מאה ותשעה ימים של מלחמה. מאה ותשעה ימים שבהם כל בוקר אנחנו חוששים לשמוע עוד בשורות איוב. מאה ותשעה ימים שבהם משפחות רבות, ועוד משפחות, שומעות את הדפיקה המחרידה בדלת של מבשרי הרעות. עוד חיילים נפלו בקרב. עוד משפחות איבדו את עולמן. מאה ותשעה ימים שבהם יותר ממאה חטופים עדיין נמצאים, חולים, סובלים, וחלקם נמקים, בשבי חמאס. מאה ותשעה ימים שבהם מאות רבות של קרובי משפחה מתייסרים עם געגועים, דאגה וסימני שאלה. מאה ותשעה ימים שבהם יש קרוב ל-150 אלף בני אדם, מהדרום ומהצפון, שנמצאים מחוץ לבתיהם. מאה ותשעה ימים, שבהם הצליחה ישראל להשמיד רק שליש מהכוח הצבאי של חמאס.
אלה ימים קשים למשפחות שמקבלות הודעות. ימים קשים לישראל. אולי הקשים ביותר שידעה מאז מלחמת העצמאות. וסימני השאלה מתרבים והולכים. האם ישראל בחרה בדרך הנכונה? האם "אסטרטגיית הפטיש" הוכיחה את עצמה? זה לא שישראל הייתה יכולה לוותר על המטרה העליונה, הכפולה, של הסרת איום חמאס והחזרת החטופים. אבל האם הדרך נכונה?
הקשבנו לדברים הכואבים של גדי איזנקוט בראיון לאילנה דיין. אין ויכוח על הכנות. אין ויכוח על אהבת ישראל. אין ויכוח על ההקרבה. איזנקוט השמיע ביקורת שיצאה מהלב וחדרה אל הלב. אבל הוא לא עיתונאי. הוא שם לא כדי לספר מה רע, אלא כדי להציע משהו טוב. בצער צריך לומר שלא שמענו על אלטרנטיבה כלשהי. וחלילה מלדבר על רעיון חדש. הוא חלק מהקבינט שסובל מקונספציה שמעוררת בעיקר דאגה. אנחנו יודעים, וזה כבר קונצנזוס, שבנימין נתניהו הוא אבי הקונספציה שהובילה אותנו לאסון. מאז החלה המלחמה הוא ממשיך לנווט ולהוביל. האם האיש שטעה לאורך כל הדרך יכול לחלץ אותנו לדרך קצת יותר בטוחה?
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• שוב לא למדנו את האויב
• למה חזרתי הביתה, כשמסביב עקבות הטבח
• בין מדינה פלסטינית לבין קצת גמישות
• מצאו תירוץ לפגוע בחברה הערבית
כך שמותר לשאול: מה בדיוק התרומה של איזנקוט ובני גנץ? אפשר היה להבין, בין השורות, שהם הצילו אותנו ממלחמה אזורית, כאשר הכוונה היא ליוזמה למכת מנע על החיזבאללה, ימים אחדים לאחר 7 באוקטובר. נניח שהם אלה שאכן מנעו את המכה המקדימה, ולא נתניהו, כפי שחשבנו. האם זו הייתה החלטה נכונה? הרי הקונספציה מול חמאס הייתה של הבלגה. אולי לא ידענו עד כמה חמאס התעצם, אבל זה היה ברור שהוא מתעצם. נתניהו לא רק שלא עצר את ההתעצמות אלא העניק לה גיבוי. ואז חטפנו את המכה הכואבת של 7 באוקטובר. ואנחנו עדיין חוטפים.
אז מדוע הבלגה מול חמאס הייתה טעות אסטרטגית, אבל כאשר איזנקוט וגנץ תומכים בהבלגה מול החיזבאללה, זו חוכמה אסטרטגית? אולי, רק אולי, דווקא מכת מנע הייתה יוצרת מפנה? אולי התקפה ישראלית על איראן לפני קצת יותר מעשור הייתה מונעת את ההתעצמות האסטרטגית של ציר הרשע האיראני? ואולי כל התרומה של שרי המחנה הממלכתי היא רק תוספת לקיבעון, שממילא מאפיין את האסטרטגיה שבה מתנהלת המלחמה?
היה אפשר גם אחרת. ישראל הייתה יכולה, למשל, להטיל מצור על רצועת עזה, מצור אמיתי, עם או בלי מכה ראשונה, ולהציב אולטימטום לחמאס – פירוז הרצועה ושחרור חטופים תמורת הימנעות ממכה צבאית, הסרת הסגר והסרת המצור. היה אפשר ליזום הפסקות אש חד-צדדיות, עם הצעות נדיבות לחמאס, ולוּ רק כדי שהעולם ייווכח שזה חמאס, ולא ישראל, שמעדיף את המלחמה על פני שיקום הרצועה. אפשר, גם היום, להטיל מצור על חאן יונס במקום לחימה שגובה כל כך הרבה קורבנות. אבל מאז 7 באוקטובר לא ראינו אפילו קמצוץ של יוזמה מקורית. גם לא מצד גנץ ואיזנקוט.
כדי להשלים את המלאכה יש צורך בהרבה סבלנות. יש יותר ויותר סימנים לכך שאנחנו מאבדים אותה. איבוד הסבלנות הוא פועל יוצא של קיבעון ושל מדיניות חסרת תכלית ושל עוד ועוד קורבנות. הרי מאה ותשעה ימים עברו, ולא שמענו על יוזמה ישראלית אחת, לא בהקשר של פירוק הכוח הצבאי של חמאס ולא בהקשר של החטופים. שום כלום.
עברנו מאה ותשעה ימים, שבהם מתעקש נתניהו להתעמת עם הממשל האמריקני, משום שנדמה לו, רק נדמה לו, שזה יעזור לו פוליטית. ולעזאזל המדינה. והקורבנות, ועוד קורבנות, רק מעלים את מפלס הייאוש. גם עמיתיו לקבינט לא מציעים שום דבר. הם עדיין יכולים. אבל הם, גם הם, בעיקר נגררים. ואנחנו מול שוקת שבורה. ובימים הללו אין מנהיגות בישראל. ואין אומץ. ואין יוזמה. ואין חשיבה. יש רק ואקום מנהיגותי מפחיד וחסר תקדים, שהדבר היחידי שמאפיין אותו הוא קיבעון ועוד קיבעון. והמחיר, אוי, המחיר.
לא הכל אבוד. אלה ימים שבהם ישראל ערבים זה לזה. ימים של אבל משותף, וגם של התגייסות והתנדבות. לא ישברו אותנו. חיילי צה"ל לוחמים עם מוטיבציה שלא ראינו כבר עשרות שנים. המחלוקות לא תמו. אבל תומכי ומתנגדי רפורמה, רובם אם לא כולם, יודעים שישראל של אחדות, של סולידריות, של התנדבות, היא ישראל הרבה יותר חזקה. למעט שוליים, צדקת הדרך הגיעה לשיאים שלא ידענו. זו אולי הנחמה היחידה בימים הקשים הללו. נחמה חשובה. אנחנו נצא מהשפל ומהאבל. לא בזכות המנהיגות. למרות המנהיגות.