בעיר שבה אני גר, ליד אחד מבתי הספר, קשרו סרטים צהובים סביב גזעי עצים. כמו בהרבה מקומות אחרים. זה עשה קווץ' כזה בלב. עוד אחד. לפעמים לשירים הכי עצובים יש את המנגינה הכי עליזה. דיסוננס כזה שמעמת מילים עם צלילים. אותיות עם תווים. ויאללה, נראה מי ינצח בלב של השומע. הכאב או השמחה. נראה אותו מתמודד עם הבלבול.
"קצר פה כל כך האביב", הוא שיר כזה. Tie a Yellow Ribbon Round the Ole Oak Tree (קשרי סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק) הוא שיר כזה. "אני בא הביתה, סיימתי את הזמן שלי", מתחיל השיר ההוא מלפני כ-50 שנה, על ההוא, שחוזר מהשבי אחרי הרבה זמן, ומבקש מאהובתו שתקשור סרט צהוב סביב עץ האלון כדי שידע שהיא עדיין רוצה אותו. "אם לא אראה סרט צהוב על העץ, אישאר על האוטובוס, אשכח מאיתנו", אומר הגיבור שמדבר על הפחד משכחה.
מה 108 ימים בשבי עושים לחטוף שנלקח בוקר אחד ממיטתו? 108 ימים הם מספיק זמן לאבד אמון באלוהים שלך? במדינה שלך? באדם? בכך שאיפשהו, בסוף מנהרות חמאס ובסוף הרוע הבלתי מוסבר, מחכה איזשהו סוף? 108 ימים הם מספיק זמן כדי להטיל ספק בכך שעוד זוכרים אותך?
קשה לדעת מה עושים לחטופים היקרים שלנו 108 יום. אפשר לדעת מה זה עושה לנו. כיחידים, כעם.
אנחנו כבר לא אותו העם שהיינו. בכל יום שעובר, והם שם, אנחנו הופכים אחרים. אנחנו כבר לא אותם ישראלים. האתוס הלאומי, מה שהגדיר אותנו בעיני עצמנו, הולך ומתמוסס.
לפני כמה שנים, שגריר ישראל בהודו דאז סיפר לי על מפגש עם איזה שר בכיר בממשלה ההודית. בבוקר פגישתם, סיפר השגריר, הייתה תאונת רכבת קשה עם עשרות הרוגים. "אמרתי לו שאני מצטער על האסון", אמר השגריר, "הוא לא ידע על מה אני מדבר".
השגריר סיפר את זה בפליאה, אבל גם בגאווה, כדי לתאר את הפער ביחס לערך חיי האדם שבין המדינות. ישראל היא הרי מדינה שתילחם על כל אדם בכל פינה בעולם, תוציא מטוס בעקבות כל נפש, ואילו בהודו אנשים מתגוללים ברחובות, לפעמים בלי שתדע אם הם נושמים.
זה עדיין ככה? יש לנו עדיין במה להתגאות מול מדינות כמו הודו ומול עצמנו? כי בשטח, בפתחי הפירים, הלוחמים שלנו מחרפים נפשם. אבל מרחק גלקסיה משם, בירושלים, ההנהגה שלנו מתנהגת אחרת.
יש פה מאבק לא הוגן, ברור לכולנו. לאויב שמולנו אין ערך לחיי אדם. ואילו אנחנו נלחמים על גופות. בעיני אלה שמתחת לאדמה זה החיסרון הגדול שלנו. זו נקודת התורפה. לכן יצאו למסע רצח וחטיפה בתוכנו.
בפועל הנהגת ישראל, ששחטה בשנה האחרונה אין-ספור פרות קדושות, עושה את זה שוב, ופועלת בניגוד לתפיסת האויב. ובניגוד לתפיסה שלנו את עצמנו. לא רק בדחיקת הסוגייה בסולם המטרות. אלא גם באותה התנהלות שכאילו רואה בסוגיה עול, ובמשפחות החטופים מטרד.
ליאור בן עמייובל חןאנחנו לא יודעים מה מרגישים אנשים שנמצאים בתוך מנהרה 108 ימים. אנחנו יודעים מה אנחנו מרגישים.
צלם הישראליות הולך וניטל מאיתנו. ערך האדם, מקור הכוח הגדול שלנו, המרכיב הבסיסי בזהות שלנו כעם סגולה, בזהות שלנו כעם מאוחד, הולך וניטל מאיתנו.
לכן, גם אם ההנהגה שלנו שוכחת, לנו כעם וכבודדים אסור. לא רק בשביל החטופים, אלא גם בשביל עצמנו. כדי שאנחנו חלילה לא נשכח. בדיוק כמו בשיר העצוב ההוא עם המנגינה השמחה. סרט צהוב סביב עץ, בשבילם ובשבילו. בשביל העם שהיינו.
- ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
