ערב יום שלישי, 10 במאי 2016. כמדי שנה, בשבט דן של הצופים מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. קצת פחות משנתיים אחרי צוק איתן, בוגרי הצופים שכבר משרתים בצה"ל עולים לבמה בשבט שבשיכון דן בצפון תל־אביב, ומספרים: על החברים שנפלו, מור"קים, מה הם בתכלס עושים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בקהל יושבת נערה כבת 16 שמדריכה בשבט. קוראים לה שרון פרי, אבל מכיוון שהיא אוהדת שרופה של מכבי תל־אביב בכדורסל, כולם מכנים אותה "שאראס", על שם השחקן הליטאי שכיכב בקבוצה כעשור קודם. היא בכלל לומדת ביולוגיה ותיאטרון בעירוני י"ד ויש לה עוד המון זמן עד לגיוס, אבל היא מקשיבה לכל החיילים שעולים לבימת השבט. ואז, לוחם אחד משנה את חייה – ולא בטוח שהוא יודע את זה, אבל הוא יתחיל לגלגל כדור שלג שישנה גם את ההיסטוריה בצה"ל. קוראים לו דניאל, הוא משרת ביהל"ם, היחידה המובחרת של חיל ההנדסה, והוא מספר על הבמה בהתלהבות על פיצוץ אמצעי חבלה, חשיפת מנהרות טרור ולחימה בתת־קרקע.
נהגת הדי-9 היחידה מצה"ל מספרת על הפעילות בעזה
(צילום: יואב זיתון | עריכת תוכן ווידאו: קורל קוט)
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היו שם אנשי סיירות ושושואיסטים מהטכנולוגיה, חיילים בתפקידים אפופי הילה מכל החילות, אבל משהו בסיפור הזה של דניאל, על פיצוצים, מנהרות וכלים כבדים נוטפי גריז, בוץ ושמן הידראולי, נכנס לה ללב. בסיום אותו ערב שרון ניגשה לדניאל וביקשה לדעת עוד, ועוד ועוד. דניאל שיתף במה שיכול, ואמר שהוא חייב לחזור לסירקין – שהיה אז בסיס היחידה – לעוד פעילות מבצעית. “רגע, אבל מה עם בנות ביחידה?” שרון שאלה. "אין", השיב לה, "אבל בהדרכה דווקא יש לנו חיילות, אולי שווה לך לנסות מתישהו", ואז איחל לה בהצלחה ונופף לשלום.
"באותו רגע ידעתי שזה מה שאני רוצה", נזכרת שרון. "שירות בחיל ההנדסה הקרבית, ואת התפקיד הכי קרבי ומשמעותי שיש להם, גם אם הוא סגור לבנות. ידעתי שדבר לא יעצור בעדי. מאז התחלתי לחלום להיות לוחמת ההנדסה הקרבית הראשונה בצה"ל".
זה ייקח לא מעט זמן ומאבקים, אבל ב־3 בינואר 2024 שרון פרי תנפץ את תקרת הזכוכית – תקרת הבטון, במקרה הזה – של מערך הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי), ותיכנס כמפעילת דחפור די־9 ללב ח’ירבת ח'וזאעה, יישוב פלסטיני עוין בדרום הרצועה. היא האישה הראשונה בהיסטוריה של צה"ל שנכנסת עם כלי צמ"ה – מעמודי התווך של המלחמה בעזה – לשטח לחימה. "ומבחינתי", היא מכריזה, "זו רק דלת ראשונה שנפתחה במסע, והדרך עוד ארוכה".
אם בעבר הארטילריה היא שכונתה "מלכת הקרב", המלחמה הנוכחית העבירה את הבכורה על התואר להנדסה הקרבית. הדרישה לשופלים, לדחפורי די־9 וליתר הכלים ההנדסיים ולמפעיליהם היא כה גדולה, עד שהסד"כ של החיל צפוי לגדול בחודשים הקרובים ביותר משליש, עם זינוק של עשרות אחוזים בכמות המתגייסים במחזורים הקרובים. וזה אחרי שיהל"ם כבר כמעט הוכפלה אחרי צוק איתן. במהלך המלחמה צה"ל רכש, במבצע הצטיידות חריג, עשרות טרקטורים צבאיים שונים, וכבר הזמין מארה"ב עוד כלים, בעיקר די־9, חלקם על חשבון כספי הסיוע מהאמריקאים, שלרוב שמורים לחימושים ולכלים אוויריים.
הצורך הקריטי בכלי הצמ"ה התברר בתחילת התמרון הקרקעי, כשבצה"ל החליטו לפרוץ את השטח בצפון הרצועה בשיטה חדשנית: התקדמות ראשונית של הכוחות הקרקעיים דרך בתי העזתים על ידי ניגוחם והריסתם באמצעות הדי־9, במקום בצירים הרגילים שבין השכונות. שיטה זו מנעה הפעלת מטעני חבלה רבים שהוכנו לכוחות על הצירים ובצמתים, הפתיעה את המחבלים – ובעיקר חסכה דם רב של חיילי צה"ל. "הדי־9 הוא הכלי הכי ורסטילי בשדה הקרב, ומשמש לא רק לחשיפת מנהרות ולגילוי פירים, אלא גם לחישוף זירות מטענים, הריסת בתים ממולכדים ומבני מחבלים, פריצות דרכים והקמת עמדות הגנה לכוחות בשטח האויב", מסביר קצין בכיר בצבא. "כל גדודי ההנדסה פועלים מתחילת הלחימה ברצף, בעיקר המילואים, ובשל הצורך הגדול ציוותנו גדודי הנדסה במילואים לחטיבות סדירות, כמו חטיבת הצנחנים. זה ייחודי לצה”ל. בצבאות זרים, לרוב גדוד הנדסה הוא ברמה של אוגדה".
אבל כמה שנים קודם, כששרון פרי ביקשה להתקבל למערך הזה, כל זה היה עדיין רחוק, והדרך שלה לתא המפעילה המשוריין של הדי־9 הייתה רצופה מכשולים. "אבל התפקיד הזה לא יצא לי מהראש", היא מספרת. "קראתי כתבות, נפגשתי עם חיילים וחיילות, זה נראה לי מטורף".
אלא שלצבא היו בכלל תוכניות אחרות בשבילה. נתוני מבחני המיון של הנערה הצנומה מצפון תל־אביב היו גבוהים מאוד, והנטייה היא להסליל מתגייסים ומתגייסות כאלו ליחידות טכנולוגיות בחיל האוויר או באמ"ן. זה גם המסלול שיועד לה, על שלל יתרונותיו: שירות בדרך כלל בתנאים נוחים, פלוס רכישת מקצוע וניסיון ששווים אחר כך הון בהייטק. זה בערך הדבר הכי רחוק מהחיל הקשוח של אפורי הכומתות, ומקורס ארוך ושירות מפרך כמדריכה בבסיס בהל"צ שבדרום, שאיך נגדיר בעדינות? לא נחשב לבסיס הכי מפנק של צה"ל. "אבל אני לא ראיתי בעיניים", היא אומרת. "ננעלתי רק על ההנדסה וספציפית על הצמ"ה. שלחתי לצבא אין־ספור מכתבים ומיילים שאני רוצה רק לוחמה, ובפרט בהנדסה, למרות שאין לוחמות בהנדסה".
בסוף בצה"ל נכנעו. בוקר אחד, בעודה צועדת לעוד יום לימודים בכיתה י"ב, שרון צרחה בהתלהבות באמצע הרחוב. "קיבלתי את הסמס שלו הכי חיכיתי, ובו הודעה ממיט"ב – 'שובצת לקורס מדריכי צמ"ה'. לא הייתה מאושרת ממני".
"בניגוד לטנקיסטיות שמרימות פגזים, לוחמת צמ"ה לא נדרשת למאמץ פיזי מיוחד. זה ממש לא בשמיים. אני זוכרת שלפני הכניסה לעזה היו גם כאלה שחששו לגביי, אמרו לי שהם מפחדים עליי ו'מה יקרה אם', אבל בסוף, כשיצאנו הריעו לי"
הקורס, כצפוי, היה קשוח, ושרון הייתה שם רק עם עוד חיילת אחת נוספת, שלא הגיעה לסוף המסלול. בסיומו, רוב החיילים שובצו להדריך ביחידות צמ"ה, כמו בפיקוד העורף ובחיל האוויר, אבל "שאראס" דרשה להשתבץ בהדרכת לוחמי צמ"ה של חיל ההנדסה, למדה והוציאה רישיונות בהצטיינות על כל סוגי הטרקטורים בצבא, כולל הדי־9 המפלצתי, "דובי", בלשון הצה"לית. רק שאז הגיע רגע קשה שאיים לנפץ לה את החלום.
אם יש דמות אחת שהשפיעה יותר מכל על שרון היא סבה, לאון חסדאי ז"ל, שליווה אותה לאורך ילדותה. "לקראת סוף קורס ההדרכה התקשרו אליי מהבית", היא נזכרת, "ואמרו לי שסבא בבית חולים במצב לא טוב. הוא היה בן 87. נאלצתי לעזוב בחלק הכי קריטי בהכשרה כדי להיות איתו בימיו האחרונים ולהיפרד. אז הוא ראה אותי ממיטת חוליו לראשונה על מדים ובכומתה אפורה של הנדסה קרבית, וזה היה הדבר האחרון שהוא ראה בחייו".
הספקתם לדבר?
"הוא הרים את ידו והצדיע לי, בקושי, ואז לחש לי באוזן: 'אני גאה בך'. מאותו רגע הבטחתי לעצמי שאעשה הכול עבורו, ועבורי, להיות הכי טובה שיש. הייתי ממש נכדה של סבא, ולכן כשחזרתי מהלוויה שלו לבסיס בבהל"צ, ירדתי ישר לשטח כדי להשלים פערים מהקורס. ראיתי מולי את הדי־9 עמוס בבוץ והתחלתי לנקות אותו, חצי ממנו בשטיפה במים וחצי ממנו עם הדמעות שלי. אבל דווקא הפרידה מסבא בסוף הרימה וחיזקה אותי הלאה".
הקורס נגמר, ושרון נכנסה לראיון עם ראש המדור, קצין קרבי קשוח ומנוסה. "הוא אמר לי שהוא לא מכיר אותי אבל שמע שאני 'כוכבת', ומשם הכול התגלגל. התמקצעתי על די־9, כמובן גם על שופלים, דחפורים וכלים הנדסיים קטנים יותר. היה לי מובן מאליו שאהיה קצינה, ויצאתי לבה"ד 1".
גם בבה"ד 1 שרון התבלטה, קיבלה את סיכת המ"מ, אבל שוב, בפרק ההשלמה משהו השתבש. "לקראת סוף ההשלמה אושפזתי במשך עשרה ימים בבית חולים בגלל זיהום שהתפתח אצלי בגרון, ולא רציתי לוותר, אז התחלתי את ההשלמה מחדש אחרי שהבראתי", היא משחזרת. "בינתיים החלה תקופת הקורונה ורק הקפיאו תקנים נוספים לקצונת הדרכה". בפני שרון הייתה דילמה: או לוותר על הקצונה רגע לפני הסוף כדי לחזור להדרכה על הכלים ההנדסיים כחיילת, או לסיים קורס קצינים - ולוותר סופית על חלום הלחימה במערך הצמ"ה.
בחירה לא פשוטה.
"תראה, הדרגות לא עניינו אותי. רק להישאר על הדי־9. אז חזרתי כמדריכה לבהל"צ. התגובות היו טובות גם מהשטח, קיבלתי טירונים לא פשוטים שחלקם באו מרקעים בעייתיים, והם אמרו לי שבניגוד למ"כים שלהם אני יודעת לשים להם גבולות, הם העריכו אותי. נראיתי שונה בנוף, היו שעצרו לידי בשטח ולא האמינו. עד היום אני בקשר טוב עם חלק ממי שהיו טירונים שלי. בסוף כל קורס ששלחתי אותם מוכשרים לגדודים. הייתי גאה בהם, אבל גם היה לי קווץ' בלב".
כי?
"לא רציתי רק להגיד להם מה לעשות, רציתי גם לעשות".
שרון רצתה להישאר בקבע, אבל בתקופת הקורונה קוצצו תקנים והיא שוחררה. "השתחררתי מצה"ל ברגשות מעורבים. היה לי חלום לקריירה צבאית שלא מומש. אחרי השחרור החברים שלי מהקורס התקשרו ושאלו מתי אני חוזרת, אבל לצערי זה לא קרה".
היא חזרה לעסוק בהדרכת צעירים, עבדה במשך כשנה כרכזת בתיכון פרטי בתל־אביב, ונרשמה ללימודי תואר ראשון בממשל ודמוקרטיה. ב־7 באוקטובר הייתה בביתה ואפילו לא שמעה את האזעקות הראשונות. "הטלפון של אחי, לוחם ביהל"ם כמובן, לא הפסיק לצלצל, ואמרו לי להעיר אותו בבהילות. עד שהדלקנו טלוויזיה, הוא כבר היה על מדים בדרכו להילחם בעוטף. ידעתי שאני לא יכולה להישאר כך בבית כאילו כלום, כשבחוץ מלחמה. נזכרתי לצערי שהצבא גרע אותי מהמילואים, אז התחלתי בטלפונים לחבר'ה ששירתו איתי. בינתיים טסתי לאיכילוב לתרום דם וחיכיתי שם בתור שש שעות, כי הייתי חייבת לעשות משהו. במקביל, התחלתי להבין שרבים מחבריי הטובים לא חזרו מנובה. אני גם אוהבת לצאת למסיבות, וכל תקופת החגים לא הפסקנו לצאת ולבלות, אבל למסיבה ליד רעים לא הצטרפתי אליהם".
7 צפייה בגלריה
''מבחינתי זו רק דלת ראשונה במסע''. רס"ל פרי בתוך תא המפעילה של הדי־9
(צילום: גדי קבלו)
בסוף היא גויסה, אבל לתפקיד סמב"צית בחמ"ל בדרום. שרון התייחסה לזה כאל נקודת פתיחה. "שוב הייתי חיילת, והפעם לראשונה במילואים, וכזו שמסרבת לוותר על החלום של אותה נערה מהצופים".
בין המשמרות בחמ"ל, שרון לא הפסיקה להתקשר בערך לכל מי ששירת איתה בסדיר - קצינים, לוחמים, טירונים לשעבר, מדריכים, מכולם ביקשה רק דבר אחד: להשתבץ באחת מפלוגות ההנדסה, בסדיר או במילואים. "תנו לי רק להדריך אותם, משהו", התחננה. בסוף השיגה טלפון של מג"ד הנדסה במילואים בצפון, מאחת החטיבות שהוקפצו בצו 8. "הוא אמר לי ששמע עליי רבות, ושאבוא בתור מדריכה בשטח הכינוס כדי לרענן את הלוחמים שלו על הכלים. טסתי לצפון והתחלתי להדריך אותם בהתלהבות גדולה. אבל שם, בצפון, לא הייתה לי הזדמנות להילחם, ובינתיים צה"ל נערך לתמרון בעזה".
"הייתי כל כך מפוקסת במשימה, שכאשר חצינו את הגדר הפרוצה לשטח העזָּתי, לא התרגשתי. עוד הספקתי לצלם סלפי מתא הדי–9, ולשלוח לחבריי מהסדיר הודעה בווטסאפ: 'נכנסתי לעשות היסטוריה'. כשיצאתי מהתא ראיתי מולי עשרות לוחמים שפתאום קלטו אישה. היו הרמות גבות, אבל הוכחתי את מקומי"
כשההכשרות בצפון הסתיימו, עדיין לא היה מי שישמע לבקשותיה להצטרף ללחימה, ושרון שוחררה. "שוב ישבתי בבית על אזרחי, מבואסת, רואה בטלוויזיה את הכוחות נלחמים בתוך עזה, ואני לא חלק מהדבר הגדול והחשוב הזה. ואז, משום מקום, קיבלתי טלפון מסרן אור, שהיה המ"מ שלי בתחילת השירות הסדיר. הוא אמר לי שהוא עכשיו מ"פ בפלוגת צמ"ה במילואים שמופעלת תחת אוגדת עזה, שהם חייבים מישהי שתבוא לעשות סדר, כי מעצבים מחדש את הגבול. אמרתי לו: רק תגיד לי איפה להתייצב, ואני שם".
המשימה שקיבלה שרון לא הייתה הכי אטרקטיבית, אבל היא ביצעה אותה בגאווה גדולה: סידור הנדסי של סוללות אדמה בשטחי ההיערכות של הכוחות בעוטף. גם שם הייתה המפעילה־אישה היחידה. "הסתובבתי בפלוגה והיו הרמות גבות לעברי, אבל לא ויתרתי".
ואז הגיעה ההזדמנות לדבר האמיתי. בשיחה עם מפקדי הפלוגה נמסר לה שהפלוגה עומדת לקבל משימה אופרטיבית ראשונה גם בתוך השטח העזתי. "עניתי להם: 'עליי. תנו לי לבצע גם, בלי הנחות ובלי הקלות, העיקר שהפלוגה תצליח במשימה. הייתי פתאום לוחמת אחת בין 70 לוחמים במילואים, ובהנדסה קרבית זה מקצוע שדורש ניסיון, אז רבים מהלוחמים שלצידי היו מבוגרים, גם בני 40 פלוס. אבל הנוכחות שלי ביניהם נראתה לי טבעית".
והרצון להיכנס לעזה?
"עדיין בער. אז באתי למ"פ אור והצבתי לו עובדה: אני יכולה להיות כאן מפקדת ולוחמת מהמניין. לקח לו רגע להבין ולעכל את זה. אמרתי לו ששינוי כזה יכול לקחת את המערך שנים קדימה, כי מעולם לא הייתה מפעילת צמ"ה בצה"ל. אור היה בעניין, ומה שנותר היה לקבל אור ירוק מלמעלה".
בינתיים, עד שיגיע האישור המיוחל, היא עברה בין יישובי העוטף השוממים, נתקלה באנדרטאות מאולתרות שהוקמו לזכר נספי הטבח ב־7.10. "ראיתי את הגלעד שבנו לזכרה של מפל אדם ז"ל, שטיילה איתי בדרום אמריקה ונרצחה בנובה, וכבר לא יכולתי יותר", היא מספרת.
עד שערב אחד, בתחילת ינואר, הגיע האישור.
המשימה שקיבלה "שאראס" הייתה כניסה לח’ירבת ח'וזאעה שבאזור חאן־יונס, לחישוף בתי מחבלים והשמדתם. בשלב הזה, כל המח"טים והמג"דים כבר התחננו לעוד די־9 ושופלים, וההקצאות חולקו במשורה, בשל המחסור המבצעי שהיה אז. בלי פיילוטים ארוכים כנצח, ללא עבודת מטה מכבידה, ללא בירוקרטיות צה"ליות מוכרות, וגם בלי דיוני אולפנים רוויי יצרים, בחיל ההנדסה פשוט נתנו אישור חריג וראשון מסוגו לרס"ל "שאראס" להצטרף לצוות הבא שייכנס לשטח הלחימה בעזה. "התארגנו ועשינו הכנות ואני נכנסתי עם הדי־9 בארבע לפנות בוקר, לצד אור המ"פ. הייתי ראשונה בכוח הגדודי, ולצידי די־9 נוסף, עם הסמ"פ סרן במיל' ליאור ומנהל העבודה הוותיק רס"ב במיל' אמנון, כבן 50. תבין ששניהם התנדבו למילואים".
סיטואציה מלחיצה? כל השטח היה מלא מחבלים.
"הייתי כל כך מפוקסת במשימה, שכאשר חצינו את הגדר הפרוצה לשטח העזָּתי עם אור ראשון, לא התרגשתי בכלל. עוד הספקתי מעט קודם לכן לצלם סלפי מתא הלוחמים בדי־9, ולשלוח לחבריי מהסדיר הודעה בווטסאפ: 'נכנסתי לעשות היסטוריה'. הם כן התרגשו, לי זה נראה טבעי. אבל לעולם לא אשכח את בוקר 3 בינואר 2024".
במשך שעות על גבי שעות היא הפעילה את ה"דובי", כשמסביב יריות ופיצוצים. היא יצאה לראשונה מתא המפעילה רק בשעת צהריים, כדי לתפוס מחסה מפיצוץ הנדסי גדול שחבריה ביצעו. "ואז פתאום ראיתי שעומדים מולי עשרות לוחמים שפתאום קלטו אישה, לוחמת כמוהם, בשטח העזתי".
איך זה הרגיש?
"היו הרמות גבות, אבל הוכחתי את מקומי".
כל אותו היום היא המשיכה להפעיל את הדי־9. בסביבות ארבע אחה"צ, אחרי משימה ארוכה של חישוף מערכת מנהרות מתחת לחממות חקלאיות תמימות למראה, היא שמעה לפתע לא רחוק ממנה פיצוץ עז. מחבלים ירו טיל אר־פי־ג'י על הדי־9 של ליאור הסמ"פ ואמנון מנהל העבודה. "מיד דיווחנו ‘ירוק בעיניים’ (קוד בקשר שפירושו 'אנחנו תקינים' - י"ז) והתחיל קרב חילוץ. הסמ"פ ומנהל העבודה שאיתו נפצעו מכוויות ורסיסים ופונו מהר. תבין שיכולתי להיות אני על אותו די־9, כי בבוקר התפצלנו בצומת גזרת הפעולה, הם שמאלה ואני ואור המ"פ ימינה. זה קרה 500 מטרים מאיתנו".
סרן ליאור נפצע באורח בינוני עד קשה מרסיסים שעדיין נעוצים בגופו ומתאושש בבית החולים, אבל מבחינתו, הוא חב לשרון את חייו: “הטיל נכנס ישר לתא הלוחמים בכלי, בשבריר של שנייה, התפוצץ והכול נהיה מלא עשן וחום. נכנסו לי עשרות רסיסים לגוף, בקושי ראיתי משהו, מכשיר הקשר שלי נפל אז לא יכולתי לדווח, אבל מהר נעלתי את התא כדי שמחבל לא יחטוף אותנו מהכלי למנהרה. הפנים של אמנון התמלאו דם, אבל הצלחתי להנחות אותו לנסוע רוורס 30 מטרים, לכוח החי”ר שפינה אותנו באלונקות למסוק. אנחנו מילואימניקים שלא מתאמנים רציף, וההדרכות ששרון עשתה לנו על הגבול לפני כל כניסה – פשוט הצילו את חיי. אין לתאר את היכולות שלה, גם תחת אש”.
שרון, מה עשית כששמעת בקשר על הפגיעה?
"מהר יצאתי לחלץ את הדי־9 שנפגע מהטיל. נכנסתי לתא הלוחמים ב'דובי' הפגוע, ראיתי אותו מחורר ושרוף, ואת הציוד האישי שלהם זרוק שם. סידרתי מה שיכולתי, ובחסות החשיכה חילצתי לשטח ישראל את הכלי הפגוע".
וזה רגע שבו מבינים שהחלום הזה עלול להיות גם מסוכן?
"ירד לי האסימון באותם רגעים, סמוך לחצות, כשחציתי חזרה את הגבול לישראל. הבנתי את הסיכונים שלקחתי על עצמי, שזו לא עוד פעילות מינהלתית".
ו...?
"לא הצטערתי לרגע".
עכשיו היא בחפ"ק של אור המ"פ, ומדי פעם נכנסת שוב לרצועה. עם או בלי קשר אליה, גם בחיל הנדסה החליטו לשנות דיסקט, אחרי שהמערכה הנוכחית הוכיחה את הצורך האדיר במפעילי צמ"ה, ובתוכם גם מפעילות. פיילוט הלוחמות שהחל ביהל"ם לפני המלחמה יואץ מ־12 חיילות שכבר גויסו אשתקד, למספר מתגייסות גבוה יותר כבר במחזור מרץ הקרוב. בצבא לא פוסלים לגייס לראשונה באופן מסודר גם לוחמות צמ"ה, שתיכנסנה לשטחי לחימה, במסלול שפרץ עבורן הדי־9 של שרון פרי. "בניגוד לטנקיסטיות שמרימות פגזים, לוחמת צמ"ה לא נדרשת למאמץ פיזי מיוחד", מסבירה שרון. "הזחל של הדי־9 לא נפרס (פריסת זחל בשטח היא תקלה הדורשת תיקון שמצריך כוח פיזי רב – י"ז). כן צריך לזווד בציוד את הכלים ולהרים שרשראות לגרירה, אבל אם מתאמנים על זה, זה אפשרי גם לבנות, כמוני. זה ממש לא בשמיים. אני זוכרת שלפני הכניסה לעזה היו גם כאלה שחששו לגביי, אמרו לי שהם מפחדים עליי ו'מה יקרה אם', אבל בסוף, כשיצאנו, הריעו לי. שמחתי להוכיח את מה שרציתי לאורך השנים. שבת אחת, מלחמה אחת שינו ב־180 מעלות את החיים של מדינה שלמה – וגם את החיים שלי".
איך הם השתנו?
"באף מקום בעולם לא יבינו עד כמה השירות הזה מחשל אותך והופך אותך לגרסה כל כך הרבה יותר טובה של עצמך".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.24
