סא"ל א' השתחרר מצו 8 אחרי 77 ימים פעילים. רופא. איש חיל האוויר מאז ומעולם, וב־18 השנים האחרונות משרת במילואים כרופא מוטס ביחידת העילית 669 שהתמחותה חילוץ פצועים תחת אש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ברפואה, סא"ל א' הוא מומחה בשתי התמחויות, מועסק בתפקיד בכיר מאוד באחד המרכזים הרפואיים המובילים בישראל, והוא ככל הנראה הרופא בעל הדרגה האקדמית הגבוהה ביותר מבין כל הרופאים שהשתתפו עד כה במלחמה בעזה. ביום־יום א’ מטפל בחולים ובפצועים רבים, מלמד סטודנטים, מכשיר מתמחים ומשמש דוגמה למומחים הצעירים, מבצע מחקרים רבים וחתום על מאמרים מדעיים מובילים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ב־7 באוקטובר התייצב למילואים. ״אנחנו נכנסים לפעילות שכמותה עוד לא חווינו״, אמר להם אז מפקד היחידה, אבל כרופא שטיפל עד היום במאות פצועים קלים וקשים, כולל ילדים - כבר חשב שראה הכול. אבל אז הסתבר לו שהפעם זה היה מאוד שונה עבורו: יש במשפחתו הקרובה הרוג מהמסיבה נובה, יש חטופה שהייתה מטופלת שלו, וכמות העבודה והאחריות לא דומה למה שחווה במלחמות קודמות. החיים המקצועיים, החיים שהוא למד לנתק מהיום־יום החברתי שלו, נמהלו באירועים הטרגיים שמסביבו.
ולכן, כמעט מדי לילה, בהתחלה בשלב האימונים ובהמשך במהלך הפעילות המבצעית, כשחזר לבסיס אחרי אימון ארוך או פינוי פצועים מורכב שבו טופלו החיילים הפצועים שלנו, הוא ישב עם הסמארטפון וכתב יומן. יודע שזאת הדרך שלו לפרוק, הדרך שלו להתמודד עם השטניות של חמאס, עם עולם הרשע.
אחרי 77 ימי מילואים חזר לעבודתו בבית החולים. אנחנו מביאים את היומן שלו כלשונו. “דם מלא - יומן מלחמה”.
ישראל. קו היישובים הדרומי על גבול רצועת עזה. חבורה שטנית ביקרה שם.
שלושה ימים אני כבר מגויס ועדיין לא מעכל את מה שקרה כאן.
הגעתי בצהריים של 7 באוקטובר. הצוותים כבר היו באוויר. הם חוו מאז יומיים של גיהינום בהתגלמותו. היחידה פינתה יותר ממאתיים פצועים מהעוטף. עבור יחידה מוסקת מדובר בכמות בלתי נתפסת של פינויים. לא היה לצוותים זמן לנשום. כמות בלתי נגמרת של אזרחים וחיילים הוטסה מהשטח לבתי החולים. הפצועים הוכנסו למסוק כמעט כמו בסרט נע, ממריאים, נוחתים וחוזר חלילה. חייבים להיצמד לא"ב של רפואת הטראומה, לדאוג לנתיב אוויר פתוח, נשימה, פרפוזיה (סירקולציה של דם, דופק / לחץ דם תקינים) ולהביא את הפצוע כמה שיותר מהר לחדר הטראומה. והפצועים לא הפסיקו לזרום.
היה בעוטף טבח נורא של אזרחים תמימים, נשים, ילדים וקשישים. ויש חטופים. אבל אנחנו ישראלים, אנחנו חייבים להתגבר על זה איכשהו, לשרוד, לחלום על השלום שלא יגיע. יש לנו ילדים לגדל, נכדים. עוד שואה לא תהיה? Never again?
את אוראל, קרוב משפחתי, ראיתי בפעם האחרונה בארוחת החג המשפחתית של ראש השנה. רק בן 20, גבר, זקנקן קטן. יצא מארוחת החג מוקדם יותר כדי לפגוש חברים. אמו נשארה לפטפט איתנו גם אחרי שהלך. אוראל היה בשבת השחורה ב"נובה", שבה נטבחו יותר מ־250 צעירים. אמו לא מוצאת אותו מאז. עברה כבר את כל בתי החולים בדרום הארץ לבדוק, אולי מישהו ראה. אלוהים ישמור.
אתמול גיליתי שבין החטופות נמצאת גם ר', שכילדה הייתה אחת המטופלות במרפאתי. החיוך מתחת לשיער המתולתל שלה והמחשבות על מה שעוברים ההורים לא יוצאים לי מהראש. הלילות מתארכים לי. כועס על המדינה שלי שהפרה את הקוד המוסרי הכי חשוב של קיומה - שמירה על הילדים. בלילות אני לא מפסיק לחשוב על ילדים ועל המחויבות שלנו לשמור עליהם:
"תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך
סיכת פרפר קשורה בשיערך
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך
אני אהיה גדולה גם בשבילך"
("שיר לשירה", יהונתן גפן)
שישה ימים כבר מגויס. כולם הגיעו. מלח הארץ. מהמרכז, מהפריפריה, ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, שונאי ביבי, אוהבי ביבי, כולם. חדורי נחישות ישראלית אותנטית.
רובם ישנים על מזרנים באולם הספורט של הבסיס. יכולתי לקבל חדר נורמלי בבסיס אבל אני מרגיש הרבה יותר מחובר למציאות פה, באולם, עם כל החבר'ה.
כבר שמונה ימים מגויס.
גאה לשרת כרופא מוטס.
עזבתי הכול. כוננויות, תורנויות, ישיבות, פגישות, מחקר. המחקרים שלי תקועים, מענק מחקר חשוב לי כנראה כבר הלך לטמיון כי אני תקוע פה.
החסר שלי בבית החולים - נראה שיהיה ארוך ומשמעותי. כל כך חבל, היו לי המון תוכניות. בארץ הזאת כל התוכניות הן תוכניות מגירה.
העבודה הרפואית במסוק טכנית ברובה למרות שמדובר בסוג של יחידת טיפול נמרץ מוטסת. הדגש הוא על עצירת שטפי דם פורצים, חמצון, פרפוזיה. שמירה על נתיב אוויר, פתיחת נתיב נוזלים. דם מלא הוכח כתרופה היעילה ביותר לפצועי טראומה במצב של הלם המורגי (מצב של שוק בעקבות אובדן נפח דם).
די מדהים:
זאת המלחמה ראשונה שאנחנו מטפלים בפצועים במצבי הלם על ידי דם מלא. מנה של דם מלא מכילה את כל מרכיבי הדם, בניגוד למנות הדם אותן מקובל היה לתת בעבר במצבים האלה ושהכילו כדוריות דם אדומות (כד"א) בלבד, ללא יתר מרכיבי הדם. מחקרים חדשים, ממש מהשנים האחרונות, הראו ברמת הוכחה גבוהה כי טיפול בדם מלא עדיף על טיפול בכד"א, ולכן צה"ל, בצדק, מיהר ליישם, בדחיפה של קצין רפואה ראשי שהנושא הזה הוא תחום מומחיותו.
אין ספק. במשוואה הבלתי אפשרית של 10־20 דקות רפואה אינטנסיבית בתא צפוף, בשמיים, דם מלא מהווה תרופה "משנה כללי משחק".
אימוני סימולציה מתקדמים הם הבסיס לרפואה דחופה איכותית. כבר שלושה שבועות שאנחנו מתאמנים יום־יום: אימוני חבירה על הקרקע, העברה וקבלת מידע במהלך טיסה. הכנסת אלונקות נכונה. מידע משימתי, אימוני תא צפוף, חוליית טיפול מלאה, חוליית טיפול ייעודית, ניהול נתיב אוויר בתנאי חשיכה, בטיסה קצרה, בטיסה ארוכה.
פעולות כמו החדרת נקז לבית החזה, החדרת עירויים תוך־גרמיים ופיום של הקנה הם רק חלק מההליכים הרפואיים שאנחנו מתאמנים עליהם יום־יום. מוכנים לכל תרחיש שלא יהיה. מוכנים לתת הכול עבור הפצועים העתידיים שלנו.
עבודה בזוגות: טיפול, שני פצועים שוכבים, שלושה, טיפול במהלך גיחה, ושוב - אימוני חבירה, פרוצדורות, אירועים רבי־נפגעים, מקרים ותגובות. ובסוף כל יום - תדריך ועוד תדריך, מקרים ותגובות וישיבות פיקוד אינסופיות להטמעת לקחים יומית.
אתמול שוחחנו ארוכות, אחד הרופאים ואני. הוא צעיר ממני, יחסית מנוסה בטיפול בפצועי תאונות דרכים בחדר הלם של בית חולים, אבל פחות מנוסה בטיפול בפצועי קרב. השיחה נכנסה לשעות הקטנות של הלילה, שעות ארוכות.
הוא דיבר בצורה קולחת אבל עצר לעיתים דחופות. מתקשה. בשבת הארורה ההיא הוא היה בבסיס במילואים שגרתיים ולכן הוזנק בין הראשונים לפנות פצועים מאזור המלחמה.
אנחנו מצליחים להגיע מהר מאוד לפצועים, לפעמים ממש לתוך האירוע החם, לעיתים ממש שומעים את הירי ואת קולות הקרב ברשת הקשר של המסוק. הפצועים מגיעים מהר מאוד לבתי החולים. לעיתים פחות משעה מנקודת הפציעה. צה"ל הוא כנראה הצבא היחידי בעולם שיודע לעשות את זה
מספר על גופות של הורים ששכובים על ילדיהם המתים. עשרות רכבים שבהם גופות של הורים שניסו לגונן על ילדיהם. התמונות רצות לו בראש והוא לא מצליח לישון. גם ההורים וגם הילדים היו מחוררים מכדורים. גופות של ילדים שרופים בתוך מכוניות שהוצתו על יושביהן. לא נתפס. "המשימה הייתה איתור וטיפול בפצועים", הוא סיפר, "לא מצאתי פצוע אחד, רק גופות של ילדים והורים. ודם, המון דם. תגיד, ראית פעם משהו דומה לזה?" הוא שאל. "בוא נלך לישון", עניתי.
היום הודיעו לאמו של אוראל שהוא כבר לא בסטטוס "נעדר" כי גופתו נמצאה. הילדה ממרפאתי עדיין בסטטוס "חטופה". אי־אפשר כבר להכיל את זה.
ברפואת קרב מוסקת המטרה היא הגעה תוך דקות לכל פצוע. הצלת פצועים ברי־הצלה. רוב הפצועים הם ברי־הצלה, כלומר כאלה שטיפול מהיר ונכון בפציעתם יכול להציל אותם. אבל לא כולם. וחשוב לדעת את זה, חשוב להזכיר את זה לעצמנו: יש פציעות שלא ניתן גם על ידי הטיפול הכי מהיר בעולם להתמודד איתן רפואית ולהציל את הפצוע. המלחמה הנוכחית שונה מצוק איתן. אנחנו מצליחים להגיע מהר מאוד לפצועים, לפעמים ממש לתוך האירוע החם, לעיתים ממש שומעים את הירי ואת קולות הקרב ברשת הקשר של המסוק. תחושתי היא שהעבודה הרפואית של הצוותים בשטח, בנקודת הפציעה (point of injury), היא יעילה מאוד. הפצועים מגיעים מהר אלינו ומהר מאוד לבתי החולים. לעיתים פחות משעה מנקודת הפציעה. העובדה הזו היא לא פחות ממדהימה. צה"ל הוא כנראה הצבא היחידי בעולם שיודע לעשות את זה.
הא"ב של ניהול פצוע קשה ברמת טרום בית החולים זו ההכרה שהבנת המצב הפיזיולוגי של הפצוע היא שם המשחק. רק ככה ניתן לתעדף את הטיפול הנדרש ורק ככה ניתן להציל חיים, אבל זה לא תמיד פשוט בסוג הזה של הרפואה שנדרשת מאיתנו. אני מנסה להעביר לרופאים הצעירים טיפים מקצועיים ממה שאני מכיר בחיי האזרחיים: איך מתבצעת הערכת פצוע מהירה, על מה להסתכל, למה לשים לב, איך הסימנים החיוניים נכנסים לתמונת ההערכה.
"לפנק־לפנק־לפנק" בשפה שלנו זה "לחמצן־לחמצן־לחמצן". אסור שהאיברים החיוניים (מוח, לב, כליות) לא יקבלו חמצן וצריך לוודא שזה לא יקרה.
התמודדות יעילה עם מצבי הלם שנגרמו עקב איבוד דם היא פקטור קריטי בהצלת פצועים. הצוותים הרפואיים בשטח מצילים פצועים על ידי עצירת דימומים – אנחנו במסוק מוודאים שהדימומים אכן נעצרו, שאין דימומים חדשים, ומתמודדים עם מצב ההלם על ידי מתן דם מלא במהלך הטיסה.
כבר יותר משבוע שכוחות היבשה מתמרנים בתוך עזה. הרבה פצועים. כל החוליות כבר מחלצות מהשטח. וכמו שקשה באימונים, כך קל יותר בקרב. 30 שניות. זה הזמן המרבי שבו אנחנו יכולים להיות על הקרקע. התקשורת של צוות מסוק־מוח־צוות שטח היא סופר־יעילה. עבדנו על זה ויש תוצאות: נוחתים, הכנסת אלונקות חלקה, המראה אגרסיבית, עבודה רפואית בתא צפוף.
הפינויים המוסקים מקצרים משמעותית את הזמן מרגע הפציעה ועד ההגעה לחדר הטראומה, והאימונים באמת מוכיחים את עצמם:
התחלת טיפול תוך שניות מהכנסת הפצועים למסוק, זיהוי המצב הפיזיולוגי והתערבות נכונה:
ניהול נכון של נתיב האוויר (שמרני יותר מבעבר), מתן דם מלא. אנחנו רואים ומרגישים שמתן דם מלא לפצועים מייצב אותם ומשפר משמעותית את סיכויי ההישרדות שלהם. כמה סמלי שדם מלא מחזיר פצועים לחיים.
יום 20 לתמרון היבשתי.
השנים הראו לי שהמבחן היומיומי של רופא הוא לא בהכרח המורכבות של המקרה הרפואי.
הפצוע שהוכנס למסוק הוא מפקד טנק.
פתח ציר ברחובות עזה, טנק ראשון אחרי הדחפור.
נפגע מאר־פי־ג'י, חטף רסיסים. טופל ראשונית בשטח. בהכרה מלאה, רסיסים בגפיים בעיקר. סקירה לחיפוש שטפי דם פורצים תקינה. חמצן, וריד פתוח. הרגעה, ועוד הרגעה, המון הרגעה. זה חלק גדול מהתפקיד שלנו.
יש המון רעש במסוק. לשוחח עם הפצוע אי–אפשר כמעט. התקשורת היא בעיקר באמצעות ידיים ועיניים. אי–אפשר היה לפספס שהעיניים שלו בוחנות אותי, מנסות להבין אם אני מודאג או עד כמה אני לחוץ. סימנתי לו עם היד ב"תקשורת צוללנים" שהכול טוב. "אני מושבניק", הוא מילמל מתחת לאבק הפנים
יש המון רעש במסוק. לשוחח עם הפצוע אי־אפשר כמעט. התקשורת היא בעיקר באמצעות ידיים ועיניים.
החיים לימדו אותי שבפצועים בהכרה תקשורת עיניים/ידיים לא פחות חשובה ממכשירים, תרופות ופרוצדורות. הידיים והעיניים שלו ושלי דיברו, ואי־אפשר היה לפספס שהעיניים שלו בוחנות אותי, מנסות להבין אם אני מודאג או עד כמה אני לחוץ. סימנתי לו עם היד ב"תקשורת צוללנים" שהכול טוב. הוא חייך בזווית הפה מתחת למסכת החמצן. ״אני מושבניק״, הוא מילמל מתחת לאבק הפנים ושלח לי מבט של תודה.
בטיסה חזרה נרדמתי. חלמתי על ההורים המושבניקים שלו ועל קטיף העגבניות במושב. על האדום של העגבנייה, ועל האדום של דם מלא.
מזל.
בפציעות מלחמה צריך מזל. הרבה מזל.
הבוקר פינינו חייל עם פציעת חזה. ניתן היה לראות בבירור חור כניסה מעל לעצם הבריח, אבל לא נראה חור יציאה בגב. הגיע עם מדדים יציבים לחדר הטראומה. בסי־טי התברר שמסלול הקליע עבר מילימטרים קדמית לאבי העורקים, והתמקם בחלל הבטן. הוא היה מילימטרים ממוות ודאי. בדרך חזרה לבסיס שוב נרדמתי, כמו באמצע סרט. חלמתי על החייל הזה, שלא מזמן היה תלמיד בבית ספר תיכון ועכשיו תהיה לו צלקת לאורך הבטן, ״מזכרת״ ממה שחווה כאן.
אני חי בסרט, סרט רע שלא נגמר. הילדה ממרפאתי עדיין חטופה בעזה. יש לה עוד שתי אחיות ואח, כולם טופלו במרפאתי. את אמה אני מכיר מצוין, מוטרפת מדאגה אני רואה אותה מתראיינת בכל ערוץ תקשורת, מייחלת לחזרתה של בתה. אני עוקב אחריה דרך מסך הטלוויזיה. פניה החיוורות, המתחננות, אומרות הכול. תחזירו לי אותה.
הורי החיילים הם הגיבורים האמיתיים פה. פיניתי ארבעה חיילים פצועים מנפילת פצמ"ר. כולם קלים, חבירה פשוטה לכוח בשטח. נזקקו רק לסקירה ראשונית ולניטור. העברה פשוטה לבית חולים במרכז הארץ.
בתום העברת הפצועים עמדנו במסדרון פנימי קרוב לחדר הטראומה, מתכוננים לחזרה למסוק. בסיום העברת הפצועים לצוות חדר הטראומה, נפתחה לפתע הדלת ומתוכה הציץ ראשו של אדם מבוגר, ששאל: ״החייל ר' הגיע לפה?״ איש הביטחון בכניסה לחדר הטראומה הוציאו החוצה בנימוס תקיף, אבל אני הבנתי מיד. פנים כאלה חוויתי מאות פעמים בחיי המקצועיים - פניו של הורה העומד בפני הנורא מכל. יצאתי אליו והצגתי את עצמי כרופא שטיפל בבנו. הסברתי שבנו אמנם עובר בירור ראשוני בחדר הטראומה, אבל אין חשש לחייו. הבטחתי לו שאעדכן אחרי בדיקת הסי־טי, שאכן לא הראתה פציעה משמעותית. ההקלה שפשטה על פניו אמרה הכול.
חיבקתי אותו. ביקשתי סליחה. בשמי, בשם צוות חדר הטראומה, בשם צוות המסוק, בשם המדינה.
בדרך חזרה לבסיס חשבתי על האבא הזה והודיתי לאלוהים שאין לי בן שנמצא עכשיו בעזה.
בלילה הקודם פינינו פצוע קשה. פציעת ירי. לא יציב. במסוק ביצענו מספר פעולות דחופות כולל מתן תרופות, ניהול נתיב אוויר ומתן דם מלא. עבודת הצוות הייתה מדהימה. דקות לאחר הגעתנו הפצוע הוכנס יציב לניתוח דחוף. בניתוח הקליע הוצא מחלל הבטן והפצוע יצא מכלל סכנה. עוד הוכחה שהאימונים השתלמו, סיפוק אדיר.
לתוך המסוק מוכנסים שני חיילים פצועים. הבדיקה במסוק לא מראה פציעות מסכנות חיים. אני עובד על שניהם כמעט באותו זמן. פציעות רסיסים בעיקר בגפיים. אצל אחד מהם הונח בשטח חסם עורקים על זרוע שמאל. בלהט הקרב החייל הפצוע לא הבין שבוצעה אצלו עצירת דימום על ידי חסם עורקים.
"אני לא מרגיש את יד שמאל", הוא אומר לי. "הלכה לי היד, אין לי יד?״ הוא שואל בפנים מבועתות.
"יש לך על הזרוע חסם עורקים", הסברתי לו. "לעיתים לא מרגישים את הגפה בגלל זה. אל תדאג", חייכתי, "יש לך יד, ועוד מעט נוריד לך את חסם העורקים". הרמתי לו את היד לכיוון הפנים כדי שיראה אותה. ״אתה תהיה בסדר״, אמרתי לו עם העיניים. הוא נרגע וחייך. הסברתי שחסם עורקים אנחנו מעדיפים להסיר בצורה מבוקרת בבית החולים, ולכן זה נעשה בבית החולים ולא במסוק. ייקח עוד כמה דקות בודדות.
יש הרבה פצועים. חלקם נחקקים עמוק בזיכרון. חייל צעיר עם פציעה מחרידה. הדימומים הפורצים נעצרו על ידי פעולות נכונות בשטח. הכי נכונות. בוצעה פתיחה כירורגית מוצלחת של נתיב האוויר. עבודת הצוות הרפואי היא ברמה גבוהה מאוד. בוצעה הכנסה כירורגית של נקז חזה. הוא מקבל במסוק שתי מנות דם מלא. לרגע עושה רושם שהוא מתייצב. נוחתים בבית חולים עם מדדים סבירים. נכנסים לחדר הלם. הטיפול של צוות חדר הטראומה אופטימלי: הוא מתחיל מיד לקבל מנות דם בזרימה מהירה דרך וריד מרכזי. הכנסת נקז חזה נוסף. אין דימומים מהנקזים, אין דימום תוך־בטני בסריקת האולטרסאונד. תוך דקות הפצוע מתחיל להוריד לחצי דם בצורה מבהילה. הטיפול לא צולח. את ההודעה על המוות שלו קיבלתי אחרי הנחיתה בטלפון ממנהל יחידת הטראומה של בית החולים. התחושה קשה. איבוד פצוע שטיפלת בו במסוק אינה דומה לאיבוד פצוע שטיפלת בו בבית החולים. במסוק, התחושה היא שכל חייל הוא בן משפחה, שתמיד הכרת אותו. מסתבר שבחינת ההדמיה של הפצוע הראתה שהוא לא היה בר־הצלה. העובדה הזו מנחמת במידה מסוימת. מנחמת בעיקר העובדה שהוא לא סבל. כך אני מאמין.
אתמול בטיסה חזרה לבסיס נרדמתי שוב. חלמתי שהמדינה חזרה אליי. חלמתי על הכחול שנצפה מחלון ביתי שקרוב לחוף הים, ועל השמש הכי צהובה בעולם. חלמתי שהתלתלים של ר' מצחקקים על החוף, ואוראל שלנו מבלה עם חברים על כוס בירה.
ואין אמהות עצובות, אין אבות מודאגים, ואין דם מלא על רצפת המסוק.
הילה אלרואי היא פרשנית לענייני בריאות בחדשות 13
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.24
