שצה"ל יכול. זה לא יהיה קל, אבל מה האלטרנטיבה?".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24