"חמש נקודה אחת שתיים", מגי מגידיש עדיין מגלגלת את הספרות על לשונה, ומתכוונת לשעה 05:12 בבוקר, הרגע שבו הודיעו לה שבתה, אורי, יצאה מחשכת השבי בעזה. 23 ימים היא הוחזקה שם, תצפיתנית בדרגת טוראי, עד שחולצה בפעולה הרואית שפרטיה עדיין חסויים. פרץ השמחה שיצא מבית המשפחה בקריית־גת שטף מיד את השכונה והעיר כולה, והורגש בכל בית במדינה שהייתה צמאה כל כך לרגע אחד של אושר מזוקק. העוצמה שהפגין צה"ל בפעולה שהייתה הכי קרובה להזכיר את מבצע אנטבה, יצרה אז גם את התקווה המשותפת בעם שכך ייראה סיום השבי של כל החטופים. כ־90 ימים חלפו מאז, מלאי טלטלה וצער למשפחות שיקיריהן מוחזקים ברצועה, ואורי מגידיש נותרה החטופה היחידה שחולצה בפעולה צבאית.
עוד כתבות +ynet:
"החזקתי מעמד בזכות האמונה שבורא עולם נמצא לצידי", אומרת השבוע בראיון ראשון מגי מגידיש, שהפכה בעל כורחה לדמות ציבורית ועד כה נמנעה מראיונות ממש כמו בתה החיילת, שלה אסור להתראיין. "בימים הקשים הייתי מדברת איתו, ואומרת: 'בורא עולם, סליחה שאני נודניקית'". בסלון ביתה היא מצביעה על שידה סמוכה, שלצידה עמדה בלילה שלפני הבשורה המיוחלת ונשאה תפילה. "עמדתי פה, ואמרתי לו: 'בורא עולם, בבקשה תן לי סימן, כי כבר אין לי כוח יותר'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כמה שעות חלפו, והסימן הגיע. "יום שני, 05:12 בבוקר, עניתי לטלפון. 'בוקר טוב, מדברים מהצבא. יש לנו בשורות טובות, תפתחי לנו את הדלת'", היא משחזרת בהתרגשות. "אפילו לא ניתקתי את השיחה, זרקתי את הטלפון על אחותי שישנה אצלי ולא זזה ממני בכל התקופה הזאת. דפקתי על דלת החדר של אביתר, הבן שלי, ואמרתי ליוסק'ה בעלי: 'שים את מכשיר השמיעה'. אחותי פתחה את הדלת, ואז אני רואה מולי את תא"ל עדנה איליה, קריית־גתית, ראש חטיבת הנפגעים בצה"ל, שאמרה לה: 'אורי בידינו'. כנראה שהיא ראתה את הבעת הפנים שלנו, כי היא מיהרה להוסיף: 'הלו, לא להתעלף. אין זמן. תתלבשו, תתארגנו, תכינו בגדים לאורי – ונצא'".
מגי ניגשה לחדר של בתה, לראשונה עם חיוך מאז 7 באוקטובר, ומיהרה להכניס לשקית "מכנסיים וחולצה שהיא הכי חורשת עליהם, בגדים תחתונים, בושם ונעליים חדשות שקנתה ואפילו לא ראתה, כי המשלוח הגיע בזמן שהייתה בבסיס".
שעה לאחר מכן, 06:12, והיא כבר במיון סורוקה. "בדרך לשם העלו את אורי על הקו. דיברנו, בכינו, כולם צעקו במכונית, ובזמן הזה אני התעקשתי: 'עד שאני לא רואה את הילדה שלי מולי, מרגישה אותה, אני לא מאמינה'", היא נזכרת. "נפגשנו אחרי שהיא עברה בדיקות. התחבקנו והתנשקנו, ואורי לחשה לי: 'אמא, אני מסריחה'. לא היה אכפת לי.
"היא קיבלה את התיק שהכנתי לה ואמרה: 'אמא, לא שכחת כלום'. אבל האמת ששכחתי סבון ושמפו. כל הזמן אמרתי שברגע שהיא תבוא, אני מקרצפת אותה באמבטיה. כשעשיתי את זה, היא אמרה: 'אמא, כואב לי, יש לי רסיסים'. עניתי לה: 'שום דבר, אני צריכה להוריד לך את הלכלוך מעזה'. את המדים לקחו לה בעזה, והיא הכי התבאסה שלקחו לה גם חזייה חדשה ואת השפתון שלה שהיה בכיס. את הבגדים שנתנו לה בעזה זרקנו".
מהמפגש המרגש עם בני משפחתה המשיכה אורי מגידיש עימם ליממה במתקן של השב"כ. היו איתה שם הוריה, דודתה ואחיה. "אף אחד אחר במשפחה לא ידע לאן נסענו", אומרת האם. "והיינו צריכים למסור את הטלפונים שלנו שם. בני משפחה חיפשו אותנו בדאגה ולא הבינו לאן נעלמנו. הם ידעו שהיינו צריכים להיות בפגישה בירושלים עם שר החוץ, ובאותו יום גם היה פיגוע, והם נלחצו כשלא ענינו".
במתקן פגשה הטוראית מגידיש את הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי. "אורי אמרה לי: 'אמא, צריך להצדיע? איך אני אפגוש אותו ככה, בחולצת מארוול וכפכפים?'" צוחקת מגי. בהמשך, אגב, פגשה שוב את הרמטכ"ל, הפעם על מדים. כעבור יממה הסיעו אותה עם משפחתה לבית בקריית־גת. מתחת לבית שתי שכנות נדהמות ראו את אורי לצד משפחתה, והשמועה עשתה כנפיים. "שתי דקות אחרי שנכנסנו הביתה פורסם בתקשורת שאורי שוחררה. כל קריית־גת הגיעה אלינו, ובזמן הזה אורי בחדר שלה כשתת־אלוף משגיחה עליה עם נשק, כי אסור היה לה לדבר עם אף אחד. הקצינים הקפידו שבבית תהיה רק המשפחה הקרובה. כשסבתא שלה נכנסה לבית וראתה את אורי, היא התעלפה מהתרגשות".
במסיבת העיתונאים שהתקיימה יום לאחר מכן, הודו בני המשפחה לצה"ל ולכל עם ישראל. בימים שיגיעו לאחר מכן, היא תקבל כמעט אלף הודעות תמיכה ומאות שיחות מאנשים שמעולם לא פגשה אך לרגע הרגישו חלק ממשפחת מגידיש.
"בימים הראשונים לא הבנתי מה קורה", מודה מגידיש. "ריחפתי. היו פה מיליון אנשים. בערב הראשון לא נתנו לנו ללכת לישון עד שלוש בבוקר. כל הלילה גירדנו את הרצפה שהייתה מלאה בסוכריות. החודש הראשון אמנם היה קשה, רק עכשיו אני מרגישה שאני מצליחה לחזור לשגרה".
מגי (מרגלית) מגידיש היא דמות עם סיפור חיים יוצא דופן עוד לפני הדרמה שנכפתה עליה ב־7 באוקטובר. בת 58, נולדה בארץ וגדלה בקריית־גת לזוג הורים יוצאי מרוקו, מארי ויוסף כהן. כשהיא רוצה להמחיש עד כמה מורכבת ורגשית הייתה הסיטואציה עבורה, היא נעזרת בפתגמים עסיסיים במרוקאית, אף שאצלם בבית, היא מסבירה, דיברו צרפתית. "ב־23 הימים שבהם אורי הייתה חטופה", היא אומרת, "אומנם הייתי מוקפת בבעלי, אחותי והקצינים מהצבא, אבל תמיד הרגשתי שאמא שלי, שנפטרה והייתה דמות חשובה מאוד בשבילי, נמצאת פה לידי. אולי 'הבאתי' אותה אליי בבחינת: 'אם את לא פה, לפחות שהעוצמה שלך תהיה איתי'. אם היא הייתה בחיים ושומעת על אורי, היא לא הייתה מחזיקה מעמד שנייה".
את בעלה יוסי, שמכונה כאן יוסק'ה, הכירה בגיל 36. "הייתי מאורסת בגיל 14 וחצי", היא מפתיעה. "אח של אמי עלה ממרוקו, ובמשפחה שלו נדלקו עליי והייתי מיועדת לבן שלו. לא הסכמתי. אמרתי לדודה שלי: 'אומנם את התחתנת בגיל תשע, אבל אני בת 14 וחצי, צריכה לסיים לימודים ואוניברסיטה'. אז נפרדנו".
היא סיימה תיכון והלכה לעבוד בעיריית קריית־גת, תחילה במחלקת הספורט של המתנ"ס העירוני ובהמשך בלשכות ראשי העירייה אלברט ארז וזאביק בוים. כיום היא בכירה במחלקת הגזברות בעיר הולדתה. כשהייתה בת 36, תחת לחץ שהורגש מצד משפחתה להתמסד, ניסו קרוביה לתאם לה פגישות עם "מועמדים פוטנציאליים" מבלי שתהיה מודעת לכך. "יוסי", היא מספרת, "היה חקלאי עם בסטה בשוק. יום אחד, בדרכי הביתה, אמא שלי אמרה לי: 'תביאי עגבניות'. מה לי ולעגבניות? בת דודה שלי הייתה שם, אמרתי לה: 'נו, תבחרי לי עגבניות', והיא אמרה ליוסי: 'זו מגי שרציתי להכיר לך'. את המספר שלו הוא רשם על קרטון של עגבניות. אחרי חצי שנה התחתנו. אורי הבכורה נולדה כשהייתי בת 38, ואחרי שנתיים הבאתי את אביתר. וזהו, עשיתי פרו ורבו, מספיק".
בתה, אורי, גדלה והתחנכה בקריית־גת ולפני שנתיים סיימה את לימודיה בתיכון רוגוזין. "כיתת מופ"ת, עם ממוצע ציונים 92", מתגאה אמה. היא למדה במגמות ביולוגיה וקולנוע, וחלמה לעשות סרטים בימים שלא תיארה לעצמה שתיקלע לסרט האימה שחוותה.
לצבא התגייסה באפריל 2023, אחרי חצי שנה במכינה בנגב, שם גם הכירה את אוריה, בן הזוג, כיום לוחם בגבעתי. "כששובצתה כתצפיתנית, אורי בכתה המון", מספרת מגי. "זה היה תפקיד ברירת מחדל, אחרי שקיבלה כל מיני זימונים, חלק רצתה ולא התקבלה וחלק פחות אהבה".
בתום הטירונות החיילות המאותרות ממשיכות לקורס שנמשך חודשיים וחצי. לאורי היה קצת קשה בהתחלה, כשהבנות סביבה התחרו כבר בשלבים מוקדמים מי תגיע לקצונה ומי לפיקוד, אך למרות זאת נוצר הווי ונולדו חברויות קרובות. המחברת שלה, שניזוקה רק במעט מהשריפה שהתחוללה בחמ"ל מוצב נחל עוז והועברה לה כשחזרה, מגלה רשימה טרגית במיוחד של שמות. כמעט כולם שייכים לחברותיה שנחטפו או נרצחו: הדר כהן, נועה מרציאנו ומיה ויאלובו פולו ז"ל. רק אחת, יעל רוטנברג, הספיקה לברוח מהמיגונית שממנה נחטפו כולן.
4 צפייה בגלריה
משפחת מגידיש. מימין: האח אביתר, האב יוסי, אורי, האם מגי והדודה נורית
(צילום: דוברות שב"כ)
למוצב בנחל עוז הגיעה אורי לבקשתה. "ברגע שאמרו לה תצפיתנית", משחזרת מגי, "היא אמרה 'עזה. ביו"ש יותר מסוכן ובעזה הכי מעניין'". למרות שבתחילה לא אהבה את התפקיד, כשהגיעה לנחל עוז התאהבה בו מעל הראש. "כל תפקיד הוא חשוב", הסבירה לאמה, "אבל זה, משמעותי במיוחד. אני שומרת על המדינה". "הייתה בה גאוות יחידה מטורפת", מעידה מגי. חודש בלבד הספיקה לשבת בעמדה לפני שנחטפה.
דווקא מגי, אמא דאגנית במשרה מלאה, לא חשה בסכנה. "ביום שישי הראשון שלה בבסיס", היא מספרת, "נסענו אליה לנחל עוז. הכנתי מלא אוכל, פתחנו שולחן ביער, ורק כשיוסק'ה אמר לי בדרך: 'הנה, פה עזה', נהיו לי דקירות בחזה. איך הבת שלי במקום הזה? כשקרה מה שקרה, רק אז הבנתי כמה המקום מועד לפורענות".
כשבוע לפני החטיפה אורי – המכונה בפי אמה "תותית" – יצאה לרגילה והגיעה הביתה, למאכלים האהובים עליה, קציצות העוף המטוגנות ופסטה עם סלסה ומטבוחה. "ב־3 באוקטובר, ארבעה ימים לפני שנחטפה", משחזרת האם, "היא ישבה פה בסלון עם החבר שלה, אוריה. הם חגגו שנה להיכרות ביניהם והיא קיבלה ממנו זר פרחים. ראיתי אותה מפרקת את הזר ואת הפרחים שמה בספר, לייבוש. אמרתי לעצמי: 'וועליה, למה היא עשתה את זה?'. אחרי שהכול קרה, זה חזר אליי. חשבתי: 'מה זה מסמל?' באותו שבוע אמרתי לה: 'תגידי, אורי, את אומרת 'מודה אני'?' והיא גימגמה לי: 'לא תמיד'. כשחזרה, סיפרה לי שבעזה היא אמרה 'מודה אני' בכל בוקר ודיברה עם אלוהים. ואני מפה, כשישנתי, אכלתי או שתיתי, כל הזמן דיברתי איתה. הייתי אוכלת ואומרת: 'זה בשבילך, אורי שלי'. אורי אומרת שהיא הרגישה אותי".
7 באוקטובר, 06:33 בבוקר. האזעקות תופסות את מגי בבית, עם הבן אביתר, שמאז השחרור של אחותו מהשבי קיעקע על גופו פרפר, סמל לחופש שקיבלה במתנה. אב המשפחה יוסק'ה היה בבית הכנסת. "אנחנו תמיד עולים במדרגות לקומה השנייה בבניין", מסבירה מגי, "כי אין לנו ממ"ד. ישבתי במדרגות, עם גופייה וסדין ששמתי עליי, ירדנו הביתה ואחרי שתי דקות שוב אזעקה. ואז אורי מתקשרת אליי. בדרך כלל היא מתקשרת בווידיאו, אבל באותה שבת זו הייתה שיחה קולית רגילה. והיא אמרה לי: 'אמא, אני במיגונית'. לא הבנתי את חומרת המצב. גם היא לא. אחר כך שאלתי אותה: למה אמרת לי את זה? והיא הסבירה שהיה מלא בלגן ובומים במיגונית ושזה מה שהיא מצאה לנכון להגיד לי. צריך להבין שזו הפעם הראשונה שהיא חוותה צבע אדום בבסיס, כי בסך הכול היה שם שקט. היום אנחנו יודעים להגיד שדווקא השקט הזה היה מוזר, מעורר חשד. אבל באותו הבוקר הן התעוררו ונבהלו מהבומים. בינתיים בעלי חזר מבית הכנסת, התייעצנו עם שכן חרדי, שאמר שזה בסדר להדליק טלוויזיה בגלל המצב, והתמונה הראשונה שקפצה לנו הייתה של הטנדר בשדרות. אמרתי לבעלי: 'יש חדירת מחבלים'. שלחתי לאורי וואטסאפים. ראיתי שהיא קראה, אבל לא ענתה".
עם השעות החלו להתפרסם בתקשורת הדיווחים הקשים על המתרחש בעוטף, וגם ה"וי" הבודד בהודעות שנשלחו לאורי לא בישר טובות. שום גורם מטעם המדינה, היא אומרת, לא יצר עימם קשר בשלב הזה. גם לא מהצבא. "בשעות האלה לא הצלחנו לאכול או לשתות. חשבתי שאולי כולם עסוקים ויענו לי במוצ"ש. בערב ישבנו פה בבית, קבוצות־קבוצות, כל אחד חייג לבית חולים אחר. אמרתי: 'שבורת רגליים וידיים, העיקר שיביאו אותה בחיים'. בנות דודות שלי עובדות בבתי חולים, התקשרו, ניסו לברר, באף אחד מהם לא היה השם של הילדה. ביום ראשון הלכנו למשטרה אחרי שאמרו לנו למסור דנ"א, ואני עוד לא בסרט הזה. הכל באוטומט. בראשון בערב באו קרובי משפחה, התחילו להתלחשש. אמרתי להם: 'הלו־הלו, לא להסתיר ממני כלום, אל תשאירו אותי מטומטמת'. הקרובה אמרה לי: 'מגי, יש פה תמונה של החמאס, את מזהה את אורי?' ואני רואה את אורי מהפרופיל, כפותה. זיהיתי אותה לפי המרפקים והשיער. גיסתי אמרה: 'מה, השיער כזה קצר?' עניתי שהיא הסתפרה שבוע לפני שיצאה לבסיס".
רק כשיום רביעי הגיע, התייצבו נציגי הצבא בבית מגידיש. "שתיים וחצי בלילה, אני ישנה בסלון כדי שאהיה ראשונה לקבל אותה כשהיא חוזרת. דפיקה בדלת. מי זה? 'צבא'. זחלתי על הרצפה עד הדלת, אני מתקרבת, פותחת להם. 'כן? מה באתם להגיד לנו?' 'שהילדה שלך נעדרת'. 'טוב', אני עונה, 'את זה אנחנו יודעים'. בעצם, רק שבוע לפני שהחזירו אותה, הודיעו לנו שהיא חטופה, וגם בשבוע הזה לא נראה לי שהם היו בטוחים, אבל אני תמיד הרגשתי שהיא בחיים. בהמשך שלחו לי כל מיני סרטונים, בחלק מהם חשבתי שזו היא ואחר כך הבנתי שלא, אבל בסרטון אחד ראיתי אותה עם שוטר מקומי, ואמרתי: 'היא בעזה'. 23 יום התפללתי לבורא עולם שלא ייגעו בשערה משערות ראשה. ירדתי 12 קילו, לא יכולתי לאכול, וכשישנתי לא התכסיתי בשמיכה. אני לא אתכסה בזמן שהבת שלי לא מכוסה בלילה".
הבית הקטן שבקומת הקרקע הפך לחמ"ל שאליו נהרו שכנים, קרובי משפחה, וגם ישראלים טובים שהמשפחה לא הכירה קודם. כולם באו לחזק וגם להתחזק. באותו יום רביעי למלחמה, הגיעו נציגי יחידת שבויים ונעדרים (שו"ן), סא"ל במיל' ברק לפידות, ראש הצוות, וסא"ל אריק זבלודוביץ', שליוו את המשפחה מקרוב לכל אורך התקופה, ולמעשה עד היום, עם רס"ן במיל' ד"ר יעל שובל־צוקרמן, המטפלת הרגשית של אורי. כשמגידיש חזרה מהשבי, אמר לה לפידות בפגישתם הראשונה: "אנחנו אמנם לא מכירים, אבל אנחנו משפחה שלך".
ולא רק הוא הרגיש ככה. "אנשים באו במסות", אומרת מגי, "מהעירייה, מהעבודה של יוסק'ה באינטל־אלקטרה. יואב מגידיש, קרוב משפחה שלנו, בעל חנות בעיר, ליווה אותנו ועשה הכל בשבילנו. ולא רק הוא. כל תפילה שהציעו לנו – התפללנו, כל מה שאמרו לנו לעשות – עשינו. בת דודה של יוסי אמרה: 'מה דעתך שנעשה הפרשת חלה? הערב יש הילולה של רחל אמנו'. אמרתי: 'תגידי מה צריך לעשות'. באותו הערב היינו פה רק בנות, כשכל הגברים של הבלוק, באופן ספונטני, עשו ערב תורה. אין מי שלא אכל לחמנייה מהפרשת החלה הזו. אני לקחתי אחת, שמתי במקפיא, ואמרתי: 'זה לאורי כשהיא תחזור'. התפללתי בדמעות, התחננתי שאורי שלי תחזור. הסרטון של זה רץ בכל העולם. עד עכשיו פונים אליי שאבוא לעשות הפרשות חלה בחו"ל, כדי לחזק את הקהילות.
"ואני רק זוכרת שבזמן הפרשת החלה צעקתי מהלב לבורא עולם: 'תעזור לי, תביא את הילדה שלי, עשיתי כל מה שאפשר'. בערב אחר באה מישהי עם רשימה של 18 צדיקים שצריך להדליק להם נר ולקרוא פרק תהלים. הדלקתי את כולם ברציפות והתעלפתי. אנשים חלמו עליה ובאו לספר לי; דודה שלי חלמה שאורי יושבת על מזרן בפינת חדר ושאחות של אמא שלי, שכבר נפטרה, מכסה אותה עם טלית, מביאה לה תהלים ואומרת: 'בכל פעם שהמחבלים ייצאו מהחדר, תתפללי'. אני לא חלמתי עליה, אבל הלב אמר לי שהילדה בסדר. שזה הכי לא הגיוני. תחשבי שהילדה שלך לא פה, בידיים של חמאסניק, ואת אומרת: 'היא בסדר'. רק ביום שאבא של התצפיתנית רוני אשל ז"ל העלה את התמונות ממגורי החיילות, התחלתי להתערער. אמרתי לברק (סא"ל במיל' לפידות – א"א): 'אני לא מרגישה טוב'. ראיתי שהכל פיח, הכל שחור, הכל שרוף. אם הילדה שלי יצאה מפה חיה, זה רק בורא עולם. ואין עוד מלבדו".
"בכל אותם ימים", ממשיכה מגי, "אני ויוסק'ה בקושי דיברנו. הוא ישב בפינת החדר, עם התמונות והסרטונים שחמאס פירסם, לא זז עד שהיא חזרה. אנשים כבר דאגו לו. אמרו לי: 'קחי אותו החוצה, זה לא בריא ככה'. אביתר, הבן שלנו, היה היחיד שהיה מחובר לקבוצת הווטסאפ של הורי התצפיתניות בנחל עוז. אני העדפתי שלא, כי כל יום הודיעו שעוד אחת נרצחה, והתמוטטתי מבפנים. הטלוויזיה פעלה כל הזמן, אבל השתדלתי לא לראות. העסקתי את עצמי בבישולים ובדיבורים עם בורא עולם. ידעתי שלקחו אותה על מדים ופחדתי שהיחס שלהם יהיה יותר גרוע מלאזרחים. כל הזמן התפללתי: 'בבקשה בורא עולם, שמור לי על הילדה'. לא שאלתי שאלות, כמו למה זה קרה דווקא לנו. רק אמרתי לו: 'סליחה שאני מציקה לך'".
קולך אכן לא נשמע באותם ימים, ביחס למשפחות חטופים אחרות.
"חשבתי שאנחנו במלחמה ושזה לא הזמן לחקור. לא התפרסמתי ולא עליתי לשידורים. התחברתי למטה החטופים וזה נמשך עד היום, אבל לא היו לי טענות. הרגשתי שהצבא יביא לי את הילדה. באחד המפגשים הראשונים עם נציגי שו"ן אמרתי לברק לפידות: 'אתה תחזיר את אורי'".
"יש עוד חטופה מקריית־גת", מוסיפה מגי, "עמית בוסקילה מנובה. המשפחה שלה הכניסה בעבר ספר תורה לזכר סבה וסבתה, ואחרי שפרצה המלחמה הם קיימו תהלוכה ברחוב, סגולה להשבתה. גיסתי, שראתה את זה, אמרה: 'אולי הם יבואו לפה?' דיברו עם הרב ונכנסו עם הספר עד חדר השינה של אורי. שמנו את הספר על המיטה וזרקנו עליו סוכריות וכולנו בכינו, אבל אחותי ראתה סביבו הילה מיוחדת. ביום חמישי, ארבעה ימים לפני שאורי חזרה, הביאו מהצבא שני ארגזים כחולים שבהם היה הציוד שלה. אמרתי לאחותי: 'את רואה אותם? הם לא מחכים לי. אורי צריכה להגיע'".
אוריה, החבר של אורי, היה גם הוא בתמונה. הוא אומנם לוחם גבעתי, אבל בצבא דאגו שלא ייכנס לעזה, אלא יהיה לצד בני משפחתה של זוגתו. "כל ערב הוא היה מתקשר", מספרת האם, "ושואל אותי: 'מגי, מה עם אורי? יש חדשות? מה קורה?' כשהייתי רואה על הצג 'אוריה', הייתי מתכווצת: 'מה אני אגיד לו?' והוא כל הזמן: 'תבדקי, תראי אם יש משהו'. אמרתי לו: 'אין'. ביום שהיא הגיעה, הוא העיף את כל האנשים הצידה, נכנס אליה לחדר והרים אותה עד התקרה".
הימים ללא אורי, בתה האהובה, החזירו את מגי להתמודדות קשה אחרת שעברה. "לפני שמונה שנים", היא מספרת, "התמודדתי עם סרטן השד, וזו הייתה מהלומה בחיי. בשעת לילה מאוחרת מצאתי את הגוש. הייתה התמודדות שכללה טיפולים וכאבים. פה זה אחרת, את קמה בכל בוקר ואומרת: 'אולי היום יהיה חדש?' הקצינים לא היו מספיקים לפתוח את הדלת, וכבר היינו מתנפלים עליהם, ורוב הזמן הם לא היו אנשי בשורות. בגלל זה אני כל כך מזדהה עם המשפחות שנלחמות עכשיו להשבת יקיריהן. יותר מ־110 ימים? ריבון העולמים, לא הייתי מחזיקה מעמד בכלל".
ב־30 באוקטובר הסבל של משפחת מגידיש בא לסיומו. מאז מסיבת העיתונאים הקצרה שבה הודו לכל מי שדאג והתפלל לשובה של אורי, הם ניסו לחזור לחייהם. ב־8 בינואר חגגו בשקט את יום הולדתה ה־20 של אורי והשתדלו להוריד פרופיל. זה גם כנראה מה שהוליד גל שמועות על מצבה של מגידיש, והביא להחלטה להעלות סרטון בכיכובה לטיקטוק. "אנשים אמרו לי", אומר לפידות, "'הבנו שהיא מאושפזת בגהה'. אז מילא אנשים, אבל כשאומרת לי את זה רופאה, זה אומר משהו. לא הפסיקו להמציא דברים. במקרה הייתה איתי מישהי מדובר צה"ל, שהציעה: 'אתם צריכים לעשות פעילות אקטיבית'. כבר בערב התייצבה בבית של אורי מישהי שאחראית על הניו־מדיה, ועשתה את הסרטון שקיבל 800 אלף צפיות. רצינו לעשות משהו מגניב והכנסנו גם את הפספוסים. מאז זה די נרגע".
"זה שהיא לא במצב מצוין", מדייקת מגי את המציאות, "לא אומר שהיא בבית משוגעים. מה לא אמרו עליה? שהיא שתולה של השב"כ, שאנחנו משפחת פשע ושהחליפו אותה בכסף, שהיו צריכים לקבל את ההסכמה שלי לחתן אותה וככה עלו על זה. אפילו אחרי השחרור היו טוקבקים שאמרו: 'יש לה ציפורניים מטופחות מדי, מה, היא עשתה ציפורניים כדי לנסוע לעזה? לא יכול להיות שג'ל מחזיק מעמד ככה'. אורי חיה רגיל, כמו כל צעירה בגילה, אבל ברור שאי־אפשר לחזור מהשבי כאילו כלום לא קרה. החברות שהיא איבדה שם... זו מציאות קשה שאנחנו עדיין חיים, כי יש מלחמה. עם זאת, אנחנו מבינים שאנחנו נס, מבינים את המזל הגדול שהיה לנו".
מאז שחזרה, הלו"ז של אורי מגידיש מלא. מפגישות מתוקשרות עם הנשיא והרמטכ"ל, ועד שיחות אישיות עם הורי החברות שלה שנחטפו ונרצחו. "הם שואלים את אורי 'מה היה ברגע של החטיפה?' 'האם ראית את הילדה שלנו?' מבקשים קצה חוט", מספרת מגי. "לאורי מאוד חשוב להיפגש איתם, כי היא יודעת שעבורם זו סגירת מעגל. זו התמודדות לא קלה לכולנו. זה גם תלוי ביום שבו זה קורה, באיך שהיא קמה בבוקר. מפגש אחד עם משפחה היה לה קשה במיוחד, כי זה היה טרי, בסמיכות לרגע שבו הודיעו להם שהבת שלהם נרצחה".
גם הלו"ז של מגי די מלא מאז חזרתה של הבת, שאותה היא מלווה לכל הטיפולים. "מהוצאת רסיסים, דרך טיפולי שיניים ועד שיחות עם פסיכולוגים", היא מפרטת. "לא קל לחזור. יש לה פחדים, כל רעש הכי קטן מקפיץ אותה. אני ישנה יחד איתה בלילה. לצד זה, יש המון דברים חיוביים. עמותת 'צו 8 למעצבות' הפתיעה אותה עם ריהוט חדש לחדר, אנה זק הביאה איפור, היא לא קנתה בגד אחד מאז שחזרה. קנו לה מתנות, ערימות על ערימות. כשאנחנו יוצאות לקפה ניגשים אלינו, באים בעדינות: 'אפשר לחבק? אפשר לנשק?' אני אומרת 'בטח'. עדיין מתקשרים אלינו בשעות־לא שעות. אנשים מבקשים שאורי תברך אותם. ביהדות, כשאת פדויית שבי, זה כאילו יש לך נשמה חדשה, אז הברכות שלה מתקבלות בטוח".
אורי חזרה למציאות שבה היא מוכרת ברחוב, היא מצליחה למצוא רגעי פרטיות לעצמה שבהם אפשר גם לפרוק?
"בראש החודש הראשון אחרי שאורי חזרה עלינו לבית העלמין לקברי הוריי. היא אמרה: 'אני צריכה להגיד תודה', ואז היא התפרקה. גם כשחטופים חזרו בפעימות היא בכתה. אחר כך היא סיפרה לי ששם, בכל פעם שהיא נזכרה במשפחה שלנו, היא הייתה מתחילה לבכות. למרות שהיא השתדלה שלא לבכות. לא היה לה מושג מה קורה פה בארץ, אבל היא ידעה שהיא לא הולכת להישאר שם הרבה".
לצד האושר הגדול על שובה של בתך, היה רגע שהחלטת להמעיט בחגיגות פומביות בשל הרגישות מול יתר משפחות החטופים?
"בהחלט. מישהו אמר לי: 'מה, את לא עושה מסיבת הודיה?' עניתי: 'בלי נדר'. ילדים מתים, נמצאים מתחת לאדמה, ואני צריכה לחגוג? למה? כמו שקובי פרץ, שאני מאוד אוהבת, רצה לבוא ואמרנו 'לא עכשיו'. כי זה לא מתאים. בקריית־גת נפלו ארבעה ויש עדיין חטופה מהעיר".
שרה נתניהו ביקרה אצלך, איך היה?
"שרה הייתה, גילה גמליאל הייתה. כולם באו אחרי שחזרה. התרשמתי ממנה, אמרתי לה: 'אתם עוברים ימים לא קלים'. בעיניי, עכשיו זה לא הזמן למחאה נגד המלחמה".
יש בך כעס על מישהו אחרי מה שעברתם כמשפחה?
"לא התפלאתי שהייתה חדירה, אבל אני לא מאשימה. לא את צה"ל ולא את הרמטכ"ל. כל אחד ייחקר וייתן את הדין. הבת שלי לא הייתה היחידה שנחטפה. אם היא הייתה היחידה, הייתי אומרת: 'איך זה יכול להיות?' פה הייתה שגיאה. לא יודעת של מי. נתתי את הילדה שלי לצבא, לתפקיד משמעותי. היא הייתה העיניים של המדינה, יותר מזה?".
קשה לפספס את הסרט הצהוב על חולצתך, כהזדהות עם מאבק משפחות החטופים, אבל את לא ממש מעורבת במאבק.
"גם כשאורי הייתה חטופה, אף פעם לא הלכתי למטה. רוצים שאני אבוא, אבל זה לא אני, בעיקר שזה בשבת ואנחנו שומרים. חשוב לי להגיד שהלב שלי איתם, ואני מתפללת בשבילם. בכל בוקר כשאני אומרת את ברכות השחר ומגיעה לברכת 'מתיר אסורים', אני מכוונת לאלה שנשארו בעזה. אורי שלי אומנם איתי, אבל הלב לא מפסיק לפעום גם עבורם. בשבוע שעבר כשהם עמדו ליד הגדר וצעקו לילדים שבשבי, אמרתי אמא'לה, אני לא יודעת אם הייתי שורדת כל כך הרבה ימים, בלי קצה חוט להיאחז בו. קשה לי לראות את התמונות של החיילים היפים שמתים. אני רק שומעת שחייל נהרג, ויודעת: זה עולם שאבד. צריך לקוות לטוב, למרות שעם הזמן שעובר, זה לא נראה טוב".
בנך אביתר בעוד שנה בבקו"ם.
"הילד שלי יתגייס. לא לגבעתי וכאלה, הוא כבר יודע".
ואורי?
"אורי אומרת שאחרי הצבא היא רוצה טיול בדרום אמריקה. אני לא בעד, אבל משחררת אותה. בינתיים, היא רוצה לחזור לצבא, לסיים את השירות, אבל לא כתצפיתנית. בעניין הזה היא אומרת שמיצתה. אחר כך היא חושבת לעבוד בתחום הקולנוע. משהו בבימוי או הפקה. מאחורי הקלעים".
