איך אפשר להסכים למדינה פלסטינית, כאשר רוב הפלסטינים מזדהים עם חמאס, והתמיכה רק זינקה בעקבות הזוועות שביצע ב-7 באוקטובר? ואיך אפשר לתמוך בפתרון של שתי מדינות, כאשר ברור מראש שהמדינה הפלסטינית תעבור תוך זמן קצר לשליטת חמאס? ואיך אפשר לתמוך בישות פלסטינית, כאשר ברור שמדובר בהישג אסטרטגי לאיראן? יש לה כבר שליטה מלאה בתימן מדרום ובלבנון מצפון, והיא שולטת חלקית גם בסוריה. וכי צריך להעניק לה שליטה גם בשטחים ששולטים על ישראל ממרחק יריקה?
צריך להיות אוויל גמור כדי להתעלם מהשאלות הללו. אסור להתעלם. וצריך לשאול, בעיקר, האם האמריקנים לא יודעים מה שרוב הישראלים יודעים? הרי אין צורך להיות איש ימין כדי לתהות. אז איך זה שג'ו ביידן, שלפי התמיכה שהעניק לישראל מאז 7 באוקטובר, הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז הקמתה – לוחץ על בנימין נתניהו להסכים לפתרון של "שתי מדינות"?
ובכן, אפשר להניח שהממשל האמריקני יודע בדיוק מה שיודעים רוב הישראלים. לא שכל מהלך של הממשל בהקשר המזרח התיכוני מעיד על חשיבה עמוקה ועל חוכמה יתרה. גם הם טועים. אבל נדמה שבכל זאת הם יודעים על מה הם מדברים. משום שהם יודעים שמדינה פלסטינית לא תקום מחר ולא בעוד שנה, גם אם תקום בישראל קואליציה בראשות מרצ. זה לא יקרה, משום שהפלסטינים קיבלו במאה האחרונה עוד ועוד הצעות למדינה. הם תמיד אמרו לא. לא לברק. לא לקלינטון. לא לאולמרט. לא לאובמה. לא לטראמפ. אז עכשיו הם יגידו כן?
אז מדוע האמריקנים בכל זאת לוחצים? משום שראשית, הם זקוקים למגה-דיל עם סעודיה, שיכלול גם הסכם הגנה אמריקאי-סעודי וגם נורמליזציה בין סעודיה לישראל. כדי שזה יקרה יש צורך בגמישות מצד ישראל בהקשר הפלסטיני. אחת הסיבות למתקפת חמאס, אם לא העיקרית שבהן, הייתה הכשלת המגה-דיל. משום שהמשמעות של המגה-דיל היא שינוי אסטרטגי, שמחליש את איראן, רוסיה וסין, והופך את ארה"ב לגורם המשפיע ביותר באזור. להסכם כזה יש משמעות כלכלית של טריליונים, משום שהוא יאפשר את המסדרון הכלכלי מהודו, דרך סעודיה, ירדן וישראל – עד אירופה. כך שארה"ב לא זקוקה למדינה פלסטינית. היא זקוקה להסכמה ישראלית למדינה פלסטינית כדי לאפשר לסעודיה להתקדם למגה-דיל.
שנית, אין כמעט גורם פוליטי רציני אחד במערב בכלל, ובארה"ב בפרט, שתומך במדיניות ההתנחלות הישראלית. זה סדין אדום. זה פרויקט שמקדם ומעודד את הטענות ההזויות ביותר נגד ישראל. בעניין הזה יש אחדות דעים בין ברני סנדרס העוין לבין ניקי היילי האוהדת, ובין ברק אובמה לבין דונלד טראמפ. גישת ה"שתי מדינות", גם אם לא תקום מדינה פלסטינית – נחשבת בארה"ב לגישה ציונית. הרי הגוש האנטי-ציוני תומך במדינה אחת, מהים עד הירדן. והגוש האנטי-ציוני מימין, ולא רק מבצלאל סמטוריץ' עד איתמר בן גביר, הוא קבלן הביצוע של חזון הבלהות של מדינה אחת.
על הרקע הזה, הניסיון של נתניהו להתעמת עם הממשל האמריקני נראה כמו סוג של טרלול פוליטי. יש לממשל טרלול משמאל. רק השבוע דרשו 11 סנאטורים דמוקרטים להתנות את הסיוע לישראל בדוח בנוגע לשמירה על זכויות אדם. ו-20 סנאטורים מתנים את התמיכה במגה-דיל עם סעודיה, בין השאר, בהסכמת ישראל לנוסחת שתי המדינות.
עד לפני יומיים היו פרסומים שלפיהם גם ידידי ישראל "נבעתים" מהסרבנות של נתניהו לכל גמישות במישור הפלסטיני. לפי הצהרת ביידן לאחר שיחה עם נתניהו, האופציה של "שתי מדינות" לא נסגרה. האם מדובר בנקודת מפנה? כבר מזמן היה נתניהו אמור להבין שיש צורך בעמדה ריאלית יותר, לא כדי להקים מדינת חמאס במרחק יריקה מכפר סבא, אלא כדי לאפשר את המשך הסיוע של הממשל לישראל, וגם כדי לאפשר את הנורמליזציה עם סעודיה.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזינתניהו פרסם הודעה מטעם לשכתו שמתעקשת על "שליטה ביטחונית מלאה ברצועת עזה", עניין ש"מתנגש עם הדרישה לריבונות פלסטינית". זו הייתה בעיקר הודעה לצרכים פוליטיים, שלא הייתה בה הכחשה מלאה לעניין המדינה הפלסטינית. אנשי ימין, גם מהליכוד, הזדרזו לפרסם הודעות בנוסח "מדינה פלסטינית לעולם לא".
ביידן לוחץ. האם נתניהו יפעל לפי האינטרסים האסטרטגיים המשותפים לישראל ולארה"ב, או שמא לפי חזון הבלהות של מדינה אחת שמובילים סמוטריץ' ובן גביר? ספק אם נתניהו יספק תשובה ברורה. אבל יש חשש שהאינטרס הפוליטי הצר, פעם נוספת, ירמוס את האינטרס הלאומי.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.01.24
