פיצוץ מחריד אוזניים הזניק אותי בבהלה לשוחות המסתור שבהן ישבו עמיחי שומרון ונדב אברהם, לוחמי פלוגה א' בגדוד 7012 של חטיבת אלכסנדרוני. השניים חייכו אליי בהבנה. "זה היה טנק שלנו שירה לעבר הכפר הלבנוני כאן ממול", עמיחי אומר והם כובשים צחוק חנוק. "הפכנו למומחים ברעשי פיצוצים ואנחנו יכולים לזהות כל סוג ירי ולהבחין אם הוא מאש כוחותינו או מירי חיזבאללה", הם מתגאים.
לוחמי חטיבת אלכסנדרוני בגבול הצפון
(צילום: אביהו שפירא, דו"צ | עריכת תוכן ווידאו: קורל קוט)
השניים מחופרים עמוק בעמדה הממתינה על אם הדרך החקלאית, הנושקת לגדר הגבול הסמוכה. הם המחסום נגד ניסיונות חדירה מלבנון. לקראת הסערה שצפויה לשטוף את כולנו בעוצמה ותגיע לגליל הלילה הם מסדרים עוד שקי חול, משפרים את סככת הפלסטיק המאולתרת שהתקינו ומקווים שמחר בבוקר לא יתעוררו בתוך בריכת בוץ.
"שמנו רפסודות על הרצפה והתנאים פה עכשיו הרבה יותר טובים", מעיד נדב בגאווה. שכר הלימוד שלהם היה מקפיא עצמות. "למדנו מניסיונות העבר איך להגן על עצמנו מהסערה כי בהתחלה שכבנו פה לא מעט בשלוליות. אבל בסוף זה מתייבש אחרי יום יומיים, התרגלנו. מתרגלים להכול בסוף".
ליצור קו הגנה
כמו יתר חבריהם לגדוד, השניים כאן חגגו כבר את יום ה-100 להצבתם בגזרה. עמיחי "נהנה" מהפסקה קצרה בת שבוע וחצי לצורך החלמה, לאחר שנפצע מרסיסי טיל נ"ט שנורה לעבר הכוח שלו במשימת הגנה על בתי מטולה בחודש הראשון ללחימה. רסיס אחד הוא נושא בגופו כמזכרת. "לא סיימנו את העבודה, בקושי התחלנו אותה", הוא מסביר מה הניע אותו לחזור ללחימה. לדבריו, "אשתי עובדת כנראה יותר קשה ממני ועליה לא עושים כתבות. ההערכה הגדולה מגיעה לה".
באור אחרון של היום, כמה שעות קודם לכן, הצטרפנו אל מפקד הגדוד שלהם, סא"ל אחיקם הלפרין בנסיעה מהירה מעל הציר העולה לרכס רמים, סמוך לקריית שמונה, יפתח וקיבוצי הגליל העליון. המרחב הישראלי פרוס תחתינו במלוא יופיו אך הוא ריק מתושביו. מלפנינו אורות בודדים מבתי הכפרים מיס אל-ג'בל ומרכבא. חלק מהנסיעה הוא בציר חשוף לירי מלבנון.
4 צפייה בגלריה
"נמצאים כאן כדי ליצור קו הגנה, שאף כוח לא יחדור". הלוחמים בגבול הצפון
(צילום: אפי שריר)
"אנחנו שולטים מפה על כל עמק החולה וקריית שמונה. הרכס משמעותי מאוד וצופה על כל הצד המזרחי של אצבע הגליל ולוחמי הגדוד פרוסים פה במרחב כדי לקדם פני אויב", הלפרין מסביר. לדבריו, "אנחנו נמצאים כאן כדי ליצור את קו ההגנה שמאפשר מרחב חיים לעומק מתחתינו. לדאוג שאף כוח לא יוכל לחדור". בתוך 12 שעות ב-7 באוקטובר הוא כבר היה עם חייליו בלב המושבה במוכנות מלאה להגנה מול אפשרות שחיזבאללה יבקשו לפלוש במתקפת פתע גם לגליל. מאז ראה את אשתו יעל, בחודש השמיני להריונה, ואת שני ילדיו, אולי שש פעמים. הדי קולות ירי מקלעים וארטילריה הפכו פה לפס קול יומיומי, שהצליח להאפיל על צווחות העגורים שמילאו את האוויר בשגרה שכמעט ונשכחה.
"אנחנו מבצעים ירי יומיומי ומשמידים אויב. הוא לא יכול לבצע חדירה אלא רק להשתמש בירי תלול מסלול ונ"ט בניסיון לפגוע בנו ואנחנו כמובן מתאמצים מאוד שלא לספק לו הצלחות", הוא אומר ומבקש מכרמי יוגב, מפקד החפ"ק שלו, לשים עוד גז ולצלוח את כברת הדרך המאוימת שאנחנו נוסעים עליה.
הלפרין, בוגר מלחמת לבנון השנייה, בדומה ללוחמים הוותיקים בגדוד, לא מכיר מציאות סיזיפית כזאת שבה הם עומדים במשך חודשים במצב סטטי ופניהם ללבנון בהמתנה להוראת התמרון הקרקעי, כיבוש יעדים והסרת איום. "החבר'ה פה אריות, בוקר בוקר אני בהלם מהלוחמים פה שמוותרים על הכול ומבינים את משמעות קרב ההגנה. יש שחיקה וזה קשה אבל זו המציאות", הוא אומר בשעה שאנחנו עוברים בין עמדות הקרב לאורך הגבול. "אנחנו יום יום ושעה שעה חושבים על התושבים שנמצאים רחוק מכאן ורוצים לשוב לבתיהם בביטחון. נדרשת פה עוד עבודה בהשמדת תשתיות ואויב אבל אנחנו מוכנים והתאמנו לקראת המשימה".
בזמן שבכלי התקשורת מדווחים על שחרור נוסף של כוחות מילואים בחזרה לבתיהם, לוחמי חטיבת אלכסנדרוני יודעים שהם הראשונים שגויסו והאחרונים שישתחררו מהמערכה. "אשתי שבהיריון שואלת אותי איך היא שומעת על כל כך הרבה מילואימניקים שמשתחררים ורק אני פה", מספר ניר יצחק, אב לשלושה ילדים ממעלה אדומים. "אנחנו פה בסוף מרצון. היא מבינה שצריך שיהיו פה כוחות ולנצח".
לוחם בצה"ל מוכשר להסתער קדימה, לא לעמוד במקום, אך לא זו המשימה שהוגדרה לכוחות בגבול הצפון. "זו המשימה המנטלית הכי קשה שאפשר לקבל", אומר יוגב, אב לשני ילדים, מפקד חפ"ק 8012. הוא מאמין כי "דווקא לוחמי מילואים שיש להם ניסיון חיים ובגרות מבינים שהאתגר פה הרבה יותר קשה. החייל הרובאי רגיל להסתכל בין כוונות ולפגוע באויב והאתגר שלנו הוא להחזיק בשטח. הפלוגה הזאת חטפה נ"ט במטולה ואחר כך חטפה פצמ"ר בנקודה כאן ממש בין הסלעים, ובכל זאת אף אחד מהאנשים לא היה מוכן לעזוב את הפלוגה והחברים. זאת הרוח, אלו האנשים".
להרחיק את האויב
אני משתעשע עם הלוחמים בשוחות ושואל אם הם יודעים איזה יום היום. הם מתווכחים ומתקשים להגיע להכרעה. "אנחנו משתמשים פה בתאריכים שלמטה בעמק לא מכירים", מתנצל יוגב. "אנחנו סופרים פה היום ה-108 לאוקטובר".
אחרי צעידה לא קלה בקרקע המחורצת מכתשים ושלוליות בוץ, שהותירו אחריהם זחלי הטנקים, אנחנו מגיעים לכוח מהפלוגה שפועל ביחד עם שריונרים בלחימה משותפת. הלוחמים פה נערכים לירי מקלעים כדי להרתיע אויב מלהתקרב. הכפר שמולנו, מיס אל-ג'בל, שעד פרוץ המלחמה חיו בו כ-20 אלף תושבים, נטוש כעת. במלחמת לבנון השנייה לוחמי חטיבת גולני השמידו בו את תשתיות הטרור וכעת יוצאי גדוד 51 מגולני, לוחמי המילואים באלכסנדרוני, שוכבים במארבים מולו ומחכים שיוכלו לחזור אליו ולשוב אל המשימה שתוצאותיה התפוגגו לחלוטין מאז 2006.
"אין פה שגרת חיים בכפרים, הם ריקים לחלוטין וכל תנועה חריגה לרוב היא תנועת אויב וזוכה למענה של השמדה", מתאר הלפרין המג"ד. הוא מסביר כי "פגענו פה ברוב המבנים בכפרים הסמוכים במרחבי ההיערכות של האויב. בכל יום אנחנו מבצעים ירי ומשבשים את הפעילות במרחב. האויב נעלם מפה כי הצלחנו להרחיק אותו. אנחנו יצרנו את המציאות הזאת ופועלים כעת מול חוליות בודדות שעוד מנסות לפגוע בנו. ברגע שיגיע האות, אנחנו במוכנות להיכנס פנימה".
לנצח בשם הנופלים
בספירה ל-5 פותחים הלוחמים בשוחה לצידנו באש מקלעים כבדה לעבר מרחב הכפר, מבקשים להבהיר כי אין מקום לטעויות ויושב פה כוח מאומן ועירני. בין הלוחמים עטויי הקסדות חובשי כיפה סרוגה ושחורה, יהודים ושאינם יהודים. לוויכוחים שליוו את כולם ב-6 באוקטובר כבר אין כאן זכר. לא מזמן חגגו כאן כולם יחד את לידת בנו של דוד כהן מטבריה. הקריאה לבית החולים תפסה אותו במשימה מבצעית, ועד שהצליח לצאת ולחבור אל הרעיה הוא פגש כבר בבנו החדש. "זה קשה מאוד לא להיות לצד אשתך בלידה אבל היא גיבורה. את החודשיים האחרונים להריונה עברה לבדה ובזכותה אני פה", הוא מעיד.
פגשנו פה סטודנטים שחבריהם כבר התחילו ללמוד באקדמיה והם נותרו מאחור, בעלי עסקים עצמאיים שלא יודעים אם ימתין להם העסק כשישובו מהמלחמה ושכירים רבים שיודעים כי מקום עבודתם זקוק להם. אבל כולם מספרים שהם מחויבים האחד לשני ולהגנת יישובי הצפון.
"יצאתי מהבית בעשר בבוקר בחג שמחת תורה", מספר יוגב. הוא מסביר כי "אנחנו בית דתי והרמתי טלפון לילדים שלי כדי להגיד להם שאני הולך. הבת שלי בכתה בטלפון והבינה שזה לא אירוע רגיל, אבל בשביל זה אנחנו התאמנו ובשביל זה יצאנו לדרך אל הגבולות. אין פה לוחם אחד שאין לו חבר או מכר שנפל במלחמה הזאת ובשמם אנחנו ננצח. לא בשם תחושת הכישלון שלא הצלחנו להגן עליהם כצבא, אלא בשם הכאב.
"לא הצלחנו עד עכשיו למצוא חלון זמנים כדי ללחוץ על הטלפון ולגלות שיש לנו אנשי קשר, חברים, שכשנשלח להם הודעות בווטסאפ בפעם הבאה לא נראה יותר וי כחול. בסוף השבוע חבר מהמושב שלי נחלים, אוריאל סילברמן ז"ל, נפל בקרב בעזה. תשע שנים שיחקתי איתו כדורגל וזו תחושה קשה לאבד עוד חבר. ללוויה שלו לא הצלחתי להגיע. אנחנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו כמדינה. יש לי פה חיילים ואחריות ולכולנו משימה. אחרי המלחמה אני לא מדמיין פה אפילו אחד שלא יצטרך ללכת ולבקר בבתי המשפחות השכולות, עוד לא הספקנו לעשות את זה".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.01.24
