ביום שאחרי, לא של עזה, אלא שלנו, תושבי הנגב המערבי (לבקשת הקהל אני בגמילה מההגדרה "עוטף עזה"), חשוב לעסוק הרבה יותר. אבל מעבר לזה, צריך להכיר בעובדה אחת בסיסית: עזה נשארת איתנו מעבר לגבול. נקודה. לפיכך, גם האיום יישאר.
הדעה הרווחת שנשמעת בקרב תושבים זועמים שלפיה "לא נחזור כל עוד האיום קיים", היא מובנת ומקובלת, אבל לא מסתדרת עם המציאות. תושבי שדרות ויישובי צפון הנגב ייאלצו ללמוד לחיות בתחושת חוסר ביטחון ולגדל ילדים תחת איום ביטחוני. בינתיים, עד שממשלת ישראל וצה"ל יחזירו את ביטחוננו וכבודנו שאבדו.
גם אם נשמיד את כל אנשי חמאס, גם אם צה"ל יחסל את מנהיגיו עד האחרון שבהם, זו ערובה לכך שלא יירו עלינו רקטות לעולם? כולם מחפשים את המוצר היקר הזה שנקרא "תחושת ביטחון", אבל הוא לא נמצא על המדפים וגם לא במלאי. ייקח זמן עד שנרגיש את זה שוב. אבל מה נעשה עד אז? נחזור הביתה. נו מה, יש ברירה? זה הבית שלנו ואין לנו לאן ללכת.
זה הבית גם עבור תושבים שכרגע אין להם לאן לחזור פיזית, אבל דווקא אותם אני שומע נחושים יותר מאחרים. המלונות הנחמדים אך הצפופים והמענקים הכספיים שכולם מקפידים להגיש בדיוק מופתי שכזה, הם לא פתרון נצחי. קחו את זה ממני, רק תנו לחזור הביתה. תנו לנו את החיים שלנו בחזרה.
לאחרונה חזרתי הביתה ואין לי ביטחון ואין לי תחושת ביטחון. יש מישהו בארץ המובטחת והמאובטחת שלנו שמסתובב בינינו שופע תחושת ביטחון? אם כן, אשמח להיצמד אליו ולספוג מעט, כי לי אין. אבל בשום מקום אחר חוץ מהבית לא ארגיש בבית.
האזור פצוע ומדמם. המרחבים היפים ופינות הנוף מזוהמים ומחוללים בעקבות שהותירו המחבלים ב-7 באוקטובר. אני נוסע בכבישים והם סדוקים ומוכתמים בשריפות רכבים. פינות חמד ביערות ואזורים פורחים הפכו לשטחי רצח ואש, והתמונות האלה לעולם לא יימחקו מהזיכרון שלנו. אבל זה המקום שלי, ורק אני אטהר אותו מחדש. אני לא איזה פטריוט-על שמדבר במילים גבוהות בסגנון "אנו באנו ארצה", עם מעדר על הכתף. אני, ורוב התושבים לדעתי, בסך הכול אזרחים פשוטים שרוצים לחזור הביתה עם המשפחה. לא חזרתי עם דגל ישראל וכל הפאתוס שגורף לייקים. חזרתי עם תיק קטן ועם מטען גדול של כאב וגעגוע לחברים שנרצחו ונחטפו.
מתן צוריצילום: אבי מועלםאני מחכה לשאלה המתבקשת "אבל מה עם הילדים?". הילדים בחיים, תודה לאל. שרדו. הם נטועים כאן בדיוק כמוני ואין להם לאן ללכת. גם אין להם סבלנות וכוחות להמשך הנדודים. גם להם אין תחושת ביטחון, בדיוק כמוני, אבל נלמד לחיות עם זה. הרי תחושת הביטחון שמדברים עליה לא תחזור בשנים הקרובות. ומי שחושב שכן - לא מבין את גודל הטרגדיה שחווינו כאן. הזמן יעשה את שלו. צעד אחר צעד, הדברים יסתדרו, איכשהו, וכולנו ניפגש כאן שוב.
לכן חזרתי הביתה. אני יודע שאהיה לבד ואין לי תלונות לאלו שבוחרים כרגע שלא. אבל אני מחכה להם שיבואו לחלוק איתי חיים משותפים בחוסר תחושת ביטחון. כי גם להם, כמו לי, אין בית אחר.
- מתן צורי הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 22.01.24
